ביום 10.9.15 הודה הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן, כחלק מהסדר טיעון, במסגרתו הודיעו הצדדים כי המאשימה תעתור לעונש של 7 שנות מאסר, מאסר על תנאי וקנס, וההגנה תטען לעונש באופן חופשי. ביום 20.10.15 עתר הסנגור לדחיית הדיון למשך 3 חודשים, לשם פניה למומחה מטעם ההגנה, לאור כוונתו לבחון "מספר היבטים הנוגעים לאישיותו ומצבו של הנאשם"; ב"כ המאשימה לא התנגדה לבקשה זו, ומאז נדחה הדיון מפעם לפעם לצורך קבלת חוות הדעת, לרוב בהסכמת המאשימה. ביום 16.6.16 הודיע הסנגור כי הוכנה חוות דעת מומחה מטעם ההגנה, אשר הועברה למאשימה, ולבקשת המאשימה נדחה הדיון מספר פעמים, לשם לימוד חוות הדעת.
בהמשך, הביעה המאשימה את התנגדותה לקבלת חוות הדעת, בטענה כי האמור בה עומד בסתירה להודאת הנאשם בכתב האישום המתוקן, וכי גם אם מדובר בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, הרי שלפי סעיף 40י' לחוק העונשין, היה על ההגנה להוכיחן במסגרת שמיעת הראיות, ולא לאחר הצגת הסדר הטיעון. בהחלטתי מיום 22.11.16 קבעתי כי אין בחוות הדעת כדי לחתור תחת הודאת הנאשם, או כדי לבסס טענה של העדר אחריות או מודעות למעשיו, והתרתי את הגשת חוות הדעת כראיה לעניין העונש, בכפוף לזכותה של המאשימה לחקור את המומחה מטעם ההגנה בחקירה נגדית.
בהמשך, ולאחר שתואם מועד לשמיעת הטיעונים לעונש ולחקירת המומחה ליום 22.1.17, נדחה הדיון לאור בקשת ב"כ המאשימה לאפשר לה להערך לדיון ולקבל את התייחסות הפסיכיאטר המחוזי לחוות הדעת, ובהמשך, לבקשת המאשימה ניתן צו להעברת תיק האסיר של הנאשם לעיונה.
בדיון שהתקיים ביום 19.2.17, טענה ב"כ המאשימה כי הועבר לעיונה תיק העבודה של המומחה מטעם ההגנה, אך לאחר עיון בו נראה כי חסרים בו חומרים ששימשו להכנת חוות הדעת, לגביהם טען המומחה לחסיון, וטען כי הוא מוכן להעבירם ישירות לפסיכיאטר או למומחה אחר מטעם התביעה; לאחר קבלת הסכמת הנאשם להעברת כל החומרים, הוריתי למומחה מטעם ההגנה להעביר לעיון ב"כ המאשימה את כל החומר שבתיק העבודה, לרבות המבחנים שערך לנאשם במסגרת הבדיקה.
בדיון שהתקיים ביום 2.4.17, ולאחר שהחומרים האמורים לא הועברו לעיון ב"כ המאשימה, הגיש ב"כ הנאשם את תגובתו בכתב של המומחה מטעמו, ד"ר דוד יגיל, ולפיה הוא העביר לב"כ המאשימה את כל תיק העבודה, לרבות פרוטוקול הראיון שערך לנאשם וממצאי כל המבחנים שערך לו, אך לא העביר לעיונה את המבחנים הפסיכולוגיים עצמם, שכן מדובר במבחנים סטנדרטיים, שאינם ספציפיים לנבדק זה או אחר, אשר על פי כללי האתיקה של הפסיכולוגים, מהווים חומר חסוי ואסורים להעברה למי שאינו פסיכולוג; לטענתו, גם את חומר הגלם שהוא העביר לתביעה, אסור לו להעביר למי שאינו פסיכולוג על פי כללי האתיקה, אך בשונה מחומר הגלם הקשור בנאשם, שהינו חיוני לעבודת בית המשפט, חשיפת המבחנים עצמם, המהווים כלי עבודה של הפסיכולוג, עלולה לגרום לזליגתם לציבור, ולגרום לפגיעה חמורה בבסיס המדעי של השימוש בהם.
עוד הוגש לעיוני מסמך של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שכותרתו "סטנדרטים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית לבית המשפט", במסגרתו נכתב בסעיף ה(4) "יש לשמור על חסיון המבחנים הפסיכולוגיים. על הפסיכולוג להימנע מחשיפה של מבחנים ו/או שאלונים פסיכולוגיים, אשר עלולה לפגוע ביעילות השימוש בהם בהמשך. פסיכולוג שנדרש- עפ"י החלטת ביהמ"ש- למסור את החומר הגולמי של מבחנים או שאלונים פסיכולוגיים- יעשה זאת ישירות לעמיתו למקצוע, ולא באמצעות עורכי הדין או אחרים, זאת בהתאם לכללי האתיקה של הפ"י...".
