אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 9308-02-11 ס.מ. ואח' נ' עירית שדרות ואח'

ת"א 9308-02-11 ס.מ. ואח' נ' עירית שדרות ואח'

תאריך פרסום : 18/07/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
9308-02-11
28/07/2015
בפני השופט:
שי משה מזרחי

- נגד -
התובע:
מר ס.מ.
הנתבעים:
1. עירית שדרות
2. איילון חברה לביטוח בע"מ
3. מדינת ישראל-משטרת ישראל (התביעה נדחתה)
4. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ
5. מר ע.ב.מ.א

פסק דין חלקי
  1. א.מהות התובענה:

    1. עניינה של תובענה זו בתקיפתו הנטענת של התובע, יליד 1991, על ידי הנתבע 5, מר ע.ב.מ.א., אור ליום 25.8.2006 בבריכה העירונית אשר בעיר שדרות (היא הנתבעת 1).

    2. כתוצאה מהתקיפה הנטענת נגרמו לתובע נזקי גוף בגינם הוא מבקש פיצוי משלל הנתבעים.

    3. פסק דין חלקי זה יעסוק בשאלת אחריותם של הנתבעים לתקיפתו הנטענת של התובע.

     

    ב.הצדדים לתובענה ותקציר ההליכים עד הלום:

  2. הנתבעת 1 הינה עירית שדרות (להלן: "העיריה" או "עירית שדרות"), אשר במתחם הבריכה העירונית אשר בתחומה נגרמו לתובע נזקי הגוף הנטענים. הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח אשר לעת התאונה ביטחה את העיריה בביטוח אחריות צד שלישי (להלן: "חברת הביטוח").

  3. הנתבעת 3, אשר כנגדה נדחתה התביעה בהסכמה, הינה מדינת ישראל אשר שוטריה הגיעו בשלב מסוים לטיפול באירוע.

  4. הנתבעת 4, הינה חברת ביטוח אשר לעת התאונה ביטחה את התובע בביטוח הכולל בחובו כיסוי לתאונות אישיות ואשר הכירה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו הנובעים מהתאונה נשוא כתב התביעה.

  5. הנתבע 5 (להלן: "ע.א.") הינו מי שהורשע בתקיפתו של התובע (ראה להלן).

  6. הצד השלישי 1 (להלן: "קפלן את לוי") הינו מי שנטען כלפיו כי בעת התאונה היה חברה קבלנית אשר העסיקה את עובדי הבריכה ובהם המצילים.

  7. הצד השלישי 2 (להלן: "ניצנים") הינו מי שנטען כלפיו כי בעת התאונה היה חברה קבלנית אשר העסיקה את עובדי הבריכה ובהם אנשי האבטחה.

  8. בהחלטת בית המשפט מיום 3.7.2011 (כב' השופטת ארנה לוי), הוחלט כי הדיון בתובענה יחולק, כך שראשית תידון שאלת החבות ובעקבותיה שאלת נזקיו של התובע. הצדדים נתבקשו להגיש את עדויותיהם וראיותיהם.

  9. קודם דיון בראיות ובעדויות, מצאתי להביא בראשית הדברים את ההליכים שנוהלו כנגד ע.א. בעקבות אירועי יום 25.8.2006.

  10. כנגד ע.א. הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של חבלה חמורה לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977. ע.א. הורשע בדין לפי הודאתו ואת גזר דינו פסקה כב' השופטת רחל ברקאי בבית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע.

  11. מגמר הדין, אשר דן את ע.א. למאסר בפועל של 7 חודשים ופיצוי התובע בסך של 20,000 ₪, עולה כי על פי כתב האישום, הגיע ע.א. ביחד עם 14 נערים נוספים, תושבי העיר רהט, לבריכת השחייה בעיר שדרות. "עת שכשכו במי הבריכה, החלו חילופי דברים, קללות, השפרצות מים ומהלומות בין קבוצת נערים תושבי שדרות לבין קבוצת הנערים מרהט. נוכח דברים אלו יצאו נערי רהט מן הבריכה ופנו לסככה הממוקמת על הדשא במתחם הבריכה. נערי שדרות יצאו בעקבותיהם ובין הקבוצות החלה קטטה רבת משתתפים, אשר לוותה בחילופי מהלומות וידויי כסאות פלסטיק. במהלך אותה קטטה הכו שני נערים משדרות-ס.מ. (להלן: "המתלונן") ונער אחר (להלן "ז'"), את הנאשם וחברו בכיסאות כשהמתלונן אף הוסיף וקינטר את נערי רהט והזמין אותו למאבק אישי.

    לנוכח דברים אלו נטל הנאשם מכסה של קופסת שימורי טונה, קיפל אותה בידיו וניגש אל המתלונן וחתך אותו בפניו, חתך עמוק, באורך של 15 ס"מ, וגרם לו לחבלה חמורה.

    ז' ניגש אל המתלונן כדי לסייע לו והחל להרים אותו כשגבו מופנה אל הנאשם. או אז, ניגש הנאשם אל ז' ודקר אותו מספר פעמים בכתפו הימנית ופעם אחת בכתפו השמאלית מאחור וגרם לו לחבלה חמורה".

    ע.א. הגיש ערעור על חומרת העונש לבית המשפט העליון. ערעורו נדחה בפסק דין מיום 2.9.08.

  12. הצדדים הקדימו להגיש את עדויותיהם בתצהיר ואליהם נלוו תיקי מוצגים.

  13. אביא את העולה מן העדויות והראיות לפי סדר חשיבותם כפי שמצאתי לנכון.

     

    ג.ראיות, עדויות וחקירות נגדיות:

  14. זמן קצר בתר האירוע ונוכח תוצאותיו, נחקרו החשודים במעורבות בו על ידי משטרת- ישראל. עדותם שופכת אור ראשוני על שאירע בין הניצים אותו יום.

