-
לפניי בקשה לביטול עיקול שהוטל בהחלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת חנה קיציס) במסגרת תיק רע"צ 36314-07-15, החלטה שבה התקבל ערעור המשיב, מר דב נסיס (להלן: "נסיס"), על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל אפרת אידר ינון שלא ליתן צו עיקול בטרם מסירת אזהרה במעמד צד אחד על נכסים בבעלות המבקשת, טופאל נכסים בע"מ (להלן: "טופאל").
-
בקשת העיקול הוגשה במסגרת בקשה לביצוע שטר, נושא תיק הוצאה לפועל 510863-07-15, ומשהוגשה התנגדות לביצוע שטר, הועברה הבקשה לטיפול בית משפט זה.
תחילה, נקבע דיון בבקשה לפני כב' הרשם דורון יעקובי, אולם מאחר שהחלטת העיקול ניתנה בידי שופטת (במסגרת ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל), הועברה גם הבקשה לביטול העיקול לטיפולי.
הדיון בבקשת הביטול התקיים לפניי ביום 17.9.2015, ובמסגרתו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים – הן מר נסיס והן מר מ' ל' (להלן: "ל'"), מנהל טופאל. מאחר שהדיון התנהל בהקלטה, ועל מנת לאפשר לצדדים לעיין בפרוטוקול בטרם סיכומים, נדחה מועד הסיכומים בעל-פה, והם נשמעו לפניי, ביחד עם דיון בהתנגדות לביצוע שטר לגופה, היום, 20.10.2015.
-
לאחר עיון בבקשה לעיקול זמני, בבקשה לביטול העיקול, בהתנגדות לביצוע שטר ובחקירות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה לביטול העיקול – להידחות, וכי יש להותיר את העיקול על כנו.
-
כידוע, בבחינת בקשה לעיקול, כבבחינת כל סעד זמני, יש לבחון ראשית את קיומה של עילת תביעה לכאורה, ולאחר מכן לבחון אם בהעדר סעד זמני צפויה הכבדה על ביצוע פסק הדין, אם יינתן. עוד יש לבחון את שאלת מאזן הנוחות שבין הצדדים. כשמדובר בסעד זמני שניתן, מלכתחילה, במעמד צד אחד, יש ליתן משקל גם לתום לבו של מבקש הסעד בשלב הבקשה במעמד צד אחד, ולבחון אם גילה את מלוא הפרטים.
-
אשר לשאלת קיומה של עילת תביעה – דומה כי לא תיתכן מחלוקת, כי נסיס עמד בנטל המוטל עליו בשלב מקדמי זה להוכיח בראיות טובות לכאורה קיומה של עילת תביעה. נסיס מחזיק בשיק שחולל על סך 300,000 ₪ - עובדה שעל פי פקודת השטרות יש בה כדי להקים חזקה שהוא נתן תמורה (וראו לעניין זה סעיף 29 לפקודת השטרות). די בעובדה זו לטעמי כדי לעמוד בדרישה לעילה לכאורה. חיזוק נוסף לקיומה של עילה לכאורה ניתן למצוא בעובדה שגם טופאל ול' אינם מכחישים כי קיבלו הלוואות מאת נסיס, בין היתר הלוואה על סך 200,000 ₪ שהיא נושא ההליך לפניי. אמנם, טענתו של ל' היא כי ההלוואה הוחזרה במלואה, אולם אין בכך כדי לגרוע מקיומה של עילת תביעה לכאורה, ברמת שכנוע שדי בה לשלב דיוני זה.
-
שאלת ההכבדה על ביצוע פסק הדין – השיק שהוגש לביצוע הוא בסך של 300,000 ₪. במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, חויבה טופאל להפקיד בקופת בית המשפט סך של 170,000 ₪ כתנאי לקבלת ההתנגדות ולדיון בהליך לגופו. במסגרת בקשת העיקול, כמו גם במסגרת החקירות לפניי, התברר כי טענותיו של ל' בתצהירו אינן מהימנות (בלשון המעטה). ראשית יש לציין, כי במסגרת הסכם הלוואה מיום 25.11.2001 (נספח ח' לבקשה לעיקול זמני), התחייב ל' לשעבד לטובת נסיס נכס מקרקעין בתל-אביב. התחייבות זו זכתה ל"רענון" בהסכם הלוואה מיום 20.12.2009 (כונה בבקשת העיקול – "הסכם ההלוואה הדולרי הרביעי" – נספח י"ג לתצהיר התומך בבקשה לעיקול זמני), שבמסגרתה הסכים ל' להותיר את השעבוד על אותו נכס להבטחת הלוואות נוספות שנטל ושייטול מאת נסיס. מה ששכח ל' לציין במסגרת ההסכם הרביעי הנ"ל הוא, שהוא מכר את נכס המקרקעין במהלך שנת 2002, כחצי שנה לאחר שהתחייב לשעבד אותו לטובת נסיס במסגרת ההסכם נספח ח'.
מבלי להיכנס לאופיין המדויק של ההלוואות, וגם אם אקבל לצורך הדיון בשלב זה את ההנחה שמדובר בהלוואות שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993 חל עליהן, גם אז לא תיתכן מחלוקת כי מצב שבו לווה מתחייב להעמיד בטוחה, ומעביר את הבעלות בבטוחה ללא קבלת רשות המלווה – גם אם הוא משוכנע בתום לב שפרע את ההלוואה עד תום – הוא מצב חמור של הברחת נכסים, אשר יש בו כדי ללמד, שלא ניתן לסמוך על אותו לווה שישלם את חובו – ככל שייפסק שיש חוב שעליו לשלם. חמור מכך: בשנת 2009, שבע שנים לאחר שנמכרה הדירה שנועדה לשמש כבטוחה, עוד התחייב ל' לשמר את מעמדה הבטוחתי של הדירה, וקיבל כנגדה הלוואות נוספות. די בכך, לטעמי, כדי לקיים את יסוד ההכבדה מעל ומעבר לנדרש לצורך הטלת עיקול זמני.
ודוק: בעדותו לפניי, עשה ל' מאמצים ניכרים כדי לשכנע, כי הבטוחה לא נועדה להיות דירה קונקרטית כזו או אחרת, כי אם זכויותיה של טופאל בנכס המקרקעין בכללותו. בעדותו לפניי בנה ל' תלי תלים של סיפורים בדבר זכויות ב"חנות" המצויה בנכס המקרקעין, שלאחר מכן התברר שאינה אלא חדר מדרגות, אשר בכוונת ל' להסב לחנות בזמן מן הזמנים (וראו לעניין זה עמ' 32 לפרוטוקול ש' 17 – 19, ש' 21, ש' 26 – 28; עמ' 33 ש' 4, ש' 6 – 8; עמ' 36 ש' 24 – עמ' 37 ש' 4), אולם טענות אלה – בדבר זכויות בנכס – נסתרו חזיתית בתצהיר שהגיש ל' עצמו לעיריית תל-אביב – יפו בשנת 2009, ובה הצהיר כי לטופאל אין, נכון לשנת 2009, כל חלק בנכס, או בלשונו של ל' עצמו:
"כל הדירות והחנויות בבניין ברח' פלורנטין 22, פינת בנבנישתי 1, הידוע כגוש 7084 חלקה 84 נמכרו על ידי החברה בשנים עברו.
היחידה האחרונה בבנין שהייתה בבעלות החברה נמכרה לפני כשנתיים ימים, והחזקה בה לקונה נמסרה סמוך לאחר מכן.