ת"פ
בית משפט השלום קריית שמונה
|
19714-06-14
08/11/2015
|
בפני השופט:
מורן מרגלית
|
- נגד - |
המאשימה:
תביעות צפת
|
הנאשם:
אורי אור קמארי
|
החלטה |
בפניי בקשה להורות על ביטולו של כתב האישום נשוא תיק זה וזאת, מן הטעם כי לנאשם עומדת 'הגנה מן הצדק' וכן, בגין אי סבירות שיקול דעתה של המאשימה לעניין הגשתו ולעניין החלטתה שלא לבטלו תוך אפשרות לעריכת הסדר מותנה.
רקע כללי:
כנגד הנאשם הוגש ביום 11.6.14 כתב אישום במסגרתו יוחסה לו עבירת איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").
במרכזו של כתב האישום ניצב אירוע אשר התרחש ביום 26.1.14 בסמוך לשעה 16:00 ואשר במהלכו שוחח הנאשם בטלפון עם מר אסף דוד (להלן: "המתלונן") שהינו סוכן מכירות של ספק אשר מספק סחורה לעסק אשר בבעלות הנאשם.
במהלך שיחה זו, ועל רקע סכסוך עסקי בינו לבין המתלונן, איים הנאשם על המתלונן באומרו לו את הדברים הבאים:
"אתה מביא אותי למצב, תאמין לי אני אבוא אליכם, אני אהפוך לכם את החיים וגם לך וגם ליורם, תגיד לו את זה ממני, אם הוא רוצה להתנהג איתי בצורה הזאת, אני אזיין לכם את הצורה, אתה חושב שתסתובב ככה במדינת ישראל ככה חופשי, תגיד יא בן זונה אני אזיין לך את הצורה, יא חתיכת מניאק מסריח, אני אחתוך לך את הראש לארבע יא חתיכת בן זונה מסריח יא חתיכת מניאק, יא חתיכת בן זונה אתה תזכור את המילים שאני אמרתי לך יא חתיכת בן זונה יא חתיכת מניאק, אני אראה לך מה זה להאכיל חרא, אתה לא יודע מה זה שאני מאכיל מישהו חרא".
טענות המבקש:
בפתח הבקשה, הפנה הסנגור לנתוני משטרת ישראל ביחס לכמות התיקים אשר עניינם עבירת איומים ואשר נסגרו מחוסר עניין לציבור.
לטענתו, מנתונים אלה עולה כי רק ב- 7% מתיקי האיומים אשר נפתחים מוגשים כתבי אישום, ואילו השאר נסגרים בעילה של חוסר עניין לציבור.
על רקע נתונים אלה, ביקש הסנגור להורות על ביטולו של כתב האישום וזאת, בגין כל אחד מן הטעמים הבאים:
1.הטעם הראשון הינו, כי לאור הנתונים הנזכרים לעיל עומדת לנאשם 'הגנה מן הצדק' בהתאם להוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") וזאת, משנקטה המאשימה אכיפה מפלה כלפי הנאשם בעצם הגשת כתב האישום.
כן צוין בהקשר זה, כי לא הותוותה מדיניות על ידי הגורמים המתאימים לעניין העמדה לדין ביחס לעבירה זו. לדבריו, במצב דברים זה הנטל להוכיח כי אין המדובר באכיפה בררנית מוטל על כתפי המאשימה.
2.הטעם השני מושתת על דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים ולפיה, שיקול דעתה של המאשימה בהגשת כתב האישום נשוא תיק זה נגוע באי סבירות.
בהקשר זה טען הסנגור, כי במקרה דנן לא איזנה המאשימה כראוי בין האינטרסים הציבוריים לפרטיים, פעלה באופן שרירותי ושלא על בסיס קריטריונים גלויים ושוויוניים המגולמים בהנחיות מנהליות פנימיות השקופות לציבור.
3.לחילופין, הצביע הסנגור על טעם נוסף שעניינו בהחלטתה של המאשימה שלא להגיע להסדר מותנה עם הנאשם בטרם הגשת כתב האישום. במסגרת טעם זה, אף עתר הסנגור להורות על ביטולה של החלטת היועמ"ש לפיה, כל עוד לא יוחלט אחרת, התביעות של המשטרה אינן רשאיות לערוך הסדרים מותנים.
לטענת הסנגור, בהתאם להוראות סעיף 66 לחסד"פ היה מקום לנקוט בדרך חלופית וזאת, על ידי סגירת התיק בהסדר מותנה.
בהקשר זה ציין הסנגור כי המאשימה לא נעתרה לבקשתו לעניין זה בטענה כי אין העבירה המיוחסת לנאשם מנויה על העבירות הנזכרות בהוראות סעיפים 67א עד 67 יב לחסד"פ.
עוד טען הסנגור, כי עמדתה זו של התביעה יכולה הייתה להסתמך על הנחיית היועמ"ש ממנה עולה כי לתביעה המשטרתית לא ניתנה הסמכות לערוך הסדרים מותנים ולפיכך, יש להורות על ביטול חלק זה בהחלטת היועמ"ש.