  15. מהודעתו של התובע מיום 26.8.2006 עולה כי בעת ששהה בבריכה עם חברו, נערים בדואים שהיו במקום הציקו להם. התובע פנה למציל אך זה התעלם ממנו. בשלב זה יצא התובע מהמים והלך לסככה להתלבש. תוך כדי שהוא לובש חולצה, קפצו עליו נערים בדואים, אחד הוריד לו את החולצה והשני חבט עם כיסא בראשו והפיל אותו. כשקם התובע, רץ לעברו נער בדואי וחתך אותו בפניו. בשלב זה נפל התובע שוב, או אז הגיעו נערים נוספים והחלה קטטה. התובע טען כי לא התגרה בנער שדקר אותו, והכל התחיל מכך שהנערים התגרו בו ובחברו בתוך הבריכה. לטענת התובע, המציל שאליו פנה, שהיה גם כן ממוצא בדואי צעק על חברו, והוא וחברו החליטו לשכוח מהעניין. רק אחרי שהחלה קטטה יצאו הוא וחברו מהמים, אחרי כ-20 דקות. בהודעתו העיד התובע כי לא ראה בקבוק וכי נדקר ממכסה של קופסת שימורים. כמו כן, העיד כי הוא לא הספיק להכות אף אחד. כשנשאל מי פינה אותו השיב כי הוא עלה למעלה בכוחות עצמו.

  16. ביום 28.8.2006 מסר התובע הודעה נוספת במשטרה (נ/2) לפיה, לפני שנחתך זרק כיסא על אחד הנערים מרהט, ואז רץ אליו ע.א. וחתך אותו. לדבריו המרחק ביניהם היה כ-10 מ', ולאחר שנדקר חברו ניסה להוציא אותו מהאזור. התובע העיד כי כ-10 דקות לפני הדקירה הזמין נער אחר מרהט, למאבק אישי, והם אכן רבו.

  17. כמה מחבריו של התובע נחקרו גם הם במשטרה. הודעותיהם הוגשו במהלך הדיון שנערך ביום 22.4.15 (נ/2) ולכן מצאתי לנכון להתייחס לאמור בהן בקצרה.

  18. עם זאת אציין כבר עתה כי חרף הודעתם של ב"כ התובע כי יזמינו לעדות עדים לאירוע התקיפה, לא זומן איש לעדות, למעט עדה אחת שלא נכחה בעת האירוע עצמו והגיעה רק בתרו. על כך בהמשך.

  19. מהודעתו של מר ארתור טייקו מיום 25.8.06 עולה כי אחד הנערים הבדואים הקניט אותו בזמן שהיו בבריכה והם החלו לדחוף אחד את השני. המצילים הפרידו ביניהם ומנהל הבריכה לקח אותו לשיחה במשרדו. כשיצא מהמשרד הבחין בקטטה באזור הבריכה הקטנה, רץ לאזור וראה את התובע מותקף על ידי מספר נערים. לדבריו, התחיל להרביץ לנערים התוקפים, שהיכו אותו בעזרת כיסאות. רק לאחר מכן ראה את התובע פצוע ומדמם. הקטטה נמשכה כ-10 דקות.

  20. מהודעתו של מר אלברט טזייב מיום 25.8.06 עולה כי נתן עדות לפני כן אך שיקר בה וביקש לספר את האמת. לדבריו, שמע צעקות ומכות ורץ לאזור, כשהגיע הוכה באמצעות כיסא ובתגובה החל לדחוף את הבחור שהיכה אותו, אז קפצו עליו 3 נערים נוספים והוא התחיל לריב איתם. בשלב זה ראה את התובע כשהוא פצוע בפניו, ולאחר מכן ראה שגם חבר נוסף נפצע ולא רוצה להתפנות. לדבריו הקטטה נמשכה 5-6 דקות.

  21. מהודעתו של מר צ'רלי (שלום) לוי אשר נגבתה ביום 27.8.2006 עולה כי הוא מנהל הבריכה. ביום האירוע עבדו בבריכה 3 מצילים: גומעה, ג'לאל ודרור דרעי. לדבריו, בסביבות השעה 13:45 פנה אליו השומר, ששמו מוריס אברג'ל, ואמר לו שיש ילד בעייתי שמתווכח עם בדואים. מר לוי קרא לנער לשיחה במשרדו וביקש ממנו לא לעורר בעיות. הנער הבטיח לו שאין לו סיבה לדאוג ויצא ממשרדו. לאחר מספר שניות קראו למר לוי לצאת ממשרדו, הוא יצא והבחין כי מתנהלת קטטה ליד הבריכה הקטנה וביקש מאחד השומרים להזמין משטרה. לדבריי מר לוי, ראה נערים שמחזיקים בכיסאות ומתווכחים, צעק עליהם, ולאחר מספר שניות, כשנרגעו, הבחין בנער עם דם על הפנים, ונער נוסף שנחתך בגבו. מר לוי ביקש להזמין אמבולנס ועלה עם הנערים הפצועים למעלה, שם פגש בבלשי המשטרה. מר לוי העיד כי המצילים שהיו בבריכה אמרו לו שהיה ויכוח בין בדואים לבין מספר נערים, אך כי לא תיאר שזה יגיע לממדים כאלה.

  22. לטענתו של התובע בתצהירו, ביום 25.8.06 בשעה 12:00 בערך, הגיע לבריכת השחייה העירונית בשדרות יחד עם 4 חברים. לאחר כשעתיים החלו חילופי גידופים וקללות בין חברו, ארתור טייקו, לבין נער ממוצא בדואי, שהיה חלק מחבורה של כ-20 בדואים תושבי רהט. בעקבות הריב המילולי החלה קטטה בין התובע וחבריו לבין הנערים הבדואים, בתחילתה הותקף התובע על ידי הנערים, ולאחר מכן חבריו של התובע הצטרפו כדי להגן עליו. במהלך הקטטה נשברו כסאות והתחוללה מהומה.

  23. התובע הצהיר כי במהלך הקטטה הוא וחבריו רק ניסו להגן על עצמם, מאחר והיו רק 5 נערים בני 16, בעוד מולם היו כ-20 נערים בדואים מעט מבוגרים יותר. לטענתו הנערים הבדואים הצליחו להלום בו ובחבריו במשך כ-15-20 דקות.

  24. לטענת התובע בתצהירו, לאחר כ-15-20 דקות מתחילת הקטטה שמע מאחורי גבו צעקה "אללה הוא אכבר", הסתובב והרגיש במכשיר חד חותך את פניו באלכסון, לאחר מכן התחיל לדמם. לאחר שנחתך, המשיכו הנערים להכות אותו ואת חבריו ברגלי הכיסאות השבורים, והקטטה המשיכה להתנהל עוד כ-15-20 דקות עד שאיבד את הכרתו.