ב"כ המאשימה טענה כי המומחה מטעם ההגנה מסרב למעשה להעביר לעיון התביעה את תיק העבודה במלואו, בניגוד להחלטת בית המשפט, כי התנהלות זו פוגעת בזכותה של המאשימה להערך מבעוד מועד לעדותו ולבחון האם יש צורך להעיד מומחה מטעמה, וכי בהתאם להוראות סעיף 84 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ), אין לקבל את חוות דעתו של המומחה או להתיר את עדותו. לטענתה, חובתו של המומחה להעביר לעיונה את חוות דעתו, כוללת גם את העברת מלוא החומרים בהם עשה שימוש לצורך הכנתה, ובכלל זה המבחנים שערך לנאשם, על מנת שהמאשימה ובית המשפט יוכלו לבחון אותם כחלק מבחינת חוות הדעת.
ב"כ המאשימה הפנתה למספר החלטות, במסגרתן הורה בית המשפט להגנה להעמיד לעיון המאשימה את כל תיק העבודה של מומחה ולא חלקים ממנו. בעיקר הפנתה לתפ"ח (חיפה) 66112-12-14 מדינת ישראל נ' עייש (12.12.16), שם הורה בית המשפט המחוזי לפסיכולוגית מטעם ההגנה (שהעלתה את אותו טיעון לגבי הוראות כללי האתיקה, שהועלו בענייננו) להעביר את כל החומר ששימש להכנת חוות דעתה, לרבות המבחנים שנערכו לנאשם, תוך הוראה לב"כ הצדדים לשמור את החומר בסודיות. לטענתה, החשש שהעלה המומחה מזליגת המבחנים לעיון הציבור, אינו טעם המצדיק את אי העברת החומר, וההסדר לפיו החומר יוחזק בסודיות ע"י הצדדים, מאזן כראוי בין האינטרסים השונים.
ב"כ הנאשם טען, כי ב"כ המאשימה לא הצליחה להצביע על טעם מהותי בגינו המבחנים של המומחה חיוניים לה לשם חקירתו, וכי מטרתה למעשה היא למשוך זמן ולהביא לכך שחוות הדעת לא תוגש, שכן בתקופה הארוכה שחלפה מעת הגשת חוות הדעת, ראוי היה שהתביעה תתייעץ עם מומחה מטעמה. לטענתו, המומחה מוכן להעביר את החומר בהתאם לכללי האתיקה של הפסיכולוגים, לפסיכולוג מטעם התביעה, או אפילו לפסיכיאטר המחוזי, והסדר זה מאזן בין האינטרסים השונים; בעיקר כאשר לב"כ המאשימה עצמה אין את הכלים לבחון את המבחנים בעצמה, כך שקבלת המבחנים עצמם לא תעלה ולא תוריד מבחינתה. עוד טען, כי לפי חוות הדעת העדכנית של הפסיכיאטר המחוזי, הוא כלל לא חולק על המבחנים שנערכו.
עוד הפנה הסנגור לפסק דין בעמ"ש (ירושלים) 47268-04-13 פלונים נ' פלוני (16.9.13), שם נדונה סוגיה דומה (אם כי שם דובר בהליך אזרחי בבית משפט לענייני משפחה, ובמומחית שמונתה מטעם בית המשפט), ונקבע כי זכותם של הצדדים לעיין במסד הנתונים ששימש את המומחה להכנת חוות דעתו, אינה מוחלטת, ולעתים היא נדחית ע"י אינטרסים חשובים אחרים, כגון הסטנדרטים המקצועיים של ועדת האתיקה להם כפופה המומחית, והצורך לשמור על יעילות המבחנים הפסיכולוגיים בעתיד, ועל כן אישר בית המשפט את הקביעה כי חומר הגלם יועבר רק לידי פסיכולוג קליני מטעם הצד השני.
ב"כ המאשימה השיבה לשאלות בית המשפט, כי עדיין לא הוחלט אם להעיד פסיכולוג מטעם המאשימה, אך ציינה כי תחילה המאשימה נעזרת במומחה לשם ייעוץ בלבד, ולרוב העניין מסתיים בכך, ובחקירתו הנגדית של המומחה מטעם ההגנה; וכי רק אם לאחר ההיוועצות עולה צורך בהכנת חוות דעת נגדית, מועבר העניין למומחה מטעם המאשימה להכנת חוות דעת. עם זאת, טענה ב"כ המאשימה כי הטיעון של העדר כלים לבחון את המבחנים ללא סיוע של מומחה מטעמה, אינו אמור לגרוע מזכותה של המאשימה לעיין בכל החומר.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בפנייתו של ד"ר יגיל, במסמכים ובפסיקה שהגישו ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום בענייננו לחייב את המומחה מטעם ההגנה להעביר לעיון ב"כ המאשימה את המבחנים הסטנדרטיים בהם עשה שימוש. אינני מתעלמת מהחלטתי מיום 19.2.17, שלכאורה עומדת בסתירה להחלטה זו, ואולם, באותה עת לא הוצגו בפניי עמדת המומחה וכללי האתיקה של הפסיכולוגים, ומטיעוני הצדדים באותה עת, עלה כי הסירוב נשען על החסיון של הנאשם, עליו הוא ויתר באותו מעמד.