מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ירושלים נ' וייס

בפתח הדברים, מודיע בית המשפט על זיכוי הנאשם.

רקע

1. כנגד הנאשם הוגש כתב האישום האוחז שני אישומים.

האישום הראשון, מייחס לנאשם עבירת הסתה לאלימות לפי סעיף 144 ד2 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בהתאם לעובדות אישום זה, על רקע של הפרות סדר בטרם "מצעד הגאווה" בירושלים בשנת 2006, התראיין הנאשם ביום 26.10.06 לערוץ 1 של הטלויזיה הישראלית, ובמהלך הראיון אמר: "כל אמצעי קנאי, כמו של פנחס, כשר כדי לטאטא את הזוועה הזו מעיר הקודש ירושלים", זאת בהתייחסו למעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, אשר דקר למוות באמצעות רומח איש ישראל ואשה מדיינית שזנו, כפי שתואר במקרא.

האישום השני, מייחס לנאשם עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, וכן העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין. בהתאם לעובדות אישום זה, במהלך פינוי יהודים מחנויות השוק הסיטונאי בחברון על ידי כוחות צה"ל ביום 7.8.2007, נעמד הנאשם מול מח"ט החטיבה המרחבית אל"מ יהודה פוקס (להלן: "אל"מ פוקס"), וצעק לעברו: "אנחנו נעלה לשלטון, ואנחנו נשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ואנחנו נתלה אותך על עץ גבוה שכולם יראו. אימך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים". בנוסף, השווה הנאשם בין פעולת הכוחות שתחת פיקוד אל"מ פוקס לפעולות המשטר הנאצי.

2.ההליכים בתיק זה נשמעו משך תקופה ארוכה ביותר, באופן חריג ויוצא דופן, לרבות בשל התנהלות ממושכת של הליכים מקבילים לשם קבלת ראיות שונות לבקשת ההגנה. למעשה, בית המשפט שמע את עדי התביעה וכן את עדותו של הנאשם, ולאחר מכן נדחו הדיונים על מנת לאפשר להגנה לקבל את אותן ראיות שנקבעו בהחלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. בית המשפט קבע מועד לשמיעת עדויות הגנה נוספות, אולם הנאשם בחר שלא לנצל מועד זה, מתוך הערכה שבית המשפט יאפשר דחיה נוספת, אשר לא ניתנה.

העדים

3.במסגרת פרשת התביעה, לגבי האישום הראשון, העידו השוטר אלון קסוס (להלן: "השוטר קסוס") אשר גבה את הודעת הנאשם ותפס קלטת בה כתבת הטלוויזיה, השוטר מאיר ברפי, וכן העיתונאי איתי ורד (להלן: " ורד") אשר העיד על נסיבות הראיון ועריכת אותה כתבה. לגבי האישום השני, העידו אל"מ פוקס, צבי טובול (להלן: "טובול") אשר שירת ביחידת דובר צה"ל בעת האירוע והיה סמוך לאל"מ פוקס, והשוטר יואב דהן (להלן: "השוטר דהן").

במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם בעצמו.

דיון והכרעה

האישום הראשון

4.חופש הביטוי הוכר בפסיקה, החל משנותיה הראשונות של המדינה, כזכות יסוד המהווה חלק בלתי נפרד ממשטר דמוקרטי (בג"צ 73/53 קול העם בע"מ נ' שר הפנים, (1953)). לצד זאת, נקבעו איסורים פליליים שונים, אשר נועדו להגן על זכויות אחרות, תוך פגיעה בזכות לחופש הביטוי. אחד מאיסורים אלה קבוע בסעיף 144 ד2 לחוק העונשין, האוסר על הסתה לאלימות. מדובר בעבירת התנהגות שאינה דורשת יסוד מטרה.

נוסח הסעיף עוסק ב"תוכן" הפרסום המסית וכן ב"נסיבות" בהן פורסם. במסגרת רע"פ 2533/10 מדינת ישראל נ' מיכאל בן חורין (26.12.11) (להלן: "ענין בן חורין"), נקבע כי יש לבחון "את המקרה כמכלול, מבלי לקבוע מראש מעין מבחנים ראשיים. ודאי, מיהות המפרסם והאווירה השוררת בציבור הינם נתונים חשובים כאמור, אך הם אינם עומדים לבדם. יש לשקול גם שיקולים נוספים... יש לשאול, בין היתר – מי אמר, מה נאמר, היכן נאמר, באיזה אופן נאמר, למי נאמר ובאיזו מסגרת נאמר... הרשימה שכלולה בתיבה "נסיבות" אינה סגורה, אלא פתוחה במכוון. מתפקידו של בית המשפט להתייחס למקרה שלפניו על מכלול מאפייניו כיחידה אחת המורכבת מתת-יחידות שונות. משקלה היחסי של נסיבה מסוימת עשוי להשתנות בראייה הכוללת של הדברים במקרה הקונקרטי"