סטולוביצקי נ' נופר כהן

בתביעה זו עתר התובע, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת להשיב לו סכום של 5,000 ₪, אותו נטלה הנתבעת בכך שפרעה שיק שניתן לה כתשלום שכירות לחודש אפריל 2017.

רקע:

לנתבעת דירה ברח' הרב ניסים 24 שבעכו (להלן: "הדירה"). ביום 17/8/15 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת לסבו של התובע, לצורכי מגורים של הסב, התובע ובני משפחתו. כפי שעולה מהסכם השכירות שצורף לכתב התביעה, ועל כך אין חולק, דובר היה בהסכם שכירות למשך שנה, תמורת תשלום חודשי של 5,000 ₪. בסיומו, הוארך החוזה בשנה נוספת, באותם התנאים, לתקופה שבין 20/8/16 ל- 20/8/17. התובע חתם מצדו על ערבות אישית לחיובי הסב וכן שילם באופן ישיר את דמי השכירות עבור הסב ומסר לנתבעת המחאות המשוכות מחשבונו לתשלום דמי השכירות.

ביום 26/12/16 הלך סבו של התובע לבית עולמו. בסמוך למועד פטירתו של הסב ולאחריו פנה התובע לאביה של הנתבעת וביקש להביא את הסכם השכירות לסיומו.

בפני לא עלתה שאלה, משכך איני מוצאת לעוררה, האם מותו של הסב סיכל את קיום החוזה. ממילא, הצדדים סכמו ביניהם, כפי שיתואר בהמשך, המשך התקשרות חוזית לאור ההסכם עם הסב ובהתאם לתנאיו.

גדר המחלוקת:

לטענת התובע, בשל פטירת הסב, סוכם בעל פה בינו לבין אביה של הנתבעת כי תקופת השכירות תקוצר, כך שהתובע ישהה בדירה עד ליום 20/3/17 ובעבור זה, ישלם התובע את דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות. כך, לפי שיטתו, היה על הנתבעת לפרוע את השיקים שניתנו לה כתשלום עבור חודשים ינואר עד מרץ 2017. לטענתו, למרות שעמד בחובותיו כלפי הנתבעת ופינה את הדירה במועד, פרעה הנתבעת שיק נוסף אשר שולם לה כדמי שכירות עבור חודש אפריל 2017.

מנגד, טוען אביה של הנתבעת, שלנוכח קיצור תקופת השכירות, הסכימו הצדדים בהסכם בעל פה, כי התובע ישלם פיצוי בעבור קיצור התקופה. הפיצוי, לטענת אביה של הנתבעת, גולם בהסכמה שבין הצדדים שדמי השכירות ששולמו לחודש שמיום 20/12/16 ליום 20/1/17 יהיו רק בעבור חודש דצמבר. אביה של הנתבעת העיד כי הסיכום היה עם התובע כי יותר לו לשהות בדירה עד לסוף חודש מרץ ולא עד ליום 20/3/17. משכך, עמדה לנתבעת הזכות לפרוע את השיק שניתן לה כדמי שכירות חודש אפריל בהיותו במתכונת החדשה התשלום עבור דמי השכירות לחודש מרץ.

המחלוקת שבין הצדדים, אם כן, היא ביחס לשאלה: האם נקבע במסגרת ההסכמות שבעל פה, פיצוי מוסכם כלשהו בשל קיצור תקופת השכירות ועד מתי סוכם שהתובע ישהה בדירה.

הסכם השכירות הכתוב שנחתם בין הסב לבין הנתבעת לא הסדיר את האפשרות להבאת החוזה לסיומו בטרם עת וממילא לא קבע מנגנון פיצוי למצב שכזה. יחד עם זאת, לא היה חולק כי התובע והנתבעת, באמצעות אביה, הגיעו להסכמות ששינו את והוסיפו על תנאיי החוזה הכתוב שבין הסב לבין הנתבעת.