ת"פ 19451-11-11 מדינת ישראל נ' קנאו

רקע

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וכן תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק.

בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 09.01.2011, הגיע לביתו של הנאשם העובדות הסוציאליות אביטל ארצי (להלן: "אביטל") ושלומית דאנינו (להלן: "שלומית"), בליווי השוטרים דוד יגאל (להלן: "השוטר דוד") ותיאודור אגמי (להלן: "השוטר תדי"), לשם יישום צו הוצאה ממשמורת המורה על העברת שניים מילדיו הקטינים של הנאשם לפנימיה. אביטל החלה לשוחח עם אשת הנאשם, אשר שהתה בסלון הבית עם הקטינים. כעבור מספר דקות, יצא הנאשם מחדרו, הודיע לנוכחים שלא ישתף פעולה וכן כי בכוונתו למנוע בכוח את הוצאת הקטינים, תפס את אביטל בחוזקה בכתפיה, ודחף אותה לאחור. דוד ותדי אחזו את הנאשם, אשר החל להשתולל, לצעוק ולקלל. בשלב זה, אחז הנאשם בחולצתו של תדי ומשך אותו לעברו. תוך נסיון שביצע תדי להשתחרר מאחיזת הנאשם, השניים נפלו ארצה, והנאשם נכבל ונעצר.

2. הנאשם טען בתגובתו לכתב האישום, שלא קיבל את החלטות בית המשפט המפורטות בכתב האישום, אך ידע על המצב המשפטי והצורך בהוצאת ילדיו מהבית. הנאשם כפר בכך שאחז את אביטל, וטען שתפס את אחד הקטינים, הסובל מבעיות רפואיות, כדי שלא ילקח מהבית. בנוסף, תפס בידה של אביטל, ובשלב זה הותקף על ידי השוטרים שנכחו במקום, ואף נפצע קשה. עוד טען הנאשם כנגד אופן חקירתו ללא מתורגמן, אגב היותו נתון תחת כאבים.

לפיכך, נשמעו ראיות בתיק.

במהלך פרשת התביעה, העידו שתי העובדות הסוציאליות ושני השוטרים אשר נכחו במקום. בנוסף, העיד גובה הודעת הנאשם, השוטר קרלוס חיון. בנוסף, הגישה המאשימה מסמכים שונים ובהם החלטות שיפוטיות, דו"ח מעצר והודעות הנאשם במשטרה. במסגרת פרשת ההגנה, העיד הנאשם בעצמו.

דיון והכרעה 

3. ארבעה עדי תביעה העידו על האירוע, עדויות מהימנות שלא נסתרו בדבר, ושזורות היטב האחת בשניה. לעומת זאת, עדות הנאשם העלתה קשיים משמעותיים בקבלת גרסתו, כפי שיפורט בהמשך.

אשר לרקע לאירוע, לגביו טען הנאשם בתגובתו לכתב האישום כי לא קיבל את החלטות בית המשפט אך ידע על המצב המשפטי, הוגשו שתי החלטות כב' השופט (כתוארו אז) חן (ת/1, ת/2). ההחלטה מיום 25.10.2010 (ת/1), במסגרתה ניתן צו הוצאה ממשמורת מלווה בצו נזקקות, ניתנה בנוכחות הנאשם, אשר אף טען במהלך הדיון וכן בנוכחות מתורגמן לשפה האמהרית. ראיות נוספות תומכות בכך שהנאשם ידע היטב את מטרת הגעת אביטל ומלוויה למקום: אביטל תיארה בעדותה את הקשר עם הנאשם, וידיעתו את מטרת הגעתה לביתו (ראו עמ' 17 ש-4-11 לפרוט'); שלומית העידה כי הובהרה לנאשם מטרת הגעתם למקום (עמ' 19 ש- 7 לפרוט); השוטר דוד העיד על ידיעת הנאשם (עמ' 21 ש- 18-23, עמ' 23 ש- 13-18 לפרוט'); השוטר תדי העיד אף הוא על דברים דומים (עמ' 25 ש- 26-28, עמ' 27 ש- 5-8 לפרוט').

4. אביטל העידה על תקיפתה, כי בשלב בו עמדה מול האם והילדים בסלון, וביקשה לשכנעה לצאת איתם אל המונית הממתינה מחוץ לבית, הגיע הנאשם מאחור, "תפס אותי בזרוע וניער אותי, איבדתי שווי משקל, לא נפלתי" (עמ' 13 ש- 16-17, וכן עמ' 14 ש- 1-2, עמ' 17 ש- 25 לפרוט'). עדות זו נתמכת בעדויות עדי תביעה נוספים, אשר תיארו את אותה התרחשות: העדה שלומית העידה שהנאשם כעס עליהם, וכן "האבא ניגש לכיוון אביטל משך אותה אחורה מהילדים משיכה לא צפויה וחזקה... ראיתי את ההדיפה אחורה נראה לי שבזרוע" (עמ' 19 ש- 9-10, ש- 16-17, וכן עמ' 20 ש- 25 לפרוט'); השוטר דוד העיד שהנאשם יצא מחדר השינה תוך צעקות "שאף אחד לא לוקח ילדים לא מוציא שום דבר", ניגש אל אביטל "ותפס בכתפיים שלה וממש הוזיז אותה מהאישה" (עמ' 21 ש- 22-24 לפרוט'); באופן דומה העיד השוטר תדי, שהנאשם יצא מחדר השינה, צעק, ו"תפס או משך את אחת העובדות הסוציאליות מהמקום. תפס אותה בגב" (עמ' 25 ש- 30-31 לפרוט').

כל הראיות שפורטו לעיל, משתלבות היטב האחת בשניה, כאשר עדי התביעה אף הותירו רושם מהימן, ללא כל נסיון להפריז בתיאור הדברים או סתירות כלשהן בין גרסה אחת לאחרת. כל העדים העידו על אחיזתה של אביטל על ידי הנאשם מאחור, ומשיכתה על ידו.