ת"פ 55467-02-16 מדינת ישראל נ' בנאבו(עציר)

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של הפרת הוראה חוקית, הסגת גבול, תקיפה, איומים והחזקת סכין. ואלו עובדות כתב האישום בו הודה הנאשם:רקע

ביום 17.2.16 היה אמור הנאשם לשהות במעצר בית, בשל הליך אשר התנהל נגדו בבית המשפט לתעבורה. למרות מעצר הבית, בסמוך לשעה 22:30 יצא הנאשם יצא יחד עם אחיו, נתן בנאבו (להלן: נתן) והשניים הגיעו רכובים על קטנוע לבית משפחתו של אריאל בוזגלו בשכונת רמות בירושלים.

כאשר הגיעו הנאשם ונתן לבית המשפחה, ראו במקום את אריאל בוזגלו והחלו לרדוף אחריו, ובידיהם סכינים שלופים. אריאל נכנס אל בית משפחתו והנאשם ונתן נכנסו אחריו אל תוך הבית. אמו של אריאל נסתה למנוע מהנאשם ומנתן להכנס אל הבית ונתן ריסס אותה בגז מדמיע ואיים עליה, כי "ימצוץ את הדם" של בניה. כתוצאה נגרמו לאמו של אריאל תחושת צריבה ואדמומית בעיניה.

הנאשם ונתן נמלטו מהמקום ואביו של אריאל ניסה לעכב אותם. בתגובה איים נתן על אביו של אריאל, כי ירצח אותו וישחט אותו, וזאת בעוד הנאשם ונתן מחזיקים בידיהם סכינים.

מעבר לכך, הנאשם הפר את מעצר הבית בו אמור היה לשהות ארבע פעמים נוספות.

תחילה כפר הנאשם ונשמעו עדויותיהם של שני הוריו של אריאל. לאחר שמיעת העדויות הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, במסגרתה תוקן כתב האישום והנאשם הודה בו.

עמדות הצדדים

ב"כ המאשימה שמה את הדגש בטיעונה על חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם ומסוכנותו הגבוהה העולה, בין היתר, מעברו המכביד. מנגד, הפנתה לנסיבותיו האישיות היחודיות, אליהן אתייחס בהמשך. לאור מכלול הנתונים בקשה להשית על הנאשם עונש של שנת מאסר בפועל ולהפעיל באופן מצטבר מאסר מותנה שלחובתו.

ב"כ הנאשם שם את הדגש בטיעונו על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של הנאשם. בכלל זאת, טען כי ריצוי עונש המאסר קשה לנאשם במידה ניכרת יותר מאשר לאדם אשר נסיבותיו "שגרתיות" יותר. עוד טען, כי הנאשם היה משני בארוע, ואילו אחיו נתן היה הדומיננטי יותר.

לאור אלה, ביקש ב"כ הנאשם להסתפק בימי מעצרו.

מתחם העונש – עבירות האלימות

הנאשם ואחיו נתן רדפו אחרי אריאל אל תוך ביתו, וסכינים שלופות בידיהם. בבית ריסס אחיו של הנאשם את אמו של אריאל בגז מדמיע ואיים עליה ועל אביו. כתב האישום אינו מפרט את הרקע למעשה, או מה היתה כוונתם של הנאשם ואחיו לעשות לאריאל, לוּ היו מצליחים לתפוס אותו בטרם נחלצה אמו לעזרתו. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הסביר את מעשיו בכך שיומיים קודם לכן אריאל ידה אבנים לעברו ולעבר חבר, כאשר השניים רכבו על אופנוע, וכוונתו של הנאשם היתה לנקום בו. מכל מקום, גם ללא האמור בתסקיר, לא קשה לשער מה זוממים לעשות שני אנשים המגיעים אל ביתו של אדם ורודפים אחריו וסכינים בידיהם.

חברה שומרת חוק אינה יכולה להשלים עם התנהגות בריונית, אלימה ופורעת חוק מעין זו, או לגלות כלפיה סובלנות או סלחנות. אין כל ערך ברטוריקה נמלצת בגנות האלימות, אשר אינה מגובה בעונש מרתיע, המעביר ליחיד ולרבים את המסר בדבר הפסול והאסור שבמעשים.

ר' למשל לענין זה ע"פ 4173/07, מדינת ישראל נ' פלוני, שם נפסק:

"ולגופו של עניין. רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה."

יתרה מכך, גם אם אצא מהנחה שלא היתה לנאשם ולאחיו כוונה קונקרטית לעשות שימוש בסכינים שהיו בידיהם, אין הדבר גורע מחומרת החזקת הסכינים: דרכו של ארוע אלים היא, כי אין לדעת כיצד יתפתח. המצאותו של סכין בידי אחד המשתתפים בתגרה עלולה לגרום לתוצאה קשה בהרבה מאשר המשתתפים עצמם צופים אותה או חפצים בה – וכבר היו דברים מעולם. זכורים ארועים לא מעטים, בהם ויכוח או קטטה על ענין של מה בכך הסתיימו בתוצאה טרגית, בשל כך שאחד הצדדים לאותו ויכוח היה מזוין בסכין – מדובר בהתנהגות אשר טמון בה פוטנציאל קטלני, והארוע היה עלול להסתיים בתוצאה טרגית.

ר' למשל האמור בע"פ 242/07, אובלימוב נ' מדינת ישראל, שם נפסק:

"ואכן אין צורך להכביר מלים על כך שסכין קוראת לשולף ולדוקר כשם שפירצה קוראת לגנב; "תת תרבות הסכין" על גילוייה השונים – מהחזקת סכין ועד לשימוש אלים בה – היא אורח תדיר, לא רצוי, בבתי המשפט, לרבות בבית משפט זה; היא כבר גבתה לא מעט חיי אדם, ועל כן אין מנוס מענישה מרתיעה לגביה, בכל גילוייה."