  25. לטענת התובע, כל זמן שהתנהלה הקטטה לא הייתה כל נוכחות של המשטרה או אבטחה מטעם הבריכה כלל. הקטטה התנהלה באין מפריע כאשר כל עובדי וצוות האבטחה של הבריכה עומדים מן הצד ולא מתערבים או מנסים להפריד בין הצדדים. בנוסף טען התובע כי לפני שהחלה הקטטה ראה כי הנערים הבדואים שותים אלכוהול לשוכרה במשך למעלה משעה וחצי ומעשנים סמים קלים מסוג מריחואנה בתוך מתחם הבריכה.

  26. לתמיכה בגרסתו המציא התובע את תצהירה של הגברת אילנית מורנו, ממנו עולה כי הגיעה לבריכה ביום האירוע בשעות הצהריים על מנת לאסוף את ילדיה. עם הגיעה התברר לה כי התרחשה במקום קטטה המונית והיא הבחינה בכתמי דם על הדשא שבסביבת הבריכה הקטנה. כמו כן, הבחינה בתובע שותת דם שוכב על הדשא, וכשהתקרבה אליו הבחינה שהיא מכירה אותו ואת משפחתו.

  27. הגב' מורנו הצהירה כי כשהגיעה למתחם הבריכה התברר לה שהקטטה שהתרחשה במקום הסתיימה כבר, ושהתובע היה פצוע ושותת דם בלא שהוגשה לו כל עזרה מקצועית. בכל הזמן שהייתה במתחם הבריכה לא הבחינה בנוכחות משטרה או כוחות ביטחון. התובע שכב על הדשא כשהוא שותת דם, כאשר לידו נמצאה הגב' לאה כהן, שהינה שוטרת במקצועה, אך אותה עת שהתה בבריכה עם ילדיה, שלא בתפקיד. הגב' כהן הגישה לתובע עזרה. הגב' מורנו הצהירה כי היא מכירה את הגב' כהן. בנוסף, הגב' מורנו הצהירה כי לאחר שזיהתה את התובע, התקשרה לאמו והזעיקה אותה למקום. לדבריה, רק לאחר כ-20 דקות הגיע אמבולנס למקום.

  28. ע.א. טוען בתצהירו כי ביום האירוע שהה בבריכה בשדרות עם חבריו, כ-14 נערים בגילאים 15-17. הוא עצמו היה בן 17 באותה עת. בעת שהותם בבריכה הוחלפו מילים בין ע.א. וחבריו לבין חבורת נערים משדרות, שהשפריצו עליהם מים. ע.א. הצהיר כי הוא וחבריו יצאו מהבריכה והלכו לכיוון הדשא על מנת להתרחק מהתובע וחבריו, אך אלה באו אחריהם, התגרו בהם והתחילו לזרוק עליהם כיסאות. עוד הצהיר ע.א. כי התובע תקף אותו, התגרה בו והכה אותו בכיסאות, למרות בקשותיו שיעזוב אותו ואת חבריו. כמו כן, הצהיר ע.א. כי ביקש מהתובע מספר פעמים שיניח לו ואמר שאינו רוצה להתקוטט עמו, כיוון שהתובע חזק יותר ממנו. למרות זאת, התובע לא הפסיק לתקוף אותו, ומאחר שלא הצליח לברוח או להתגונן, ומתוך חוסר אונים בשל היותו מותקף, נטל מכסה קופסת שימורים שהיה על הרצפה ופגע בתובע על מנת שיתרחק ממנו.

  29. מטעם העיריה הוגש תצהירו של מר צ'רלי (שלום) לוי. מר לוי טען בתצהירו כי ביום האירוע היה מנהל הבריכה העירונית בשדרות, והועסק ישירות על ידי עיריית שדרות. באותו יום צוות הבריכה כלל מספר עובדים, לרבות צוות של 3 מצילים, קופאית, שומר בכניסה ועובדים כלליים. למיטב זכרונו של מר לוי, הגורמים המקצועיים בבריכה, לרבות המצילים והמאבטחים, לא הועסקו ישירות ע"י העיריה, אלא ע"י חברות אותן שכרה העיריה. המצילים הועסקו על ידי חברת קפלן את לוי, בעוד שומר הכניסה, החצרנים והעובדים הכלליים הועסקו על ידי חברת ניצנים.

  30. עוד הצהיר מר לוי כי ביום האירוע הוצב בפתח הבריכה שומר, שתפקידו היה לבדוק בדיקה ביטחונית את באי הבריכה. למיטב ידיעתו של מר לוי, הגדר שהקיפה את הבריכה באותה עת הייתה תקינה, והנערים הבדואים נכנסו דרך השער, כמקובל. בשעות הצהריים פנה אליו השומר ואמר לו שיש נער בעייתי שמתווכח עם בדואים, לכן ביקש מר לוי מהנער להיכנס למשרדו. בשיחה עמו הבהיר מר לוי לנער כי אינו מעוניין בעימותים בשטח הבריכה, והנער הבטיח כי לא יהיו עימותים. שניות ספורות לאחר שהנער יצא ממשרדו, שמע מר לוי צעקות שקראו לו לצאת, כיוון שהתפתחה מריבה במקום.

  31. על פי תצהירו של מר לוי, כשיצא ממשרדו ראה שליד הבריכה הקטנה התפתחה מריבה, מיד ביקש מהשומר שיתקשר למשטרה, ורץ למקום. כשהגיע ראה שהנערים מצויים בעיצומה של מריבה, ויכוחים וזריקת כיסאות. מיד ניסה לצעוק ולהרגיע את המצב, ואכן, לאחר התערבותו המצב נרגע במעט. לאחר מכן, ראה את התובע עם דם על פניו, מיד ביקש שיזמינו אמבולנס, העלה את התובע למעלה והחל לתת לו טיפול ראשוני. מר לוי ציין בתצהירו כי כל האירוע קרה במהירות ובפתאומיות, וללא שהייתה לאיש כל אפשרות או יכולת לעצור או למנוע אותו. כמו כן, ציין כי בשום אופן אירועים כגון זה לא היו דבר שבשגרה בבריכה.

