ת"צ 44266-05-14 מוליתן תעשיות (2010) בע"מ נ' מדינת ישראל

לפני בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה על פי סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק").

רקע

1. ביום 25.5.14 הגישה המבקשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה. הבקשה התבססה על הוראות תקנות 290 – 290א לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), המאפשרות לבעל רכב, אשר רכבו נתפס בידי רשות מוסמכת לפי דין לתקופה העולה על חודש ימים, להודיע על הפסקת השימוש ברכב, שאז יהיה פטור מתשלום אגרת רישוי לגבי תקופה זו מיום התפיסה. עוד מאפשרות תקנות התעבורה במקרה כזה לבקש מהמשיבה החזר אגרת רישוי בגין התקופה בה היה הרכב תפוס, ככל שאגרה כזו אכן שולמה. נוסח תקנה 290א (ב) אשר דנה בנושא החזר אגרת רישוי הוא כדלקמן: "שולמה אגרת הרשיון בעבור התקופה הפטורה מאגרה...זכאי בעל הרכב להחזר האגרה ששילם בעבור התקופה האמורה, ובלבד שהגיש בקשה להחזר כאמור לא יאוחר משלוש שנים מהיום הקובע". בבקשה נטען כי המשיבה, לא רק שאינה מיידעת בזמן אמת את בעלי הרכב בדבר זכאותם להחזר האגרה, אלא שנציגיה אף דוחים בקשות בעלי רכב להחזר. בבקשה נטען כי מדובר בגביית יתר של אגרה. הסעדים שהתבקשו הם להורות למשיבה להחזיר הסכומים שהיא מחזיקה שלא כדין בגין אי בצוע החזרי אגרה, לחדול מן הגביה האסורה בעתיד וליידע את בעלי הרכב על זכאותם לקבל החזר אגרת רישוי.

    

2. בבקשה נטען כי רכבה של המבקשת נתפס על ידי רשות האכיפה והגבייה בשנת 2011 לתקופה העולה על חודש ימים וכי לגבי תקופה זו שולמה על ידי המבקשת אגרת רישוי. ביום 18.3.14 פנה נציג המבקשת, כשהוא מצויד במכשיר הקלטה, לסניף משרד הרישוי בחיפה וביקש לברר זכאותו לקבל החזר יחסי של אגרת הרישוי. מתמלול הקלטת השיחה (אשר לא צורף לבקשה אך צורף בשלב מאוחר יותר) עולה, כי הנציגה אשר אליה פנה, אמנם, הייתה מודעת לכך שרכב אשר נתפס ע"י רשות האכיפה והגביה אינו חב באגרת רישוי לגבי התקופה בה היה תפוס, אך השיבה כי החזר האגרה מתבצע באמצעות קיזוז והפחתת סכום האגרה בשנה העוקבת ולא באמצעות החזר מזומן: "זה נכון מה שאתה אומר שזה מגיע...אבל אנחנו לא נותנים כסף, אלא עושים קיזוז מההפרש של שנה אחרי".

    

3. במסגרת הבקשה נטען כי הקבוצה אשר בשמה מוגשת הבקשה היא כלל בעלי הרכב אשר שילמו אגרת רישוי שנתית ובמהלך תקופה זו רכבם נתפס על ידי רשות מוסמכת על פי דין, לתקופה בת חודש ימים לפחות, ולא קיבלו החזר אגרה. באשר לגובה הנזק לקבוצה, הפנתה הבקשה לנתונים המצויים בדוחות שנתיים של רשות האכיפה והגבייה לשנים 2012 – 2013, אותם צרפה לבקשה ומהם עולה, כך נטען, כי במהלך שנים אלו נתפסו כ - 18,000 רכבים על ידי רשות האכיפה והגבייה. נטען כי אגרת רישוי רכב ממוצעת לחודש עומדת על כ – 176 ₪, כי יש להניח כי כל רכב נתפס בממוצע לתקופה בת שלושה חודשים ולכן גובה הנזק לקבוצה עומד על כ – 9,540,000 ₪. בבקשה צוין שנזקה האישי של המבקשת עומד על 92 ₪.

    

