1.הנאשם הורשע לאחר הודייתו בעובדות כתב האישום ולפיו נהג ביום 28.1.2014 בשעה 14:00 רכב ברח' פנחס רוזן בתל אביב והתקרב לצומת מרומזר עם רח' שלנסקי. נתיב נסיעת הנאשם לפני הצומת סומן בחץ המורה על נסיעה ישר בלבד, כשמעל הרמזור ובכיוון נסיעתו הוצבו תמרורים של אי פנייה שמאלה ואין פניית פרסה. הנאשם נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב לדרך, לא ציית לתמרורים ולחיצים שבדרכו, פנה שמאלה, ונכנס למסלול נסיעת אופנוע אשר אותה עת נסע, בחסות אור ירוק, מול כיוון נסיעתו ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבלה רוכבת האופנוע חבלה של ממש הכוללת, בין היתר, שני שברים בלסת, היא עברה ניתוח בהרדמה כללית ואושפזה בבית החולים עד ליום 4.2.2014. כמו כן נחבל נוסע ברכבו של הנאשם וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.
2.הנאשם נוהג משנת 1985, לחובתו 12 הרשעות קודמות (האחרונה נעברה בשנת 2013 וקודמתה בשנת 2005). אין בעברו של הנאשם תאונת דרכים קודמת. עברו הפלילי התיישן.
3.הנאשם בחר להודות בכלל המיוחס לו, זאת בפתח הליך ההקראה ובהזדמנות הראשונה. לאחר הרשעתו עתרה המאשימה לדחות את שמיעת הטיעונים לעונש, על מנת לברר את מצב המעורבת ולצורך כך נדחה הדיון פעמיים. לדיון הנדחה אשר התקיים לבסוף ביום 8.9.14, התייצבה המעורבת, בת 26, והעידה על מצבה הרפואי בעקבות התאונה. כעולה מעדותה הרי שנגרמה לה צלקת באזור הלסת, נגרם שבר בלסת התחתונה ובמפרק, נחבלה בראשה, עברה ניתוח בלסת, בעקבות הפגיעה הושמו גומיות בפיה במשך חודשיים לצורך איחוי השבר. גם כיום היא סובלת מכאבים בלסת ובמפרקים, נוצר רווח בין שיניה, קיים שבר ביד שמאל אשר טרם התאחה, נפגע עצב בברך, היא סובלת מחוסר תחושה באזור השפה התחתונה ומקבלת טיפול נפשי ופסיכיאטרי. בתום עדותה הוגשו לתיק מסמכים רפואיים (ת/1 ) ביחס למצבה הרפואי. המעורבת לא נחקרה על ידי הנאשם. בתום דבריה פנה הנאשם בפנייה נרגשת אל המעורבת, ביקש את סליחתה ואיחל לה רפואה שלמה.
4.בסמוך לאחר שמיעת דברי המעורבת, הודיעה המאשימה לראשונה, כי עמדתה העונשית הינה למאסר ולו בעבודות שירות. לנוכח עמדה חדשה זו, הוריתי על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית לנאשם תוך דחייה נוספת של גזירת דינו של הנאשם ושל שמיעת הטיעונים לעונש.
5.בטיעוניה לעונש, המאשימה לא חזרה על עמדתה העונשית להטלת עונש מאסר, אולם עתרה לפסילת רישיונו של הנאשם לתקופה שלא תפחת מ-3 שנים, למתן צו שירות לתועלת הציבור, לפסילה על תנאי, למאסר על תנאי ולקנס. את עמדתה העונשית נימקה המאשימה בחומרת העבירות אשר נעברו על ידי הנאשם, אשר בשל נהיגתו קלת הראש גרם לתאונת דרכים בה נפגעה המעורבת חבלות של ממש, הפנתה לחומרת החבלות כעולה מעדותה של המעורבת ומתעודות רפואיות אשר הוגשו לתיק. למעורבת לא נקבעו כל אחוזי נכות, אולם משיחה שערך ב"כ המאשימה עם בא כוחה של המעורבת המייצגה בהליך הנזיקי, הרי שהאחרון מעריך כי ייקבעו לה אחוזי נכות בשיעור גבוה.