  32. בנוסף לתצהירו של מר לוי הגישה העיריה את חוזה ההתקשרות בינה לבין קפלן את לוי בו הוסכם בין הצדדים כי העיריה תשלם לקפלן את לוי בגין העסקת עובדים, וכן פקודות זיכוי לקפלן את לוי מטעם העיריה עבור חודש אוגוסט 2006, ותלושי שכר שהונפקו על ידי קפלן את לוי בחודש אוגוסט 2006, ביניהם גם תלושים על שם המצילים שהיו בבריכה בעת הקטטה.

  33. בנוסף הגישה העיריה את מסמכי ההתקשרות בינה לבין ניצנים, לפיהם העיריה הזמינה מניצנים שירותי אבטחה בבריכת השחייה ושילמה עבורם, וכן כרטיס נוכחות של חברת ניצנים ממנו עולה כי שמו של המאבטח שעבד בבריכה ביום האירוע היה מוריס.

  34. מטעם קפלן את לוי הגישה תצהיר הגברת יאנינה ברויטמן. בתצהירה טענה הגב' ברויטמן כי לקפלן את לוי אין כל זיקה של ממש לאירוע נשוא התביעה, שכן בריכת השחייה הינה בבעלות עיריית שדרות, וכל עובדי הבריכה קיבלו הוראותיהם ממנהל הבריכה, אשר הועסק על ידי העיריה. קפלן את לוי סיפקה לעירייה שירותי כוח אדם זמניים מעת לעת, אשר התייחסו אך ורק למצילים שהועסקו בבריכה, וכללו אך ורק שירותים של העברת תשלומי השכר והפקת תלושי שכר לאותם מצילים.

  35. הגב' ברויטמן הצהירה כי העיריה היא זו שגייסה את המצילים שהועסקו על ידה בבריכה, קבעה את סידור העבודה שלהם, ופיקחה על עבודתם. קפלן את לוי לא הייתה בעלת כל שליטה ו/או ידיעה על עבודתם של המצילים, מלבד נתוני שעות ושכר שהועברו לה מדי חודש על ידי עיריית שדרות. בנוסף, הצהירה הגב' ברויטמן, כי למיטב ידיעתה, ביום האירוע, כלל לא נכחו בבריכה מצילים אשר שכרם שולם על ידי קפלן את לוי.

  36. לתצהירה של גב' ברויטמן צורף פרוטוקול דיון בת.א 582/04 אשר דן ביחסי העבודה בין המצילים בבריכה העירונית בשדרות לבין העיריה ולבין קפלן את לוי. הפרוטוקול מתעד את עדויותיהם של המצילים מהן עולה כי הגם שהמצילים עבדו בקפלן את לוי, העיריה ומר לוי הם שקיבלו אותם לעבודה, סיכמו את תנאי עבודתם, נתנו להם הוראות והיו אחראים עליהם. לדברי המצילים כלל לא הכירו את השם "קפלן את לוי".

  37. מטעם ניצנים הגיש תצהיר מר יצחק אבוהן אשר נמשך על ידי בא כוחה של ניצנים.

  38. בנוסף, הוגשה על ידה הודעתו של השומר, מוריס אברג'ל, במשטרה. מטעמו של מר אברג'ל לא הוגש תצהיר עדות ראשית והוא לא נחקר לפני. למען הסדר הטוב אציין כי מהודעתו במשטרה עולה בסביבות השעה 14:15 הבחין שהמצילים הוציאו מהבריכה מספר נערים בדואים שהפריעו למתרחצים, ושהנערים הלכו לצד הבריכה. מר אברג'ל ניגש אליהם ובירר מה קרה, והנערים השיבו כי המציל הוציא אותם כיוון שקפצו. מר אברג'ל העיד שהרגיע את הנערים וחזר לשער הכניסה. כעבור כ-10 דקות ראה שהתפתחה קטטה, התקשר למשטרה אך לא ענו לו. אז הבחין מר אברג'ל בשוטר שהיה במקום עם ילדיו, סיפר לו מה קרה והוא זה שהזמין משטרה וטיפל בעניין. בנוסף צורפו לתיק המוצגים מטעם ניצנים רישומי המשטרה בדבר הזמנת הניידת, הממצאים בזירה ועיכוב הנערים שהיו בשטח הבריכה.

     

     

  39. ראשון נחקר התובע בחקירה נגדית ומחקירתו האמורה עולים הפרטים הבאים:

  40. במועד התאונה היה התובע בן 15.5, תלמיד בפנימייה. התובע העיד על עצמו כי היו לו בעיות משמעת, נהג להיעדר מביה"ס, ובמהלך לימודיו עבר 6-7 בתי ספר. כמו כן, העיד כי נהג לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות לעיתים. כשנשאל התובע לגבי תקרית בה היה מעורב בדחיפה של אחד המדריכים בפנימייה, השיב כי אינו זוכר ודומה היתה תשובתו לעניין הסתבכות בקטטה במועדון לילה. כמו כן, העיד התובע כי השתחרר מהכלא כחודש וחצי לפני מועד הדיון (שנערך ביום 22.10.14) לאחר ריצוי עונש מאסר של שנה וחצי בגין עבירות סמים, מעורבות בקטטות ושבל"ר. לכתב התביעה צירף גזר דין של בית המשפט השלום ברחובות אשר הרשיעו, על פי הודאתו, בין היתר, בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.

  41. ביום האירוע הגיע לבריכה עם 4 חברים נוספים בגילאים 15-17. אחד הבדואים התחיל להשפריץ על חברו של התובע, ארתור, והם התחילו לריב בתוך המים ואז יצאו מהבריכה. התובע העיד כי בשלב זה ישב עם חברים מחוץ לבריכה. מאותו הרגע בבריכה ועד לרגע שנדקר התובע עברו כ-15-20 דקות.

  42. התובע העיד כי המציל לא הוציא אף אחד מהמים וכי לא קראו לו או למישהו מחבריו למשרד המנהל. כמו כן, העיד כי לא היו חילופי דברים בינו לבין המצילים, ובאשר לחבריו- אינו זוכר.