4. ביום 10.9.14 הגישה המשיבה הודעת חדילה מכח סעיף 9 לחוק. במסגרת הודעתה ציינה כי ההודעה מוגשת למען הזהירות. להודעת החדילה צורף תצהירה של הגב' מורלי, מנהלת תחום תיאום נהלים ורישוי באגף הרישוי של משרד התחבורה. צוין כי למבקשת אין עילת תביעה אישית כיון שלא הודיעה על הפסקת השימוש ברכב כנדרש בתקנות התעבורה. צוין כי ללא הודעה של בעל הרכב אין למשיבה כל מידע כי הרכב נתפס לתקופה העולה על חודש. המשיבה מקבלת נתונים ממערכת ההוצאה לפועל באשר להטלת עיקולים ברישום על כלי רכב באופן מקוון אך הטלת עיקול ברישום אין משמעותה תפיסת הרכב. המשיבה אינה יודעת מתי נתפס הרכב בפועל ולאיזו תקופה. כך גם לגבי רכב המבקשת, ביום 16.5.11 התקבל דיווח ממוחשב ממערכת ההוצאה לפועל על הטלת עיקול ברישום וביום 4.7.11 התקבל דיווח ממוחשב כי ניתן צו מכר לגבי הרכב. המשיבה לא יכולה הייתה לדעת מתי נתפס הרכב בפועל ואם נתפס ליותר מחודש. בנוסף, עצם העובדה שרכב נמכר באמצעות מערכת ההוצאה לפועל אינה מהווה ראיה לכך שנתפס. ייתכן ובעל רכב מעוקל משתף פעולה עם נושיו והליך מכירת הרכב מתבצע כאשר הרכב ברשותו עד מציאת קונה. גם לגבי רכב המבקשת – למרות שהעיקול נרשם עוד ביום 16.5.11 מברור שערכה המשיבה עלה, כי הרכב נתפס רק ביום 2.6.11. עוד טענה המשיבה כי מבדיקה שערכה מול רשות האכיפה והגבייה עלה, כי מספר הרכבים שנתפסו לתקופה בת חודש ומעלה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה עומד על 1117 רכבים בלבד, כאשר מתוכם, רק בגין 618 רכבים שולמה אגרת רישוי והרישיון היה בתוקף לתקופה בת חודש. בנוסף, סכום אגרת הרישוי החודשי הממוצע עומד על כ - 126 ₪ בלבד ולא כפי שנטען על ידי המבקשת. מכאן, סכום התביעה כולו עומד על כ - 220,000 ₪. המשיבה הוסיפה וטענה כי למרות האמור, מצאה לנכון לנקוט הפעולות הבאות: היא הפיצה לכל לשכות הרישוי ברחבת הארץ הנחיה באשר לאופן בצוע החזרים למבקשים בגין עילת תפיסת רכב לתקופה בת מעל חודש ימים; היא עדכנה את טופס הבקשה להחזר אגרה המופיע באתר משרד הרישוי בגין עילת תפיסת רכב, כאשר ציינה שמידע בדבר החזר אגרת רכב במקרה של תפיסת רכב היה קיים באתר עוד מאוקטובר 2013; הוסיפה מידע אודות החזר אגרת רישוי במקרה של תפיסת רכב גם לאתר רשות האכיפה והגבייה ועדכנה את התוכן המופיע על טפסי רישיון הרכב. עוד ציינה המשיבה כי בעוד כחצי שנה תבצע הערכת מצב לבחינת תוצאות יישום ההליך ובדיקה אם יש מקום לפתח הליך דיווח ממוחשב לגבי תפיסות.

    

5. בתגובה להודעת החדילה טענה המבקשת תחילה כי מדובר בהודעה שאינה מספקת וטענה, בין היתר, כי יש לקבוע מנגנון אקטיבי של שליחת הודעה לכל אחד מהזכאים להחזר אגרה על דבר זכאותם והזמנתם למימוש זכותם. עוד טענה כי על המשיבה לספק את מלוא הנתונים מטעם כל הרשויות הרלוונטיות אשר להן סמכות לתפוס רכבים (ובהן משטרת ישראל, רשות האכיפה והגבייה, מרכז הקנסות, מועצות מקומיות, עיריות ורשויות מקומיות, המוסד לביטוח לאומי ורשות המסים) אודות תפיסת רכבים לתקופה בת חודש ימים לפחות. המשיבה חזרה וטענה כי לא ניתן להטיל עליה חובה לפנות לעשרות גורמים מידי תקופה ולנסות לאתר את כל הזכאים לאגרה, שכלל לא הודיעו על תפיסת רכבם לתקופה בת מעל חודש ימים ואשר לא פנו בבקשה להחזר, וליידע אותם בדבר זכאותם הקיימת בתקנות התעבורה. חובה זו אינה קיימת בדין ואינה הגיונית. בהתאם לתקנות התעבורה הנטל הוא הפוך ועל בעל רכב להודיע לרשות הרישוי על כך שרכבו נתפס. על המבקשת היה לפנות לכל הגורמים הרלוונטיים על מנת לקבל מלוא הנתונים טרם הגשת הבקשה ועליה הנטל להוכיח את גודל הקבוצה. המשיבה פנתה לרשות האכיפה והגביה לבקש נתונים היות שהמבקשת טענה טענות שונות במסגרת הבקשה לגבי תפיסות רכבים על ידי רשות האכיפה והגבייה. המשיבה ציינה כי הגדרת הקבוצה צריכה לכלול רק את מי שפנה למשיבה וביקש החזר אגרה ובקשתו נדחתה.