ת"פ 12174-04-15 מדינת ישראל נ' ימרה(עציר)

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו, בשני אישומים, עבירות של חבלה בכוונה מחמירה- לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- החוק), איומים- לפי סעיף 192 לחוק, תקיפה בנסיבות מחמירות- לפי סעיף 382(ג) לחוק, ותקיפה סתם- לפי סעיף 379 לחוק; הכל בגין עבירות שביצע במהלך חודש מרץ 2015 כלפי בת זוגו לשעבר וכלפי שכן.

ביום 10.9.15, הציגו ב"כ הצדדים הסדר טיעון, במסגרתו הודה הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר עובדותיו נותרו זהות כמעט במלואן, למעט תיקונים קלים (העיקרי בהם הוא שהמתלוננת לא הוגדרה עוד כבת זוגו של הנאשם), כשהתיקון המשמעותי חל בהוראות החיקוק, כך שהנאשם הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות- לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק, במקום העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש- לפי סעיף 380 לחוק, במקום העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות; במסגרת ההסדר הודיעו הצדדים כי המאשימה תעתור לעונש של 7 שנות מאסר, מאסר על תנאי וקנס, וההגנה תטען לעונש באופן חופשי. במעמד הצגת הסדר הטיעון, ביקש הסנגור דחיה לצורך היערכות לטיעונים לעונש, והודיע כי בכוונתו לטעון שהנאשם היה שתוי מאד בעת האירוע נשוא האישום השני, אם כי לא ברמה המגיעה לכדי הגנת השכרות.

ביום 20.10.15 עתר הסנגור לדחיית הדיון למשך 3 חודשים, לשם פניה למומחה מטעם ההגנה, מאחר שבכוונתו לבחון "מספר היבטים הנוגעים לאישיותו ומצבו של הנאשם"; ב"כ המאשימה לא התנגדה לבקשה זו, ומאז נדחה הדיון מפעם לפעם לצורך קבלת חוות הדעת, לרוב בהסכמת המאשימה. ביום 16.6.16 הודיע הסנגור כי קיבל לאחרונה את חוות הדעת והעבירה למאשימה, וב"כ המאשימה עתר לדחיית הדיון לשם לימודה, ולצורך כך נדחה הדיון ליום 17.7.16 ולאחר מכן ליום 9.10.16.

בדיון שנקבע ליום 9.10.16 הביע ב"כ המאשימה לראשונה התנגדות לקבלת חוות הדעת, בטענה כי האמור בה עומד בסתירה להודאת הנאשם בכתב האישום המתוקן, ציין כי בכוונת המאשימה לחקור את המומחה, אך עתר לדחיית הדיון על מנת לבוא בדברים עם הסנגור.

בדיונים שהתקיימו ביום 30.10.16 וביום 13.11.16, הסבירה ב"כ המאשימה כי מעבר לכך שלטעמה עורך חוות הדעת התייחס לעניינים שאינם בתחום מומחיותו, המאשימה סבורה כי קביעותיו לפיהן הנאשם סובל מלקות נוירו-קוגניטיבית הפוגעת גם בוויסות הרגשי שלו, עומדות בסתירה להודאת הנאשם או לראיות האחרות שבתיק, שכן יש להן השלכה לעניין היסוד הנפשי של הנאשם ומודעותו לרכיבי העבירות. לטענתה, גם אם ייטען כי אין מדובר בקביעות השוללות את אשמתו של הנאשם, אלא בנסיבות מקלות בלבד, הרי שמדובר בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, אשר לפי סעיף 40י' לחוק, יש להוכיחן במסגרת שמיעת הראיות, ואין לאפשר להגנה להעלותן לאחר שהנאשם הודה. עוד טענה, כי היה מקום להעלות טענות אלו במהלך המו"מ בין הצדדים כדי לאפשר למאשימה לשקול את עמדתה לפני הצגת ההסדר.

על כן, עתרה ב"כ המאשימה שלא לאפשר את הגשת חוות הדעת מטעם ההגנה, וטענה כי אם בקשתה לא תיענה, הרי שהמאשימה תבקש לחקור את עורך חוות הדעת ואף לזמן עדים נוספים שיוכלו להפריך את ממצאיה.

ב"כ הנאשם טען כי הוא העלה טענות בנוגע לבעיה ממנה סובל הנאשם (אותה הגדיר בשעתו כפוסט טראומה) כבר במהלך המו"מ בין הצדדים, ולכן אף ביקש להפנות את הנאשם לפסיכיאטר המחוזי, וכי רק לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה מטעמו, היה בידיו להצביע על הבעיה; עוד טען, כי הבעייתיות בהתנהגותו של הנאשם עלתה גם מעדויות של עדים, המצויות בחומר החקירה, וכי עניין מודעותו של הנאשם למעשיו עלה בהרחבה במו"מ עם המאשימה, שכן הנאשם טען שהוא לא זוכר את האירוע, ובסופו של המו"מ הוחלט לשנות את הוראות החיקוק בהתאם.

עוד ציין הסנגור כי עמדת המאשימה הפתיעה אותו, מאחר שהדיון נדחה תקופה ארוכה לשם קבלת תגובתה לחוות הדעת.

הסנגור הבהיר, כי הנאשם אינו מבקש לחזור בו מהודאתו, אשר ניתנה לאור מכלול העדויות שהצטברו בתיק, ובעיקר לאור עדות המתלוננת ועדי ראיה, למרות שהוא לא זוכר את האירועים; כי ההגנה מבקשת להגיש את חוות הדעת כראיה לעניין העונש בלבד- כחלק מנסיבות מקלות הקשורות בביצוע העבירה; וכי ההגנה תשקול אם לזמן בהמשך עדים נוספים לגבי מצבו של הנאשם, בהתאם לעדים שתזמן המאשימה.

דיון והכרעה

כאמור, ובהמשך לטענות ב"כ המאשימה הבהיר הסנגור כי הנאשם אינו חוזר בו מהודאתו. מעבר לנדרש אציין כי לאחר שעיינתי היטב בחוות הדעת, על כל סעיפיה, לא מצאתי שיש בה כדי לחתור תחת הודאתו של הנאשם, או כדי לבסס טענה של העדר אחריות או מודעות למעשיו.