ת"פ 19398-06-14

בהכרעת הדין מיום 3.5.16 הורשע הנאשם, לאחר שמיעת הוכחות בעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שבוצעה כלפי המתלונן הראשון, י.ב., וכן בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) שבוצעה כלפי המתלונן השני, י.ר..

העבירות נעברו במהלך אירוע שהתרחש ביום 3.6.14 סמוך לשעה 18:30. תחילת האירוע בכך שהמתלונן הראשון הלך עם חבריו (עליהם נמנה גם המתלונן השני) במורד רחוב מעלה השלום, עצר בצד הדרך והטיל את מימיו, במה שהתברר כחצר ביתו של הנאשם. הנאשם שהבחין בכך, ניגש לעבר המתלונן הראשון והעיר לו, דחף אותו ואחז בו מאחור. המתלונן צעק לעזרה, וחבריו הגיעו למקום, בהם המתלונן השני. בעקבות כך התפתח במקום עימות קולני בין המתלוננים וחבריהם ובין הנאשם ומספר אנשים שהיו עמו. במהלך העימות, הנאשם, שאחז באלה, היכה באמצעותה בראשו של המתלונן השני, י.ר.. כתוצאה מכך המתלונן השני נפצע, פונה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי ואושפז למשך 10 ימים.

טיעוני המאשימה:

המאשימה טוענת כי הערך המוגן שנפגע כתוצאה מביצוע העבירות הוא שלמות הגוף. לשיטתה, הפגיעה בערך המוגן היא פגיעה חמורה, נוכח העובדה שלבד מהנזקים הפיזיים, נגרמו לנפגעים גם נזקים נפשיים. הנסיבות שקשורות בביצוע העבירה שיש בהן כדי להחמיר את העונש שיושת על הנאשם הם השימוש באלה, העובדה כי אחד המתלוננים הוא קטין, והעובדה שהנזק שהיה יכול להיגרם חמור בהרבה מהנזק שנגרם בפועל. בנוסף טענה המאשימה כי מדובר באירוע מתגלגל, שהנאשם יכול היה להפסיקו ולמנוע את התרחשות העבירות.

המאשימה טוענת למתחם ענישה של 48 עד 72 חודשים, בתוספת מאסר על תנאי ופיצויים בגובה של 30,000 ₪ למתלוננים. לתמיכה במתחם זה הגישה המאשימה פס"ד, ע"פ 8870/12 חאלדי ואח' נ' מ"י, (פורסם בנבו, 15.1.14), שיפורט עליו בהמשך. באשר למיקומו של הנאשם בתוך המתחם, טענה המאשימה כי יש למקם את הנאשם באמצע המתחם, לנוכח העובדה שניהל משפט ולא נטל אחריות ולנוכח האמור בתסקיר שירות המבחן.

טיעוני הנאשם:

הנאשם טוען למתחם ענישה אחד לשתי העבירות, של 12 עד 36 חודשי מאסר בפועל. לדבריו, מדובר באירוע לא מתוכנן, מקום שהנאשם לא יזם אלא נקלע לסיטואציה, בתוך חצר ביתו, עת אחד המתלוננים הטיל את מימיו בשטח הבית. כן טוען הנאשם, כי המתלוננים והנערים שהתלוו אליהם עוררו פרובוקציה, ולכן האירוע התגלגל כפי שאירע.

באשר לנזקים הנטענים טוען הנאשם, כי המאשימה לא תמכה את טענותיה בראיות, וכי למתלוננים לא נגרמו נזקים בפועל, מלבד אשפוזו של י.ר. מיד לאחר האירוע. בנוסף נטען, כי פסק הדין שהוגש כאסמכתא על ידי המאשימה אינו מתאים לענייננו בנסיבותיו, לנוכח העובדה שבפסק הדין המדובר היה תכנון מוקדם והיערכות לצד ביצוע בצוותא.

באשר למיקומו של הנאשם בתוך מתחם הענישה נטען, כי הנאשם הינו אדם התורם לחברה, בעל משפחה, נשוי עם 2 ילדים, ואשתו כעת בהריון נוסף. כן נטען, כי לנאשם עבר תעסוקתי יציב, והוא עבד ברשות הטבע והגנים מספר שנים, כשעבודתו הופסקה מספר חודשים לפני האירוע מחמת היעדר תקציב. לאחר ההרשעה הנאשם לקח אחריות והביע חרטה, ובהתאם לחוק אין לזקוף לחובתו את ניהול המשפט.