ביום 13.9.2016, פנה המבקש בתובענה ובבקשה לאשרה כייצוגית (להלן – בקשת האישור), שעניינה הפרה מצד משיבה 1, המייבאת משקאות אלכוהוליים, את הוראות חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, התשע"ב-2012 (להלן – חוק משקאות אלכוהוליים), וכן את תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה), התשע"ד-2013 (להלן – התקנות). הוראות אלה מורות כי על משקה אלכוהולי משכר, המכיל בין 2% ל-15.5% אלכוהול לפי הנפח, יופיע הכיתוב - "אזהרה: מכיל אלכוהול – מומלץ להימנע משתייה מופרזת", ואילו על משקה משכר חזק המכיל למעלה מ-15.5% אלכוהול לפי הנפח, יופיע הכיתוב "אזהרה: צריכה מופרזת של אלכוהול מסכנת חיים ומזיקה לבריאות!".
על פי הנטען בתובענה ובבקשת האישור, המשיבה 1 מייבאת את המשקה "ג'וני ווקר רד לייבל 40%" (בנפח 700 מ"ל ו-1 ליטר) וכן את המשקה "ג'יי אנד בי ראר 40%" (בנפח 700 מ"ל ובנפח 1 ליטר) (להלן – המוצרים), המכילים 40% אלכוהול, מבלי שסומנה על תווית המוצר האזהרה מפני שתייה מופרזת, כנדרש על פי דין. לטענת המבקש, אילו צוינה האזהרה על גבי המוצר, היה נמנע מלקנות ולצרוך אותו. מעבר לכך, טען המבקש, כי לסימון האזהרה משתייה מופרזת נודעת חשיבות ציבורית בשל הסכנות הטמונות בצריכת אלכוהול, כדוגמת אלימות בקרב בני נוער ותאונות דרכים. לטענתו, הפרת הוראות החוק והתקנות בעניין זה נובעת ממניעים תועלתיים וכספיים, באופן המטעה את הצרכן וגורם לו נזק.
עוד בטרם הוגשה תשובה מטעם המשיבה 1, ולאחר משא ומתן בין הצדדים, הוגשה ביום 22.6.2017, הבקשה הנדונה שעניינה הסתלקות המבקש מן התובענה הייצוגית כלפי המשיבה 1. במהלך ההידברות בין הצדדים, טענה המשיבה 1 להגנתה, כי החובה לסימון אזהרה על גבי משקה משכר חזק נכנסה לתוקפה בחודש מאי 2015 ולא בחודש אוקטובר 2013 כפי שטען המבקש במסגרת בקשת האישור. לטענת המשיבה 1, החלה היא לסמן את האזהרה על גבי המשקאות כבר בחודש ינואר-פברואר 2014, כשנה בטרם נכנסה לתוקף חובת הסימון, וכי כבר בחודש אפריל-מאי 2014 יובאו המשקאות לישראל עם סימני האזהרה. כך, המשקה "ג'וני ווקר רד לייבל 40%" (בנפח 700 מ"ל ובנפח 1 ליטר) יובא לישראל עם תווית הכוללת סימון אזהרה החל מיום 9.4.2014; המשקה "ג'יי אנד בי ראר 40%" בנפח 700 מ"ל, יובא לישראל עם תווית הכוללת סימון אזהרה החל מיום 30.4.2014; והמשקה ג'יי אנד בי ראר 40% בנפח 1 ליטר, יובא לישראל עם תווית הכוללת אזהרה החל מיום 19.5.2014. המשיבה 1 צירפה לבקשת ההסתלקות העתק תווית המשקאות מחודש ינואר-פברואר 2014 עם סימון האזהרה על גבי האריזות (נספח 2 לבקשת ההסתלקות). על כן, לשיטת המשיבה 1, המשקאות יובאו לישראל עם סימון אזהרה כדין במועד כניסת החוק והתקנות לתוקפם, ועל כן לא קמה עילת תביעה נגדה.
לשיטת המבקש, אכן חובת הסימון נכנסה לתוקפה בשנת 2015, וזאת לאחר שניתנה ליבואנים ולמשווקים ארכה להשלמת הסדרת סימון המוצרים. המבקש חולק על עמדת המשיבה 1 לעניין המועד שבו סומנה האזהרה על גבי המוצרים, ולשיטתו הוא רכש את המוצרים נשוא התובענה, בסמוך לפני הגשת בקשת האישור, כאשר לא סומנה אזהרה על גבי המשקאות. בבקשת ההסתלקות צוין, כי נוכח האמור, התחייבה המשיבה 1 לבצע בדיקה ולוודא כי כל המוצרים נשוא התובענה המיובאים על ידה מסומנים על פי דין.
כעולה מבקשת ההסתלקות, סבור המבקש כי מטרתו של ההליך הושגה וכי מתייתר הצורך להמשיך ולנהל את בקשת האישור והתובענה כנגד המשיבה 1. נוכח זאת, חפץ המבקש להסתלק מבקשת האישור שהוגשה נגד המשיבה 1, תוך דחיית תביעתו האישית נגדה, ומבלי שיהא בבקשת הסתלקות זו כדי ליצור מעשה בית דין ביחס לשאר חברי הקבוצה.
עם זאת, כעולה מבקשת ההסתלקות, הצדדים נחלקו ביניהם ביחס לשאלת חיוב המשיבה בתשלום גמול ושכר טרחה למבקש ולבא-כוחו.
לטענת המבקש, אף אם אכן המוצרים סומנו בסימון אזהרה כדין, הרי שהמבקש הבחין בשוק במשקאות שאינם מסומנים, ולכן המשיבה התחייבה לבצע בדיקה ולוודא שכל המוצרים נשוא התובענה המיובאים על ידה מסומנים בסימון אזהרה כדין. לדבריו, בכך הביאה בקשה האישור לתרומה לחברי הקבוצה. על כן, טוען המבקש לחיוב המשיבה בתשלום גמול למבקש בסך 5,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ.