ת"ט 20737-06-14 ויקטור חברה ליבוא ושיווק צמיגים 2008 בע"מ נ' חדד

1.ביום 2.12.14 ניתנה החלטת בית המשפט, לפיה ההתנגדות שהוגשה בתיק שלפניי מתקבלת בכפוף להפקדת ערובה.

בהתאם לאותה החלטה, נקצבו 30 ימים להפקדת הערובה, כאשר נקבע, כי אם הערובה לא תופקד במועד שנקבע, ההתנגדות תידחה.

הערובה לא הופקדה במועד ולכן פנתה המשיבה לבית המשפט וביקשה לקבוע, כי ההתנגדות נדחית ובהחלטתי מיום 8.1.15, נעתרתי לבקשה והוריתי על דחיית ההתנגדות.

החלטה זו הומצאה למבקש ביום 12.1.15 באמצעות הפקסימיליה.

2.ביום 16.2.15 הגיש המבקש בקשה לבטל את ההחלטה מיום 8.1.15 בדבר דחיית ההתנגדות וביקש ארכה להפקדת סכום הערובה, כאשר הוא מנמק בקשתו בכך שניסה לגייס את הכספים באמצעות נטילת הלוואה.

המשיבה התנגדה לבקשה, הן מהטעמים הענייניים והן מהטעמים הפרוצדורליים.

לטענתה, אין מדובר בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד ומשנדחתה ההתנגדות, כמוה כפסק דין ועל המבקש להפנות טענותיו לערכאת הערעור.

לטענת המשיבה, היה על המבקש להפנות בקשתו להארכת מועד בתוך מסגרת 30 היום שנקצבו לו ומשלא עשה כן, אינו יכול לפנות לבית המשפט בבקשתו היום.

3.אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי מנימוקי תגובתה של המשיבה, בעניין אופן הגשת הבקשה, יש מקום לדחות את הבקשה.

החלטת בית המשפט המתנה את קבלת ההתנגדות בהפקדת ערבון בתוך 30 יום הינה ההחלטה בהתנגדות, כאשר למעשה, ככל שלא הופקד הערבון, אף לא היה צורך בהחלטה הנוספת מיום 8.1.15, כשבגוף ההחלטה מיום 2.12.14, צויין מפורשות, כי אם לא יופקד סכום הערבון במועד ההתנגדות תדחה.

ברע"א 83/01 וייס נ. מרדכי, פ"ד נ"ה(3) 730, שדן בנסיבות דומות, אך עסק בהחלטה אשר התנתה ביטולו של פסק דין בתשלום הוצאות, אשר לא שולמו ולאחר שניתנה החלטה ברוח ההחלטה מיום 8.1.15 הוגשה בקשה לביטול ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין וארכה לתשלום הוצאות. בית המשפט העליון ציין באשר לתוקפה של ההחלטה המקורית ומעמדה של ההחלטה המאוחרת לאחר שלא שולמו ההוצאות במועד:

"שהרי בהחלטה מיום 26.3.2000 הותנה ביטול פסק-הדין בתשלום ההוצאות תוך 30 ימים, ומשלא שולמו ההוצאות, היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת. בנסיבות אלה נועדה בקשת המשיבה מיום 25.5.2000 אך לקבוע את זכאותה לפסק-הדין מכוח ההחלטה מיום 26.3.2000."