לתמיכה בעמדתה הפנתה המאשימה לת"פ 27400-02-12 מדינת ישראל נ' חיים שעשוע (מיום 2.3.2014) ולע"פ 2619/14 חיים שעשוע נ' מדינת ישראל (מיום 30.11.2014), מהם ביקשה ללמוד, כי מתחם העונש ההולם ביחס לנהיגה קלת דעת עשוי לנוע בין מאסר למשך 3 חודשים עד ל-9 חודשים, זאת לצד פסילה של רישיון הנהיגה לתקופה שבין 11 חודשים ל-36 חודשים. ביחס לעברו של הנאשם, הפנתה ל-3 הרשעות קודמות בעברו הרחוק של נהיגה בהיותו בלתי מורשה וכן לעברו הפלילי שהתיישן, במסגרתו ריצה מאסרים לתקופות ארוכות.
6.הסניגור בטיעוניו לעונש הפנה להודיה המהירה של הנאשם תוך נטילת אחריות, להבעת הצער והכאב על החבלה שנגרמה, טען בהרחבה כנגד התנהלות המאשימה אשר בחרה להעיד את המעורבת במסגרת ראיותיה לעונש ולאחר העדתה בשלב מאוחר זה הודיעה כי עמדתה למאסר, בעוד הנאשם לא היה מיוצג ובעוד בדיונים שקדמו לא הודיעה על עמדה עונשית מעין זו. הסניגור הפנה לפחד ולמורא הגדול אשר נגרם לנאשם לנוכח שינוי עמדתה העונשית. המאשימה בסופו של יום בעת טיעוניה לעונש, אמנם לא חזרה על עמדה עונשית זו, של גזירת מאסר, אולם עתרה להחמיר עם הנאשם ביתר רכיבי הענישה תוך פסילת רישיונו לתקופה שלא תפחת מ-3 שנים, באופן אשר אינו מתיישב עם רף החבלות שנגרמו למעורבת.
עוד קבל הסניגור על כך, כי עמדתה העונשית העדכנית הינה פרי עדותה המאוחרת של המעורבת. לטענתו, המעורבת העידה על דרך הגוזמא, על חבלות שלא בא זכרן בכתב האישום ולא בגרימתן הנאשם הודה במסגרת הודייתו, בעוד החבלות שנגרמו הן ברף נמוך ולצידן עונש פסילה מינימאלי של 3 חודשים. משכך טען, כי על בית המשפט לגזור את דינו של הנאשם בהתייחס לחבלות מושא כתב האישום ואלו בלבד ולא אלו אשר תוארו בעדותה של המעורבת.
עוד הפנה הסניגור לאינטרס המעורבת בתוצאות ההליך ובהעצמת נזקיה, כשהיא מצויה בעיצומה של תביעה נזיקית וחפצה בהגדלת ממדי הנזק לצורך קבלת פיצוי מחברת הביטוח. פציעתה הינה בת החלמה, היא עובדת ולומדת וחייה מתנהלים כסדרם, לא נגרמה לה נכות רפואית או תפקודית, ביחס לצלקת אין ראייה לגבי מימדיה, או לגבי היעדר אפשרות לרפאה ומדובר, לכל היותר, בנכות אסתטית בשונה מתפקודית, כשהיא בוודאי תפוצה על נזקיה מחברת הביטוח.
הסנגור התייחס לנסיבות ביצע העבירה, לטעות שהנאשם עשה עליה הוא נותן את הדין.
אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם, התייחס לעברו התעבורתי, כשהנאשם נוהג משנת 1985 ולחובתו 12 הרשעות קודמות בלבד. עברו הפלילי התיישן. הנאשם נכה בשיעור של 100%, מתפרנס מקצבת ביטוח לאומי (נ/1) ומעבודה מזדמנת כנהג מחליף (נ/2) ונזקק לרישיונו לצורך פרנסה.
ביחס למתחם העונש ההולם, טען, כי מתחם זה נע בין 15 ימי פסילה, מקום בו החבלות הינן עצמיות, לבין מספר חודשי פסילה ועתר להסתפק בפסילת המינימום אף לנוכח הפסילה המנהלית בת 60 הימים אותה ריצה הנאשם. לתמיכה בעמדתו העונשית, הגיש הסנגור אסופת פסקי-דין בהם עיינתי טרם גזירת דינו של הנאשם ואליהם אדרש בגזר הדין.
