ת"פ 20893-07-13 מדינת ישראל נ' שפירא(עציר)

הנאשם הואשם בעבירה של החזקת סכין בכיס מכנסיו. העבירה מחודש אפריל 2013.

לאחר שמונה לנאשם ייצוג מטעם הסנ"צ, ביקש הסניגור להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית לנוכח עברו הרפואי.

מהפרוטוקולים עולה השתלשלות עניינים ארוכה, במהלכה היה קושי בביצוע הבדיקה הפסיכיאטרית, לנוכח היותו של הנאשם דר רחוב המתקשה לתקשר מילולית, ניתנה חוות דעת פסיכיאטרית מיום 18.5.15 לפיה הנאשם לוקה בסכיזופרניה עם החרפות פסיכוטיות, וזאת לאחר שחווה טראומה נפשית והלם קרב בשירות המילואים שלו במלחמת שלום הגליל.

נקבע כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו היה שרוי במצב פסיכוטי מתמשך, בו הוא מצוי בשנתיים האחרונות בהן נצפתה החרפה במצבו הנפשי והתפקודי, עם מחשבות שווא של רדיפה והתנהגות לא מאורגנת, המהווה סכנה לעצמו ולסביבתו. נקבע כי בעת ביצוע העבירה לא יכול היה להבדיל בין טוב ורע ולא הבין את משמעות מעשיו. במצבו הנוכחי, מבין את הליכי המשפט, וכשיר לעמוד לדין.

הומלץ על טיפול במחלקה פסיכיאטרית במסגרת צו אשפוז.

המדובר איפוא באי כשירות מהותית.

ב"כ הנאשם עתרה לזכות את הנאשם, בהסתמך על סעיף 34.ח. לחוק העונשין ורע"פ 2675/13 וחנון,  ואילו המאשימה התנגדה לכך ועתרה להפסיק את ההליכים לפי סעיף 170 לחסד"פ, ולקבוע כי הנאשם אינו בר עונשין, בהסתמך על ע"פ 2947/00 מאיר נ' מ"י.

לטעמי, לא מתעוררת במקרה דנן כל בעייתיות, מאחר שאין מדובר במקרה של אי כשירות דיונית, לגביו ניתן לטעון כי מאחר שלא ניתן לברר את אשמת הנאשם, בהיותו לא כשיר דיונית, אין להורות על זיכוי אלא על הפסקת הליכים.

השאלה אם הנאשם אכן ביצע את המעשה נשוא כתב האישום, אינה רלוונטית לתוצאה המשפטית, שכן ברע"פ  2675/13  מ"י נ' וחנון נקבעה הלכה חדשה, לפיה גם כאשר נקבע בערכאת הערעור כי הנאשם זכאי מחמת הספק, לגופו של עניין ולאחר שמיעת הראיות, הרי שמעת שניתנה (בשלב מאוחר יותר של המשפט) חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי אינו נושא באחריות פלילית למעשים נשוא כתב האישום עקב מחלת נפש, וחוות דעת זו מקובלת על שני הצדדים ואינה שנויה במחלוקת, הרי שעל בית המשפט לזכות את הנאשם זיכוי מלא מחמת הגנת אי השפיות בסעיף 34.ח., כאשר בית המשפט העליון חידש הלכה וקבע כי את המונח "לאו בר עונשין" באותו סעיף יש לקרוא כזיכוי מלא, בניגוד להלכה הקודמת שנקבעה בע"פ 2947/00 מאיר נ' מ"י.