ביטון נ' עיריית רמת גן

לפניי בקשת הנתבעת להורות על העברת הדיון בתביעה שבכותרת לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב מחמת חוסר סמכות מקומית.

התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה קטנה בה עתר לפצותו בסך של 14,377 ₪ בגין עיקול שהטילה הנתבעת, שלא כדין לשיטתו, על חשבון הבנק שלו, בעקבות אי תשלום שלושה דו"חות חניה שניתנו על ידי הנתבעת.

בטרם הגישה הנתבעת כתב הגנה, עתרה היא כאמור להורות על העברת הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות בתל – אביב, שהוא לטענתה בית המשפט המוסמך לדון בתביעה, בשים לב לכך שמען הנתבעת הוא ברמת גן, התביעה מושתתת על דו"חות חניה שניתנו לתובע ברמת גן לאחר שהתובע עבר על חוק העזר של עיריית רמת גן בדבר העמדת רכב וחניתו, וכל פעולות הגביה בוצעו על ידי הנתבעת ממשרדיה המצויים ברמת גן, לאחר קבלת אישורו של פקיד הגבייה המוסמך מטעמה ברמת גן.

הנתבעת לא התכחשה לכך שהעיקול בוצע בחשבון הבנק של התובע המתנהל באילת ובביתו שבאילת, אך טענה כי אין הדבר מוביל למסקנה שמקום המעשה או המחדל שבגינו הוגשה התביעה הוא באילת, שכן לשיטתה יש לערוך אבחנה בין הגורם לנזק לבין הנזק עצמו כאשר בעניינו של התובע, הגורם לנזק (המוכחש) הוא צו העיקול שנוצר במשרדי פקיד הגבייה המוסמך ברמת גן. בתמיכה לטענתה זו הפנתה הנתבעת לספק הדין שניתן בת"א (שלום ירושלים) 10345/08 ישעיהו אברהם נ' עיריית טבריה (22/06/08).

התובע, מנגד, עתר לדחות את בקשת הנתבעת מהטעם שהנתבעת הודתה כי ביצעה עיקול, באמצעות האינטרנט או מדיה מגנטית אחרת, בחשבון הבנק של התובע שבבנק לאומי סניף אילת, וכן הודתה כי ביצעה פיסית עיקול מיטלטלין בביתו של התובע הנמצא באילת, ומשכך מקום המחדל שבגינו הוגשה התביעה הוא העיר אילת. התובע הלין שפסקי הדין אליהן הפנתה התובעת לא צורפו לבקשתה ואף אינם מפורסמים באתרים המשפטיים והפנה מצידו לפסיקה הקובעת כי כאשר עסקינן בפעולות שבוצעו באמצעות האינטרנט לא ניתן לקבוע "מקום מושב" מסויים. כן טען התובע, כי עסקינן בהליך של תביעה קטנה שהינו הליך שנועד להביא לפתרון מהיר ויעיל של סכסוכים ועל כן, יש להימנע מהעברת דיונים ממחוז למחוז.

הנתבעת הגישה תשובה לתגובת התובע ושבה על טענותיה.

בין לבין, הנתבעת גם הגישה כתב הגנה, במסגרתו שבה על טענת חוסר הסמכות המקומית של בית המשפט באילת לדון בתביעה, וכן טענה כי דין התביעה להידחות לגופה בשים לב לכך שדו"חות החנייה הינם בבחינת הרשעות חלוטות וההליכים לגביית חובו החלוט של התובע נעשו כדין, כאשר התובע היה מודע לחוב והתחמק מתשלומו.

הסמכות המקומית בתביעות קטנות מוסדרת בתקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 (להלן – "תקנות השיפוט"), אשר לשונה כדלקמן:

"(א)תביעה תוגש לבית המשפט שאזור שיפוטו הוא אחד המקומות המנויים להלן, והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי הדין; ואלה הם:

(1)מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)מקום יצירת ההתחייבות;