  43. לדברי התובע ראה התקהלות באזור שבה ישבו הנערים הבדואים, וכן ראה שהם שותים וודקה ומחזיקים בקבוקים. לכן, ניגש לאזור על מנת להפריד. כשהגיע לאזור ההתקהלות ניגש לאחד הנערים, שנראה בלונדיני, שאל מה קרה ואמר לו "בוא תסגור איתו". בתגובה התחיל אותו נער להקניט את התובע ואת חבריו. לדבריו של התובע, בשלב זה היה מוקף בנערים הבדואים שהתחילו להכות אותו, בתחילה התעלם אך לאחר מכן החל להתגונן, משם הכל התלקח ולאחר 15-20 דקות נדקר.

  44. התובע העיד כי לא הזמין אף אחד מהנערים להיאבק איתו "אחד על אחד", וציין כי למרות שהדבר כתוב בהודעתו במשטרה, אינו זוכר דבר כזה. התובע העיד כי ייתכן שהכה את הנערים הבדואים עם כיסאות, והוסיף כי 4 מהנערים הבדואים היכו אותו בקרשים ועילפו אותו, לאחר שנחתך. התובע נשאל מדוע לאחר שהנערים הבדואים יצאו מהבריכה, הלך לכיוונם. על כך השיב כי הנערים הבדואים יצאו מהבריכה כדי להתארגן לריב, ותפסו בקבוקים וכיסאות, ועל כן לקח יוזמה וניגש אליהם.

  45. התובע העיד כי המצילים ראו את הריב, וכן אנשים רבים אחרים. לדבריו המציל ראה שיש קטטה והולך להתלקח משהו.

  46. עוד העיד התובע כי לא שתה אלכוהול באותה עת. לעומת זאת, הנערים הבדואים שתו לשוכרה. לאחר מכן העיד התובע כי הלך לסככה כדי להתלבש ואז התחילה הקטטה, וכי הוא לא התגרה בנערים הבדואים ולא זרק עליהם שום דבר. הוא הוסיף כי עם הנער שדקר אותו לא רב בכלל, אך כן זרק כיסא. בזמן שהתובע רב עם נער אחר הגיע ע.א. ודקר אותו.

  47. התובע העיד כי זוכר שלאמבולנס שהוזמן לקח זמן רב להגיע, 20 דקות או יותר, ועד הרגע שהגיע נמשכה הקטטה. לדבריו, עד הרגע שנדקר עברו 10-15 דק', ולאחר מכן הריב המשיך. הוא וחבריו לא הזמינו את המשטרה, וקרובת משפחה שלו היא שהזמינה ניידת. התובע ציין כי עוד לפני שהתחיל הריב ראה בשטח הבריכה את מר גבי רובין שהוא שוטר.

  48. התובע העיד כי הודעתו הראשונה במשטרה ניתנה מיד לאחר שיצא מניתוח והיה בהשפעת מורפיום. הוא הודה בכך שהעובדה שע.א. צעק "אללה הוא אכבר" ואז רץ לעברו, לא מופיעה בהודעותיו במשטרה, אך אמר שזו האמת ושאינו מסוגל לשכוח זאת. עוד ציין התובע כי הוא לא התגרה בנערים הבדואים, ורק כשהתחילה הקטטה התגונן, וכן כי הוא לא הזמין אף אחד למאבק אישי.

  49. בנוסף התובע העיד כי מי שהרימה אותו לאמבולנס הייתה שוטרת שלא הייתה בתפקיד, וציין כי גם מר רובין שנכח במקום לא היה בתפקיד באותה עת.

  50. לשאלת ביהמ"ש בדבר השתלשלות העניינים השיב התובע כך: "א. ישב על שפת הבריכה... ואני הלכתי לשבת מתחת לסככה. ואז התחילו חילופי מים. איפה שהתמקמנו רואים את הבריכה ואת ארתור, אולי 2 מ' מהבריכה. הייתי עם הפנים לכיוון הבריכה. ידידה הפנתה את תשומת ליבי למה שקורה בבריכה ואז הפניתי את פני לשם, וראיתי את ההתקהלות הזו. ברגע שהפניתי את מבטי לבריכה ראיתי רק את ארתור והבדואי. ואז שהם התחילו לדחוף אחד את השני אז כל הבדואים התקהלו, וגם אנחנו באנו להפריד, אני אלברט אורחאן ועבדאללה, באנו לשם לשפת הבריכה, הפרדתי ביניהם בהתחלה, והבדואים יצאו לסככה, ראיתי אותם מתארגנים ומתלבשים, בזמן הזה הייתי בחלק של הסככה שלי, עד שבאתי לדבר איתם לא עברה יותר מדקה דקה וחצי. ניגשתי לדבר איתם לבד והחברים שלי נשארו בפנים, ולא ראו בהתחלה את הריב. דיברתי עם בחור בלונדיני והקיפו אותי השאר, ניסיתי לדבר על ליבו, וקיבלתי כאפה והוא אמר שזה לא מעניין אותו, וקיבלתי עוד כאפה ובפעם השלישית כבר הגנתי על עצמי. ואז התחיל כל הסיפור. והצטרפו החברים שלי. אחרי פרק זמן של 10 ד' רבע שעה, שהלכנו מכות כיסאות נזרקו, ורבתי עם איזה מישהו ואז בזמן הזה בא מישהו מאחורי נתן צעקה אללה (הוא) אכבר, סובבתי את הפנים וקיבלתי את הדקירה. וכל זה התרחש מתחת לסככה ובסביבותיה. ואז הגיע האמבולנס. אני יודע שעברו 10 ד' רבע שעה, הרגשתי את זה. כל הזמן הזה הלכתי מכות. ברגע שנחתכתי הוא זרק את הפח טונה וביקש סליחה, אני הייתי בהלם לא קיבלתי את זה באותו רגע, ואז באתי לריב איתו עוד פעם ואז הבדואים שברו את הרגליים של הכיסאות. הם היו ארבעה. ואז התעלפתי".

  51. לאחר עדותו של התובע נשמעה עדותה של הגברת מורנו אילנית, עדת התביעה. מחקירתה הנגדית עולה כי היא מכירה את התובע ואמו שכן הם תושבי שדרות, וכי דודתה של הגב' מורנו היא אחותה של אם התובע, ועל כן הגב' מורנו ביקשה מדודתה את מספר הטלפון של האם.

