רקע ועובדות
בפני שתי תביעות אשר להן אותה מסכת עובדתית, ועולות בהן אותן שאלות משפטיות. על כן החלטתי לאחד את הדיון בהן, זאת מכוח סעיף 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. יובהר כי לבית משפט לתביעות קטנות הסמכויות הנתונות לבית משפט שלום בעניינים שבסדר דין, מכוח תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.
התובע, אמנון חברוני, הגיש תביעה לתשלום סך של 33,400 ₪, במסגרתה עתר לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לפי הוראות סעיף 11(א) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ), התשל"א-1971, פיצויים עונשיים לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981, עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪, וכן סכום של 19,432 ₪ בגין רכישת כרטיסי טיסה חלופיים. התובעת, יעל חברוני, הגישה תביעה לתשלום סכום של 33,400 ₪, הכוללת את אותם רכיבים שתבע התובע, למעט עלות רכישת כרטיסי הטיסה החלופיים.
בהתאם לנטען בכתב התביעה- אמנון חברוני (להלן:" התובע")וגיסתו יעל חברוני (להלן:" התובעת 2"), תכננו חופשה בסין, בהשתתפות בני משפחותיהם.
התובע תושב סין, רכש כרטיס טיסה מסין הלוך ושוב אצל הנתבעת 1, כאשר הנתבעת 2 הייתה ספקית שירותי הטיסה. התובע טס לישראל ביום 20.9.16, ותכנן לחזור לסין ביום 13.10.16,באותה טיסה שהוזמנה עבור התובעת ובני משפחתה. התובעת רכשה כרטיסי טיסה לסין, בעבורה ובעבור בעלה ושלושת ילדיה, כאשר ספקית שירותי הטיסה הינה נתבעת 2. מועד הטיסה לסין נקבע ליום 13.10.16, ומועד החזרה לישראל נקבע ליום 27.10.16.
התובעים היו אמורים לטוס משדה תעופה בן גוריון למוסקבה, ומשם היו מיועדים לעלות על טיסת המשך ממוסקבה לבייג'ין.
ביום 13.10.16 הגיעו התובעים ובני משפחתם לשדה התעופה בן גוריון בשעה 12:00.
בשעה 13:00 ביצעו רישום לטיסה בדלפק הבידוק של הנתבעת 2, מסרו את מזוודותיהם, וקיבלו כרטיסי עליה למטוס. לאחר שעברו את כל הבדיקות הנדרשות טרם העלייה למטוס, התייצבו באולם ההמתנה לטיסות היוצאות. הטיסה אמורה הייתה להמריא בשעה 15:05, ובעת ההמתנה התובע שאל את התובעת, מהו תוקפה של אשרת הכניסה לסין שהיא ובני משפחתה קיבלו, וביקש לראות את אחד הדרכונים. לתדהמתו גילה כי אין בדרכונים של התובעת ובני משפחתה חותמת אשרת כניסה לסין.
התובע התקשר אל ורד שניידר אלפנדרי, סוכנת הנסיעות מטעם הנתבעת 1, אשר באמצעותה הוזמנו כרטיסי הטיסה (להלן:" סוכנת הנסיעות") וניסה לברר עמה מדוע לא הונפקו אשרות כניסה לסין, ומה עליו לעשות. ורד שהתה בתאילנד, ולא סיפקה מענה הולם.
בהעדר אשרות כניסה לסין בדרכוניהם של התובעת ובני משפחתה, נחסמה אפשרות עלייתם למטוס. נציגי נתבעת 2 פעלו להורדת מזוודותיהם מהמטוס, לרבות מזוודת התובע, שסירב לעלות על הטיסה ללא בני משפחתו.
התובעים נדרשו להמתין ליד שער העלייה למטוס לצורך קבלת מזוודותיהם, ולאחר המתנה בת שלוש שעות, קיבלו את מזוודותיהם. רק אז התאפשר להם לפנות למשרדי הנתבעת 2 הממוקמים באולם הטיסות היוצאות. ברם, משרדיה של הנתבעת 2 היו סגורים, ונמסר כי ייפתחו במועד הטיסה הבאה, בשעה 22:00 באותו לילה. התובעים שבו לביתם, ובשעה 22:00 בלילה התובע ואחיו (בעלה של התובעת), נסעו לשדה התעופה בכדי לקבל כרטיסי טיסה חלופיים, אלא שנציגת הנתבעת 2, הודיעה
להם כי ניתן לשנות את תאריך הטיסה כל עוד הטיסה שהוזמנה על ידם מלכתחילה, לא המריאה
מנתב"ג.
לאור אכזבתם הגדולה של אחיו, אשתו (התובעת) ושלושת הילדים, ולאור העובדה כי אין ביכולתם לממן שוב רכישת כרטיסי טיסה לסין, התובע רכש בעבורם כרטיסי טיסה חלופיים . כן הסדיר התובע הוצאת אשרות הכניסה לסין בעבורם. בסופו של דבר, בני המשפחה טסו לסין לאחר חמישה ימים, וכתוצאה מכך נגרעו חמישה ימים מהחופשה המתוכננת בסין.
בהתאם לנטען בכתבי ההגנה של הנתבעת 1, בחודש אוגוסט 2016, התובע פנה לסוכנת הנסיעות וביקש שתיצור קשר עם התובעת לשם רכישת חמישה כרטיסי טיסה לסין. בשיחת הטלפון שנערכה ביניהן, סוכנת הנסיעות ציינה בפני התובעת כי יש צורך באשרת כניסה לסין, אך התובעת השיבה כי "אמנון יטפל בזה". התובע גר בסין, ונמצא בקשרי עבודה עם סוכנת הנסיעות מזה מספר שנים. הוא מודע היטב לעובדה כי יש צורך באשרת כניסה לסין.
התובע יכול היה לנצל את כרטיס הטיסה שרכש ולטוס לסין, ולהמתין שם עד שבני משפחתו יצטרפו אליו במועד מאוחר יותר, משלא עשה כן, הגדיל את הנזק. החלטתו שלא לטוס לסין, אלא להישאר בישראל, והעובדה שהוא זה שדאג בסופו של יום להסדרת אשרות הכניסה לסין, תומכת בגרסת סוכנת הנסיעות לפיה התובעת מסרה לה שאמנון יטפל בהשגת האשרות.
נתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי הנציגים בדלפק הקבלה אינם עובדיה, אלא נציגי חברת קיו. איי. אס ישראל בע"מ, אשר מטפלת ברישום לטיסה. לנתבעת 2 נציג מטעמה, אשר בוחן ומשקיף על המתרחש בשדה התעופה, אך הוא איננו בודק ובוחן את הליכי הרישום של הנוסעים מפאת חוסר סמכותו לכך.