-
בישיבת ההקראה שהתקיימה בפניי ביום 09.01.18, הורשעה הנאשמת על פי הודאתה בעבירה של מעסיק שלא שילם לעובדו שכר מינימום, עבירה על סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 (25 יחידות עבירה).
-
במסגרת הטיעונים לעונש, טען ב"כ המאשימה כי מדובר ב- 5 עובדים פלשתינאים שהועסקו אצל הנאשמת, כאשר במשך 5 חודשים לא שולם להם שכר מינימום. עוד טען, כי עבירה של אי תשלום שכר מינימום נמנית על העבירות החמורות היותר בין חוקי העבודה הסוציאליים, זו עבירה כלכלית שמתבצעת מתוך מניע כלכלי שבסיסו שיקולים פסולים. תוצאת העבירה היא גזל מהעובד של השכר המינימלי שהמחוקק קבע כרף תחתון שכל עובד חייב לקבל כדי להשתכר בכבוד. מכאן, נקבעה בחוק סנקציה עונשית של מאסר שנה או קנס בסך 226,000 ₪ שזה העונש המקסימלי הקבוע בחוק העונשין סעיף 61.
-
בתי הדין, הוסיף ב"כ המאשימה וטען, עמדו פעם אחר פעם על כך שיש להטיל עונשים כספיים משמעותיים כדי למגר את העבירות הכלכליות בתחום דיני עבודה כדי לייצר את ההרתעה הנדרשת. בהתאם להלכה, כשאנו בוחנים את מטרות הענישה במיוחד לאור תיקון 113 שם מנחה אותנו עקרון ההלימה , על אחת כמה וכמה כשמדובר בעבירות כלכליות, נקבע שאינטרס שיקום למשל יידחה מפני הצורך להעניש מי שנמצא מבצע עבירה בהתאם למידת האשם שלו. לגבי הערך המוגן, והרציונל לחוק שכר מינימום ושמירת הזכויות הסוציאליות הפנה ב"כ המאשימה לדב"ע 3-237-97 רשות השידור ולע"ע 248/07. עוד ציין, כי בת.פ. 35116-12-09 מ"י נ. לילית שמירה, נגזר דינו של נושא משרה, הגם שבתיק זה נאשם 2 עומד להימחק מכתב האישום.
-
במקרה דנן, הדגיש ב"כ המאשימה, מדובר ב- 25 יחידות עבירה. העונש המקסימלי המצטבר שקבוע בחוק לו חשופה הנאשמת 1 עומד על 5,650,000 ₪. בכל מה שקשור לריבוי עבירות, הפנה להלכת חדוות הורים וביקש גם להפנות לת.פ. 23699-06-17 אביב ניהול ואחזקות מיום 8.5.18 .
-
עוד ציין, כי לנאשמת 1 אין עבר קודם בתחומים הרלבנטיים לתיק זה; הנאשמת הביעה חרטה והודתה בהזדמנות הראשונה, דבר שחסך מזמנו היקר של בית הדין. למעלה מכך, במסגרת החקירה נמצא כי תיקנה את ההפרה כבר בראשית החקירה הפלילית ושילמה את הפרשי שכר המינימום לעובדים. אומנם זה לא מהווה הגנה אך זו נקודה שיש לציין לזכותה, המשיך וטען.
-
לגבי מתחם הענישה, טען כי המדינה סבורה כי מתחם הענישה בעבירת שכר מינימום נע בטווח שבין 40% ל- 80% מהעונש המקסימלי והוסיף, כי המדינה ערה לגובה הסכום אך סבורה כי הוא פועל יוצא של העונש שהמחוקק ראה לנכון לקבוע לעבירה הזו. לפיכך, ביקש כי בית הדין יגזור את עונשה של הנאשמת 1 בחלקו התחתון של המתחם ובנוסף יחייב אותה לחתום על התחייבות מקסימלית על סך 226,000 ₪ כאשר משך ההתחייבות ייקבע ל- 3 שנים מיום מתן גזר הדין.
-
ב"כ הנאשמים טענה כי היעתרות לבקשת המדינה להשית קנס כה גבוה על הנאשמת מתוך מטרה להגן על העובדים מושא כתב האישום, תוביל לפגיעה אנושה בעתיד התעסוקתי של כל העובדים הנוכחיים של הנאשמת, אשר יאבדו את מקור פרנסתם. הנאשמת תיקלע לחדלות פירעון לנוכח גובה הקנס שהתבקש ואין לאפשר מצב כזה בבית הדין לעבודה.
-
עוד הטעימה, כי נסיבותיו של התיק מיוחדות, והראיה לכך היא כי כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם אמור להימחק. עוד הוסיפה, כי החוק להגברת אכיפה לא חל על הנאשמת מכיוון שמיקומה הגיאוגרפי ביהודה ושומרון .