  52. בכך תמו עדויות התביעה.

  53. מחקירתו הנגדית של מר צ'רלי לוי עולה כי בעת האירוע היה מנהל הבריכה העירונית בשדרות, וכי עבר הכשרה מתאימה לכך וקיבל תעודה. בעת האירוע, נכח איש ביטחון בכניסה לבריכה. האירוע נשוא התביעה אירע ביום שישי, שהוא יום עמוס יותר מימי חול. למרות זאת, כמות המאבטחים לא שונה בימי שישי מאשר בימים אחרים. במתחם הבריכה נמצא חובש באופן קבוע, המעניק טיפול עזרה ראשונה. האירוע תועד על ידי מר לוי ביומן האירועים של הבריכה.

  54. מר לוי העיד כי אינו זוכר מיהו הנער איתו שוחח במשרדו, ואף לא זוכר כמה זמן נמשכה השיחה. כשהחלה הקטטה, רץ למקום וביקש מהשומר להזמין משטרה. הוא אינו יודע אם השומר עשה זאת בפועל, אך מאמין שכן.

  55. לשאלה כיצד ייתכן שהשומר שעומד בכניסה לבריכה משליט סדר גם בתוך תחומי הבריכה, שכן הוא זה שהסב את תשומת ליבו של מר לוי לכך שיש נער בעייתי בבריכה או שמתנהלת מריבה, השיב מר לוי: "זה הכוח אדם שהיה לי ועם זה עבדתי...". לדבריו של מר לוי, ביקש מהעירייה שוטרים בשכר שיהיו נוכחים בבריכה, אך בקשתו לא נענתה, בשל שיקולים כלכליים.

  56. מר לוי נשאל בחקירתו מדוע הצהיר כי הוא זה שטיפל בתובע, ומדוע התובע לא טופל על ידי החובש שנכח במקום. על כך השיב: "מעבר לתובע היה שם עוד אחד עם חתך בגב, ולא יודע מה קרה איתו. גם הוא לא רצה לקבל טיפול, הבחור השני, זה היה כאילו הם נכנסו להלם ולא ידעו מה קורה איתם. אני בתור המנהל היה לי קשה לשכנע אותם. הייתה שם המולה. ואני גם לא זוכר את הפרטים הקטנים מרוב בלבול. לא יודע אם העליתי אותו ואם לא. מגיש העזרה הראשונה היה בבריכה. היה שם אמבולנס, וחתכים זה רק לבית חולים באמבולנס. חתכים רציניים. זה לא שריטה או מישהו הלך לו אוויר בטביעה".

  57. מר לוי העיד כי לא זכור לו מתי השוטרים הגיעו לבריכה, כי כל האירוע היה די מהר, ולא עבר הרבה זמן עד שראה את התובע חתוך בפניו. עם זאת, העיד כי כשהזיז את הנערים עדיין לא היה שוטר במקום. הוא העריך כי מהרגע שהנער היה במשרדו ועד שיצא החוצה עברו כ-10 דקות. עוד העיד מר לוי כי אינו זוכר שהיו במקום שוטרים במדים בשום שלב, וכי הוא הפריד בין הנערים וליווה את התובע לאמבולנס.

  58. בנוסף העיד מר לוי כי חל איסור להכניס אלכוהול לשטח הבריכה וכי נערכות בדיקות בכניסה לאיתור שתייה אלכוהולית אצל מבקרי הבריכה. עם זאת, ייתכן כי ילדים הבריחו בקבוקים דרך הגדר או הכניסו בקבוק מים שמכיל וודקה.

  59. מר לוי העיד כי הוא זה שפיקח על עבודת המצילים, הוא מנהל העבודה שלהם וקובע מתי יבואו וילכו, וכי ייתכן כי ביום האירוע לא נכחו בשטח הבריכה מצילים ששכרם שולם על ידי קפלן את לוי.

  60. לאחר עדותו של מר לוי נשמעה עדותו של ע.א.. מחקירתו הנגדית של ע.א. עולה כי בעת הקטטה חש שהוא מותקף מכל הכיוונים ואמר לתובע שהוא עוזב את הבריכה ואת שדרות. התובע שאל אותו אם הוא מפחד והוא הודה שכן, ואף ציין כי הוא מתקשר לנהג שהסיע אותו ואת חבריו לבריכה, כדי שיבוא לאסוף אותם. התובע הקניט אותו ואמר לו "אם אתה גבר תישאר פה". בשלב זה ראה ע.א. 15 אנשים שבאו והתחילו לתקוף אותו, מבלי לנסות לדבר איתו תחילה. ע.א. ביקש מהתובע שיעזוב אותו אך הוא לא הסכים. לאחר מכן תיאר ע.א. כי לאחר שעתיים-שלוש "התעורר" ונאמר לו שהוא הגן על עצמו במכסה של קופסת שימורים. כל הדבר לא היה מכוון.

  61. ע.א. העיד כי הקטטה עצמה ארכה 2 דקות, אך קדמו לה ויכוחים שנמשכו כשעתיים. כמו כן, העיד כי התובע שאל אותו אם הוא רוצה לצאת לריב איתו "אחד על אחד" מחוץ לשטח הבריכה והוא השיב שלא.

  62. 2 מצילים והשומר של הבריכה ראו אותם מתווכחים, השומר ניסה להפריד בזמן הוויכוחים ואמר שאחת משתי קבוצות הנערים צריכה ללכת. ע.א. ציין כי הוא רצה ללכת ולא רצה להסתבך. בזמן הוויכוחים ביקש ע.א. מהמציל להתקשר למשטרה. בשלב זה בחקירתו ציין ע.א.: "נכנסתי ויצאתי מהכלא ואני אפילו לא יודע על מה. תכננתי ללמוד. לא עשיתי שום דבר ואני מצטער על כל המקרה הזה".

