ת"צ 33583-01-11 כהן נ' רכבת ישראל בע"מ

בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("החוק"). מחמת תקלה התאחר מתן החלטה זו מעט יתר על המידה ועם באי כוח הצדדים הסליחה.

רקע

המבקש עתר לאשר הגשת תובענה ייצוגית, שבה הוא טען כי המשיבה גורמת בפעילותה למטרדי רעש הגורמים נזק לחברי הקבוצה המיוצגת. בבקשת האישור הוגדרה הקבוצה המיוצגת כך: "כל אדם המתגורר ו/או עובד במרחק ממסילת הרכבת, בטווח שבין קריית מוצקין ובנימינה וחווה במקום המגורים/עבודה זה רעש העולה על הקריטריונים של המשרד להגנת הסביבה "כרעש סביר מרכבת" ולא בוצעו כלפיו כל פעולה למניעת הרעש ו/או להפחתתו אל מתחת לרף הקריטריונים הנ"ל (פעולה אשר הפחיתה את הרעש אל מתחת לקריטריון)". המבקש טען כי הקבוצה המיוצגת מונה כ-100,000 איש. התובענה הוגשה על פי הפרט השישי לתוספת השנייה לחוק, היינו "תביעה בקשר למפגע סביבתי נגד גורם מפגע".

לטענת המבקש, פעילות הרכבת גורמת למפגע סביבתי של "רעש חזק" או "רעש בלתי סביר", בניגוד להוראות חוק למניעת מפגעים תשכ"א-1961 ("חוק למניעת מפגעים"), והוא אף חורג מהקריטריונים ל"רעש רכבת סביר", אשר נקבעו בהוראות שהוציא השר להגנת הסביבה למשיבה מכוח סמכותו לפי החוק למניעת נפגעים ובתסקיר השפעה על הסביבה שהוגש בשנת 1994 לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה (בהתאמה, "ההוראה האישית", "התסקיר" ו-"קריטריון הרעש הסביר").

המבקש טען כי המשיבה הפרה את חובתה להקים ולבנות מיגונים אקוסטיים למניעת הרעש, כנדרש בהוראות הצו ובהוראות תוכנית מתאר ג/ד 1166 – הכפלת המסילה בין בנימינה וחיפה בת גלים; תוכנית מתאר חפא"ג/ד 1167 – הכפלת המסילה בין עתלית לבנימינה; ותוכנית מתאר חפא"ג/ד 1249 – הכפלת המסילה בקטע שבין חיפה צפון וקריית מוצקין (ביחד, "תוכניות המתאר"). בנוסף טען המבקש שמעשי המשיבה ומחדליה מקימים עוולות בנזיקין, כגון הפרת חובה חקוקה, רשלנות, מטרד ליחיד, מטרד לציבור וגרימת מפגע סביבתי. המבקש טען כי הנזק הבלתי ממוני שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה המיוצגת נע בין 2,500 ₪ ל-5,000 ₪ עבור כל שנת מגורים או עבודה בסמוך למסילת הרכבת. הואיל והמבקש הגיש את התביעה בקשר לשנים 2004–2011, הפיצוי האישי שהוא תבע הועמד על סך 35,000 ₪, וסכום הפיצוי לחברי הקבוצה הועמד על 2,625,000,000 ₪.

המשיבה דחתה את טענות המבקש וטענה כי עמדה במרבית חובותיה לבניית מיגונים אקוסטיים בהתאם לדרישות שבתוכניות המתאר, וכי במקומות שבהם טרם הושלמו המיגונים נבע הדבר משיקולים מוצדקים, ובכללם מגבלות בטיחות, עיכובים שאינם תלויים בה, אי-חלוף המועד להקמת המיגונים, וממצאי דו"ח אקוסטי המורים כי בחלק מהמקומות אין צורך במיגונים אקוסטיים. כמו כן נטען כי על חלק מהתוואי שעליו נסבה התובענה לא חלות תוכניות המתאר, ועל כן היא אינה חייבת בהקמת המיגונים במקומות אלו. עוד טענה המשיבה כי אין בחוק למניעת מפגעים או בתקנות שהוצאו מכוחו כל הוראה המגבילה את מפלס הרעש הנובע מפעילות הרכבת, וזאת מכיוון שהתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר, תש"ן-1990) מחריגות מתחולתן רעשים מרחביים, וביניהם רעשים הנובעים מפעילות הרכבת. בהקשר זה נטען כי קריטריון הרעש הסביר אשר נקבע בצו ובתסקיר אינו מחייב את המשיבה, ובהעדר קריטריון קבוע בדין בנושא מפלס הרעש המותר מפעילות הרכבת, היה על המבקש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה את קיומו של מטרד לחברי הקבוצה המיוצגת מפעילות הרכבת, וחוות דעת כזו לא הוגשה. בקשר לאישורה של התובענה כייצוגית טענה המשיבה, בין היתר, כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית, מאחר שהחובה להקים מיגון אקוסטי באזור שבו נמצא ביתו לא הוטלה על המשיבה, כי אם על הקבלן שבנה את ביתו של המבקש. נוסף על כך נטען כי בין חברי הקבוצה המיוצגת קיימת שונות, ולכן לא קיימות שאלות משותפות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה המיוצגת, ועל כן נושא התובענה אינו מתאים לבירור כתובענה ייצוגית.

ביום 19.12.11, כעשרה חודשים לאחר הגשת בקשת האישור, הגישה המשיבה הודעה לבית המשפט כי העבודות להקמת קיר מיגון מול ביתו של המבקש נמצאות בשלב מתקדם, וכי הן צפויות להסתיים בחודש מרץ 2012. ביום 27.3.13 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה ("הבקשה").