ת"פ
בית משפט השלום פתח תקווה
|
21374-02-12
13/05/2015
|
בפני השופטת:
אליאנא דניאלי
|
| - נגד - |
המאשימה:
מדינת ישראל
|
הנאשמת:
נילי אברמוב
|
| החלטה |
עם סיום פרשת התביעה, בפניי בקשה בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"), במסגרתה נטען כי אין להשיב לאשמה.
הרקע לבקשה
1.כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של עיסוק כיצרן ללא רישיון מאת המנהל, בניגוד לסעיף 2(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסחר במזון, ייצורו והחסנתו) תשכ"א- 1960 (להלן: "צו הפיקוח"), ביחד עם סעיף 39 (ב)(א1) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים תשי"ח- 1957.
2.על פי עובדות כתב האישום, אשר תוקן בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, החל מחודש פברואר 2007, הנאשמת, שהינה מנהלת "שמנא" בית בד כפרי במושב חגור, עוסקת באריזת שמן זית בבית הבד ללא רישיון יצרן מאת המנהל. יובהר כי כתב האישום תוקן לאחר שבדיון מיום 30.3.15 הגיש ב"כ הנאשמת מסמך ממשרד הבריאות (נ/1), בו צוין כי "שירות המזון במשרד הבריאות לא מנפיק רישיון יצרן לבתי בד, אלא לפעילות של מילוי ובקבוק שמן זית באופן מסחרי". עם הגשת המסמך ביקש ב"כ הנאשמת מהמאשימה לחזור בה מכתב האישום בכל הנוגע לייצור שמן הזית, להבדיל מהפעילות של מילוי הבקבוקים. המאשימה הסכימה לתיקון כתב האישום, כך שיימחקו ממנו העובדות העוסקות בייצור השמן, וכתב האישום תוקן כך שכמפורט לעיל כיום הוא עוסק אך בפעילות האריזה.
3.במענה לכתב האישום הודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום אולם כפרה באשמה המיוחסת לה נוכח טענתה כי לא נדרש ממנה רישיון יצרן.
4.כאמור, עם סיום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשמת כי אין להשיב לאשמה וכי יש לזכות את הנאשמת כבר בשלב זה.
טענות הצדדים
5.ב"כ הנאשמת טען כי פרשת התביעה והתנהלות המאשימה התאפיינה בהתרשלות ובהתעמרות. נטען כי הספק כבר קיים וכי התביעה אינה יכולה להרים את הנטל הנדרש במשפט פלילי לשם הוכחת אשמת הנאשמת מעבר לספק סביר.
ב"כ הנאשמת הלין על התנהלות משרד הבריאות, אשר גרם לנאשמת לנקוט צעדים ולהתאמץ לקבל רישיון יצרן בעוד שכלל לא מונפקים רישיונות יצרן לבתי בד, אלא בגין פעילות מסחרית של מילוי וביקבוק שמן הזית בלבד. כן הלין על התנהלות המאשימה אשר מחקה מכתב האישום את ההתייחסות לתהליך הייצור רק בפתח ישיבת ההוכחות. נטען כי לנאשמת טענת הגנה בהתאם לסעיף 13 לצו הפיקוח, מכוחו הצו אינו חל על תוצרת משקו של חקלאי, באשר הנאשמת הינה חקלאית ובעלת משק חקלאי.
עוד נטען, כי עדות התביעה אינן בקיאות בהוראות הדין לענין האבחנה בין רשיון יצרן לייצור שמן הזית לבין פעולות הביקבוק והמילוי המסחריים, הן אינן בקיאות בכל הנוגע להגנה מכח סעיף 13, ועדויותיהן לוו בסתירות ובחוסר קוהרנטיות. לטענתו מדובר בכשלים היורדים לשורש מהימנות העדים ועולים כדי בטלות דו"חות הפיקוח והמסמכים שהוגשו. באשר למוצגים שהוגשו מטעם התביעה נטען כי הכתב הוא בלתי קריא, וכי המשקל המכריע שלהם נוגע לפעולות הייצור ולא לפעולות המילוי והבקבוק. נטען כי ראיות המאשימה חסרות כל נפקות, רלוונטיות ואמינות, בשל חוסר הידיעה וההבנה של העדות, ולפיכך כי יש לקבוע כי אין להשיב לאשמה, ולזכות את הנאשמת כבר בשלב זה.
6.ב"כ המאשימה טען מנגד כי מאחר שהנאשמת הודתה בעובדות כתב האישום, הרי שנקודת המחלוקת הינה פרשנות סעיף 13 בצו הפיקוח. באשר לטענות כנגד העדות טען כי אלו הודו כי הן אינן בקיאות במאטריה המשפטית, אך עיקר הוא בכך שהעידו לגבי מה שראו וקלטו, באשר התייחסו לפעילות מילוי ואריזת הבקבוקים, בה אף הנאשמת הודתה. עוד נטען, כי עניינו של נ/1 הינו במדיניות האכיפה, וכי הוא אינו גורע מתוקפו של הצו ומתחולתו.