  63. ע.א. העיד כי התובע הקניט וקילל אותו, אך הוא לא הגיב ואמר לחבריו שהם צריכים לעזוב את המקום. כשהלכו להתלבש התובע בא אליהם, כיוון ש"הוא רצה את זה". לדבריו של ע.א., הוא וחבריו ישבו בפינה אחת והתובע וחבריו ישבו בפינה אחרת במרחק של כ-200 מטר מהם, הם לא ישבו מתחת לאותה סככה. כמו כן, העיד כי לא הכניסו אלכוהול או סמים לבריכה, כי בשלב זה הוא כלל לא ידע מה זה אלכוהול, שכן בעדה שלו אסור לשתות אלכוהול.

  64. בנוסף, העיד ע.א. כי השומר ועובדים נוספים של הבריכה ניסו להפריד בין הצדדים וכי עשה את מה שעשה מחוסר ברירה שכן הותקף מכל הכיוונים. אחרי דקה וחצי או שתי דקות הגיעו שוטרים רבים והפרידו בין הנערים. כשהתובע וחבריו ראו את השוטרים הם ברחו.

  65. בחקירתו החוזרת העיד ע.א. כי לא היה מעורב בבעיות או קטטות לפני האירוע, לא בביה"ס ולא במשטרה, וכי עשה את שעשה מתוך הגנה עצמית. לאחר מכן היה בדיכאון כ-3 שעות, ואז הודה בכל מה שקרה. גם הוא נפצע באותה קטטה. לשאלת ביהמ"ש השיב: "... רק לאחר המקרה עיכלתי במה הגנתי על עצמי, תפסתי משהו וקרה מה שקרה. זה לא היה מכוון לתת לו בפנים עם המכסה של הטונה".

  66. מחקירתה הנגדית של הגברת יאנינה ברויטמן עולה כי ביססה את טענתה לפיה ביום האירוע לא עבדו בבריכה מצילים ששכרם שולם על ידי קפלן את לוי על כך שבקפלן את לוי לא הכירו את המקרה, לעומת זאת כאשר קורה מקרה חריג בו מעורב עובד של קפלן את לוי הנהלת החברה יודעת על כך. בעת החקירה הוצגו בפני הגב' ברויטמן תלושי שכר של המצילים שעל פי ההודעות במשטרה נכחו בבריכה בעת האירוע. לאחר עיון בהם השיבה הגב' ברויטמן כי התלושים נחזים להיות תלושים של קפלן את לוי, אך ציינה כי נתקלה בעבר בתלושים שזויפו.

  67. הגב' ברויטמן העידה כי לא בקפלן את לוי לא נוהל יומן עבודה המתעד היכן משובצים העובדים. עוד העידה כי קפלן את לוי לא מבצעת בדיקות כלשהן לפני קבלת עובד לחברה, שכן הדבר באחריות מנהל העבודה שעובד עם העובדים ביום-יום, וכן כי קפלן את לוי לא סיפקה ציוד לעובדים שלה בשדרות.

     

    ד.טענות הצדדים בסיכומיהם:

    טענות התובע בסיכומיו:

  68. לטענת התובע, משאושרה בקשתה של הנתבעת 4 שלא לטעון לעניין החבות, יש לפסוק כי הנתבעת 4 נושאת באחריות מוחלטת לנזקי התובע.

  69. לעניין אחריותו של ע.א. טוען התובע כי היא אינה מוטלת בספק שכן ע.א. הוא זה אשר חתך את התובע בפניו, זאת בהתאם להודאתו במסגרת ההליך הפלילי, וכן בהתאם לעדותו במסגרת חקירתו הנגדית, בה הודה כי לקח מכסה של קופסת שימורים וחתך את פניו של התובע.

  70. לעניין אחריות העיריה טוען התובע כי עיריית שדרות היא המחזיקה והמפעילה של הבריכה העירונית בה אירעה הקטטה בה נדקר התובע. העיריה לא דאגה לאבטחה מספקת ומוסדרת בתחום הבריכה, ולא דאגה כלל לביטחון המתרחצים והשוהים במתחם הבריכה, למעט שירותי ההצלה שסיפקה. כמו כן, לא דאגה העיריה לשירותי עזרה ראשונה בשטח הבריכה.

  71. הקטטה והוויכוחים שקדמו לה התרחשו כולם בשטח הבריכה נמשכו זמן רב, במהלכו היו מודעים כל הסובבים, לרבות מנהל הבריכה, להתלהטות הרוחות בין 2 קבוצות הנערים. כלומר, לא מדובר באירוע נקודתי אשר לא ניתן היה למנוע אותו על ידי הפרדה בין הצדדים.

  72. אחריותה של העיריה מתחדדת נוכח עדותו של מר לוי, לפיה העיריה לא העמיד לרשותו כוח אדם מספק בכל הנוגע לאבטחה בשל שיקולים כלכליים, וכן למרות שיום שישי היה יום עמוס יותר מהרגיל בבריכה, לא תוגברה האבטחה ביום זה.

  73. בנוסף, בבריכה נכח מאבטח אחד בלבד, אשר עשה גם פעולות שאינן קשורות לאבטחה, כגון בדיקת כרטיסי הכניסה של באי הבריכה.

  74. העיריה התרשלה והפרה את הוראות תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשס"ד- 2004, בכך שלא השליטה סדר במתחם הבריכה ואף לא דאגה לכוח אבטחה מספיק אשר יכול במידת הצורך להשליט סדר ולהעניק ביטחון לבאי הבריכה העירונית.

  75. הנתבעת 2 הינה המבטחת של העיריה בכל הנוגע לבריכה העירונית שהפעילה, ולכן אחראית לשאת בהשלכות הכלכליות של מחדלי העיריה בכל הקשור להפעלת וניהול הבריכה בה נפצע התובע.

  76. נוכח האמור לעיל יש לקבוע את אחריותם של ע.א. ועירית שדרות לנזקי התובע, בהתאם למפורט ולמבוקש בכתב התביעה, וכן לקבוע את אחריותה המוחלטת של הנתבעת 4 לנזקיו של התובע.

     

    טענות העיריה בסיכומיה:

  77. לטענת העיריה, האחראים היחידים לנזקי התובע הינם התובע עצמו וע.א.

  78. התובע, הוא ולא אחר, הוביל במעשיו ובאלימותו הבוטה לפציעתו ולנזקיו הנטענים, וכעת מלין באופן אבסורדי על תוצאות התנהגותו. התובע נתן ידו למעשים פליליים, הוא בבחינת "שור מועד" ובעל עבר פלילי עשיר, ועל כן יש לקבוע כי הוא האחראי לנזקיו ולדחות את תביעתו, בהתבסס על הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

  79. ככל שבכל זאת ייקבע כי התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו הנטענים, הרי שיש להטיל את האחריות על ע.א. אשר תקף את התובע, ועליו בלבד.

