1.לפני בקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף מחמת התיישנות.
2.בקשת האישור הוגשה על ידי המבקש, בנם של ניצולי שואה, ובמרכזה עומדת הטענה לפיה ניצולי שואה, שהפקידו אצל המשיב את כספם לפני מלחמת העולם השנייה וביקשו לקבלו לידיהם לאחריה, לא זכו לקבל אלא חלק מזערי מסכום הפיקדון המקורי. מכאן תובענתו של המבקש הזועקת, לטענתו, את זעקתם של ניצולי השואה שהבנק החזיק בכספיהם, ניצלם לטובתו והגדיל באמצעותם את סך נכסיו, ללא ששמר על ערכם עבור המפקידים והחזיר להם רק חלק קטן מכספם שנשחק עד דק. כך, לדוגמא, הורי המבקש, שהיו בין הראשונים לפדות את פיקדונותיהם (בשנת 1951), קיבלו רק כ-30% מערך הכסף שהופקד על ידיהם, ואלו שפדו את כספיהם בשלב מאוחר יותר אף קיבלו פחות מכך עד לכדי אחוזים בודדים. המבקש מדגיש, בין היתר, כי ועדת חקירה פרלמנטרית בראשות ח"כ לשעבר קולט אביטל, אשר הוקמה על ידי הכנסת לשם בחינת נכסי קורבנות השואה המצויים בידי הבנק (להלן – ועדת החקירה), העריכה כי על הבנק להשיב לקורבנות השואה סכום של כ-300,000,000 ש"ח, לרבות למבקש, שאביו הופיע ברשימת הזכאים שפרסמה ועדת החקירה לקבלת החזר ריאלי. בית המשפט מתבקש, אפוא, "לתקן את העוול המתמשך וליטול מהמשיב חלק קטן מהפירות הרבים שעשה מכספי חברי הקבוצה, ולהשיב לחברי הקבוצה את פיקדונותיהם בערכים... ריאליים והוגנים".
3.הבנק לא השיב לבקשת האישור ותחת זאת הגיש בקשה לסילוקה על הסף מחמת התיישנות. לטענת הבנק, בקשת האישור אינה עוסקת בכספים של מי שנספו בשואה או ב"חשבונות רדומים", שכן גורלם של כספים אלה כבר הוסדר במסגרת חוק נכסים של נספי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006, שנחקק בעקבות מסקנות דו"ח ועדת החקירה, ומזווית ראיה זו מדובר ב"תובענה כספית רגילה". משכך, הואיל ואביו של המבקש הפקיד, לטענתו, בבנק 1000 ליש"ט בשנת 1935, ובאותו מועד סיכם, מטבע הדברים, עם הבנק את תנאי ההפקדה, הרי שעילת התובענה נולדה כבר בשנת 1935. לכל המאוחר, נולדה עילת התובענה, כך לטענת הבנק, בשנת 1951 עת משך אבי המבקש את כל הכספים שהפקיד. לכן, בהינתן שמדובר בתובענה כספית הרי שהיא התיישנה לכל המאוחר בשנת 1958. הבנק הוסיף וטען, כי בנסיבות העניין כל המעורבים בדבר אינם בין החיים, ולא ניתן לדרוש מן הבנק להציג מסמכים הרלוונטיים לאירועים שהתרחשו לפני כ-60 שנים.
4.המבקש הגיש תגובה לבקשת הסילוק במסגרתה שב וטען, כי עניינה של בקשת האישור בטיפול בהשבת כספים השייכים לניצולי שואה, אשר הבנק מסתיר מהם מידע בחוסר תום לב ובמשך שנים רבות. לעניין ההתיישנות נטען, כי אין לפגוע בזכותם החוקתית של חברי הקבוצה לגישה לערכאות. בתוך כך נטען כי "אין התיישנות במרחב השואה" וכי מכל מקום, דין טענת ההתיישנות להידחות נוכח קיומם של סייגים שונים הקבועים בחוק ההתיישנות.
5.הבנק מצדו הגיש תשובה לתגובה, בה התייחס לכל אחת ואחת מטענותיו של המבקש. בתוך כך הדגיש הבנק, כי בירור טענות המבקש בדבר התקיימות סייגים להתיישנות מחייב עריכת בירורים פרטניים, וכי לא ניתן יהיה לאשר את התובענה כייצוגית גם מטעם זה. לאישוש הטענה האחרונה הפנה הבנק לע"א 6887/03 רזניק נ' אגודה שיתופית להתיישבות [20.7.10], אשר נסיבותיו, לטענת הבנק, דומות לנסיבות המקרה שלפנינו, שכן גם שם חלפו, לפי הנטען, "עשרות שנים ממועד יצירת עילת התביעה לכאורית, וחלק נכבד מחברי הקבוצה הרלבנטית כלל אינם בחיים עוד..." (סעיף 36 לתשובת הבנק לתגובת המבקש).
6.בהתאם להלכה הפסוקה, "בדרך כלל, ולמעט במקרים חריגים, יש לברר טענות סף נגד אישור תובענה ייצוגית בגדר הדיון בבקשה לאישור עצמה ולא במסגרת דיון מקדמי" (רע"א 7955/08 בכבוד נ' גן צבי [19.4.2009]; רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5) 276; רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' עובדיה קדמי [2.4.2009]). הטעם העומד בבסיס הלכה זו הוא, כי הדיון בבקשת האישור עצמה הינו אך "הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו" (רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, 787 [1996]). במילים אחרות: שלב בקשת האישור מהווה בעצמו הליך מקדמי, ופיצולו להליכי משנה נוספים אינו רצוי, ככלל, שכן הוא עשוי לסרבל את ההליך, להכביד עליו ולעכב את הדיון בו. יחד עם זאת, במקרים חריגים שבהם ברור שאין בבקשה ולא כלום, כמו גם במקרים שבהם דיון פשוט ומהיר יכול להוביל למסקנה ברורה שאין טעם בניהול ההליך לגופו, רשאי בית המשפט לקיים דיון כאמור (רייכרט, 290; קוסט פורר, בפסקה 5).
7.אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים על פי אמות מידה אלו, הגעתי למסקנה, כי המקרה דנא אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים לדון בטענת סף בגדר הליך נפרד של בקשה לסילוק על הסף, להבדיל מדיון הנערך בגדר בקשת האישור עצמה. ארבעה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד:
ראשית, הסוגיה מורכבת ויש לה השלכות ציבוריות, והא ראיה שהמבקש משליך יהבו, בין היתר, על המלצות ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשות ח"כ לשעבר קולט אביטל. בנסיבות אלו, מן הראוי להורות למשיב להשיב לטענות נשוא בקשת האישור לגופן, כאשר לטענת ההתיישנות ניתן יהיה להידרש, במידת הצורך, בהמשך הדברים, בפרספקטיבה רחבה יותר.