לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בתיק זה ביום 12.9.2016 (להלן: "פסק הדין") עד להכרעה בערעור שבכוונת המבקשות להגיש.
לטענת המבקשות, כפועל יוצא מפסק הדין, בו נקבע כי עליהן להוסיף את התשלומים ששולמו לבעלות המותגים לערך הטובין המיובאים על ידן לצרכי מכס, נדרשת כעת המבקשת 1 לשלם למשיבה 1,503,062 ₪ ואילו המבקשת 2 נדרשת לשלם למשיבה 4,573,356 ₪, וזאת בהתאם להערכות שהתבצעו על ידן.
המבקשות נימקו בקשתן בכך שבפסק הדין נפלו שגיאות, רובן בפן המשפטי ומיעוטן בפן העובדתי, ואף פרטו בהרחבה באיזה אופן חולקות הן על אותן הקביעות שבפסק הדין. לטענתן, ניכר כי על פני הדברים אין מדובר בערעור חסר יסוד, ודי בכך כדי שלא לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על רקע סיכויי הערעור.
המבקשות אף ציינו כי בהתאם להסכמה שהושגה עם בית המכס מרכז, הן הפקידו ערבויות בנקאיות וערבויות צד ג' להבטחת הגבייה.
לטענתן, המבקשת 2 מצויה בהפסד תפעולי מאז שנת 2014, כאשר בשנת 2015 הופחת ההפסד מ-3.3 מיליון ₪ ל-1.2 מיליון ₪. מכיוון שהמבקשת 2 התמזגה לאחרונה עם חברת בריל בע"מ, אין חשש שהיא לא תעמוד בהתחייבויותיה, אלא שתשלום הודעת החיוב בשלב זה יכביד מאוד על ניהול עסקיה. ואילו המבקשת 1 אינה בהפסדים, אולם מאז שנת 2014 היא חווה ירידה חדה ברווחיה ומכאן שאף עליה יכביד עד מאוד תשלום הודעת החיוב.
המבקשות הבהירו כי אומנם הכלל הוא כי פסק דין המטיל חיוב כספי יעוכב רק לעיתים נדירות, ובעניינן אף אין מחלוקת כי ניתן יהיה להיפרע מהמדינה, אולם עצם תשלום הודעות החיוב עשוי להביא לכך שעד ההכרעה בערעור המבקשות לא תהיינה עוד פעילות.
המבקשות אף הפנו לפסק דינו של בית משפט העליון בע"א 5885/13 מרוידקס מוצרי גלישה (2004) בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ (1.11.2016) (להלן: "עניין מרוידקס"). לטענתן, קביעות בית המשפט העליון בעניין מרוידקס, במסגרתו נדחה חלקו הארי של ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, משליכות הן על פסק הדין בכללותו והן על ההכרעות בנושאים ספציפיים, בהן, לטענתן, נפלו שגיאות בפסק הדין.
המשיבה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע בטענה שהמבקשות לא הראו כי מתקיימים בעניינן התנאים הדרושים לעיכוב ביצוע פסק דין כספי.
לטענת המשיבה, במקרה דנן, משעה שהמדינה היא הזוכה, אין כל חשש ממשי כי אם תוצאת פסק הדין, שעליו יוגש ערעור, תתהפך, לא ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמותו.
עוד הודגש כי על מנת להוכיח כי צפוי להיגרם למבקשות נזק בלתי הפיך היה על המבקשות להציג תשתית עובדתית מפורטות ואין די בטענה הלקונית שהתשלום יכביד עליהן מאוד.
עוד לטענת המשיבה, בשל העובדה שהמבקשות אינן טוענות ואינן מביאות כל אסמכתא לעניין הנזק שייגרם להן, יש ליישם את הכלל לפיו מצבו הכלכלי של המערער שהוטל עליו חיוב כספי, אינו מהווה שיקול התומך בבקשתו לעכב את ביצוע פסק הדין.
המשיבה הוסיפה כי עיכוב ביצוע פסק הדין עלול לגרום לה נזק, שכן כעולה מהבקשה עצמה המבקשות מצויות בהפסד תפעולי או ירידה ברווחים, ולפיכך מתעורר החשש שעד שיינתן פסק הדין הדוחה את הערעור, החברות תפסקנה לפעול. אשר לערבויות המופקדות אצלה, הרי שאין בהן לכסות את סכום החוב, כאשר חלוף הזמן אף מרע את מצבה שכן סכום החוב גדל אך סכום הערבויות נותר ללא שינוי.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין.
הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג. הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יינתן רק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים אלה, אשר הנטל להוכחתם מוטל על המבקש: האחד - סיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד; והשני - שהנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של עניין יידחה (ראו: ע"א 952/15 רון מקס נ' לורנס דינר (9.2.2015); ע"א 2194/11 עו"ד חיה מלול נ' מדינת ישראל (20.3.2011) (להלן: "עניין מלול")).
כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור. הטעם לכך הוא שבפסק דין הקובע חיוב כספי אין מדובר לרוב במצב בלתי הפיך (ראו: רע"א 9130/15 אבי תם נ' אלירן (אליהו) אלול (21.1.2016); ע"א 4779/09 סובחי שעבאן נ' פקיד שומה רמלה (29.7.2009); רע"א 8317/06 ישי טהוליאן ואח' נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ (21.1.2007)).
יתר על כן, בעניין מלול שלעיל קבע בית המשפט העליון שבמצב בו התשלום שבו חויב המבקש אמור להשתלם לאוצר המדינה, לא מתעורר כל חשש שהמבקש לא יוכל להיפרע סכום זה במידה שהערעור יתקבל, והסתפק בכך על מנת לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת אף בלא להידרש לסיכויי הערעור (השוו: ע"א 6197/00 עו"ד אביגדור פלדמן נ' שופט בית המשפט המחוזי בנצרת אהרון אמינוף (14.11.2000)).
בענייננו, קיים כמובן קושי טבעי בכך שהערכאה הדיונית, שנתנה את פסק הדין, תתייחס לסיכויי הערעור על פסק דינה שלה (ראו בעניין זה: רע"א 6297/16 עו"ד משה הלד נ' בנימין רוזנבלט (28.8.2016)), ואולם, אף אם אהיה מוכן להניח לטובת המבקשות כי סיכויי הערעור אינם קלושים, אין בכך כדי לסייע להן, זאת מאחר שאין לומר שבנסיבות דנן מאזן הנוחות נוטה לטובתן.
המבקשות לא הוכיחו כי ייגרם להן נזק בלתי הפיך, באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין הכספי. אדרבא, החשש שהעלו המבקשות, שמא עד ההכרעה בערעור החברות לא תהיינה עוד פעילות, מהווה אף נימוק בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, שהרי אם יינתן פסק הדין הדוחה את ערעורן, מתעורר חשש כי דווקא למשיבה, ככל שתזכה בדינה בשתי הערכאות, ייגרם נזק בלתי הפיך, באשר לא תוכל לגבות מהן את פירות זכייתה.