7.אף את הנאשם עצמו שמעתי, ובדבריו סיפר על הצורך ברישיון לצורך פרנסה. הנאשם בן 53, התגרש 3 פעמים ולו ילדים ונכדים. לנאשם ילד בגיל 15, אשר נזקק למזונותיו ובת חיילת. לדבריו, מהקצבה ומעבודתו המזדמנת נותר לו סכום מועט למחייה. סיפר על קשיי חייו, על השמתו במסגרות מגיל 8 יחד עם עבריינים. לדבריו עבר גיהינום, היה במוסדות, בתי סוהר, כשהחיים לא האירו לו פנים. הנאשם כואב את כאבה של המעורבת, סיפר על הטעות אשר הובילה לתאונה.
דיון:
8.העיקרון המנחה בעת קביעת מתחם העונש ההולם הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
9.הלכה מנחה היא, כי מרכיב חשוב ברמת הענישה בתיקי תאונות דרכים הינו תוצאות התאונה וראו בעניין זה דברי כב' השופט רענן בן יוסף בעפת (ת"א) 10576-12-10 דמיטרי רודקוביץ נ' מדינת ישראל (מיום 23.12.10) שם נקבע, כי לתוצאת התאונה יש השלכה משמעותית לעונש שייקבע כמו גם לחומרת העבירה, אולם יש לשקול גם רשלנות תורמת של הנפגע וכן נסיבות אישיות של הנאשם.
וראו גם גם בעפ"ת (ת"א) 15291-10-12 ראובן ששון נגד מדינת ישראל (מיום 13.12.12) בו חזר כב' השופט רענן בן יוסף, על עמדתו וקבע, כי: "תוצאות תאונה במישור הנזק שנגרם לנפגע הינו מרכיב חשוב ברמת הענישה...אך מנגד, גם נסיבות אישיות של נאשמים הינם כלי שיש לעשות בהם שימוש או לתת להם משקל במסגרת הענישה. נסיבות אישיות, ובהן, בין היתר התנהגותם הכללית על הכביש, המתבטאת בגיליון הרשעותיהם".
10.ביחס לתוצאות התאונה, עיון במסמכים הרפואיים (ת/1) מלמד, כי החבלה שנגרמה למעורבת אינה מצויה ברף העליון של החבלות של ממש. המעורבת נחבלה בראשה ובגבה חבלות שאינן של ממש אשר אף אינן נזכרות כלל בכתב האישום. ביחס לחבלה של ממש, כעולה מדו"ח סיכום האשפוז, נגרמו שברים בלסת התחתונה, בעטיים המעורבת עברה ניתוח בו בוצע קיבוע בין לסתי לצורך תיקון השבר, כשהיא סבלה מהגבלה בפתיחת הפה. לא נמצאו עדויות לשברים נוספים בעצמות הפנים, היא טופלה תרופתית ושוחררה לביתה "במצב טוב" עם המלצה לטיפול במשככי כאבים, מנוחה, חופשת מחלה וביקורת במרפאת פה ולסת והופנתה לכירורג פלסטיקה לטיפול בצלקת בפניה. המעורבת שוחררה לביתה ביום 4.2.2014, דהיינו בחלוף 7 ימים ממועד התאונה. בשלב זה, לא נקבעו למעורבת כל אחוזי נכות, כשלטענת המאשימה כאמור לעיל, הרי שמשיחה שקיימה עם בא כוחה של המעורבת בתיק הנזיקי, יתכן ויקבעו למעורבת אחוזי נכות גבוהים ואולם מדובר בהשערה ולצורכי גזירת עונשו של הנאשם אין ולא הוצגה לפני כל אסמכתא המאששת טענה זו.
11.אף שאין עסקינן בחבלות של ממש ברף עליון, הרי שעדיין אין להקל ראש כלל ועיקר בחבלה שגרמה למעורבת, בין היתר, לצלקת בפניה, כשהנאשם במעשיו פגע בערך החברתי של שמירה על ביטחון עוברי הדרך ושלמות גופם.