  80. טענות התובע לפיהן הנתבעות התרשלו והפרו את הוראות תקנות הסדרת מקומות רחצה וכן הפרו את חובתן לספק שירותי עזרה ראשונה בבריכה הינן טענות שלא אוזכרו בכתב התביעה, מהוות הרחבת חזית אסורה, ויש לדחותן מכל וכל. ממילא, התובע לא הוכיח כיצד הופרו ההוראות הללו.

  81. דין התביעה כנגד העיריה להידחות בהיעדר חבות ו/או היעדר יריבות כלפי התובע, שעה שהאירוע נשוא התביעה היה אירוע בלתי צפוי שארך משך זמן קצר ביותר, וכן כיוון שבפעולות העיריה לא נפל כל רבב והיא פעלה כדין.

  82. מן הראיות והעדויות עולה כי האירוע נשוא התביעה היה אירוע קצר ופתאומי, בניגוד לנטען על ידי התובע, ולא היה בידי העיריה למנוע אותו. העיריה נקטה אמצעים סבירים כמתחייב ממנה על פי דין וכמצופה מכל רשות סבירה בנסיבות העניין, לרבות איוש מתחם הבריכה באנשי הצלה ואבטחה בכל שעות הפעילות. גם מנהל הבריכה פעל כפי שמצופה מהאדם הסביר לנהוג בנסיבות העניין.

  83. אין לצפות מן העיריה לתת מענה לאירועי אלימות קשים בין כנופיות עבריינים. לא ניתן לצפות אירועים חריגים מסוג זה, בפרט נוכח העובדה כי מקרים חריגים מסוג זה לא אירעו בעבר.

  84. משטרת ישראל היא הגוף המופקד על שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מעשים פליליים כגון הקטטה שבנדון. על כן, אין להטיל אחריות על העיריה.

  85. טענת התובע לפיה כמות גדולה יותר של אנשי אבטחה ו/או הצלה בשטח הבריכה הייתה מונעת את האירוע הינה ספקולטיבית ולא הוכחה בפני בית המשפט. ספק רב אם בהוספת מאבטח או מציל נוסף היה כדי למנוע את הקטטה ההמונית. על העיריה חלה חובה לנקוט באמצעים סבירים לשמירה על הסדר ובחובה זו עמדה.

  86. ממילא, מעשיהם הפליליים של התובע ו/או ע.א. מנתקים את הקשר הסיבתי ו/או המשפטי בין התנהלות העיריה לבין נזקיו הנטענים של התובע.

  87. שיקולי מדיניות משפטית מחייבים שלא להעמיס על הכיס הציבורי את תוצאות התנהגותו של התובע.

  88. ככל שתוטל על העיריה אחריות לנזקיו של התובע, הרי שיש לקבוע שלתובע אשם תורם מכריע בגין התנהגותו הפרועה וחסרת הזהירות. התובע סיכן עצמו מרצון ולכן יש לקבוע לו אשם תורם בשיעור של 100% ולהורות על דחיית התביעה כנגד העיריה.

  89. ככל שהתביעה כנגד העיריה תתקבל, יש לקבוע כי האחריות לפיצוי חלה על הצדדים השלישיים אשר העסיקו את אנשי ההצלה והאבטחה בבריכה המועדים הרלוונטיים.

  90. חברת קפלן את לוי היא שהעסיקה את המצילים ששהו בבריכה במועדים הרלוונטיים לתביעה. העימות בין התובע וחבריו לבין ע.א. וחבריו החלו עוד במימי הבריכה. מן העדויות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי המצילים אף הוציאו מהבריכה נערים שהתפרעו. די היה בכך כדי למלא את חובת הזהירות המוטלת על מפעילי הבריכה, ושרשרת האירועים שהתרחשה לאחר מכן אינה באחריות העיריה או הצדדים השלישיים. עם זאת, ככל שיתקבלו טענות התובע כנגד העיריה, הרי שיש לקבוע כי עובדי קפלן את לוי לא פעלו דיים לצורך מניעת הקטטה.

  91. במסגרת חוזה ההתקשרות בין העיריה לבין קפלן את לוי, התחייבה האחרונה להיות אחראית מלאה ומוחלטת לכל נזק גוף או רכוש, שיגרם לצד ג' לרבות עובדיה, ולכל נזק שייגרם במישרין או בעקיפין מביצוע השירותים המסופקים על ידה ו/או שיגרמו על ידי מעשה ו/או מחדל של עובדיה/ שלוחיהם/מי בא מטעמם, והתחייבו לפצות את העיריה בגין נזק כאמור.

  92. לעניין חברת ניצנים טוענת העיריה כי באחריותה, כמעסיקה של המאבטחים שעבדו בבריכה, היה לשמור על שלמות גופם ואבטחתם של באי הבריכה, מניעת התפרעויות ושמירה על הסדר. שהמאבטח ששהה במתחם הבריכה במועד האירועים נשוא התביעה הועסק על ידי ניצנים והיה מודע לחילופי הדברים בין חבורות הנערים. הוא אך הודיע על כך למנהל הבריכה. בכך מילא את חובת הזהירות שלו. אך, ככל שיקבע כי לא כך הדבר, הרי שיש להטיל את האחריות על המאבטח ועל ניצנים כמעבידתו.

     

    טענות ע.א. בסיכומיו:

  93. לטענת ע.א., הוא זה שהותקף על ידי התובע וחבריו. התובע התגרה בו ותקף אותו למרות בקשותיו שיניח לו. לצערו הרב של ע.א. הוא פגע בתובע, לאחר שחש חסר אונים כתוצאה מכך שהותקף. ע.א. אך ניסה להתגונן, מצא את מה שמצא על הרצפה ופגע בתובע.

  94. ע.א. ניסה למנוע את הקטטה בכך שהתקשר לנהג וביקש ממנו שיבוא לאסוף אותו ואת חבריו.

  95. לעומתו, התובע הוא בעל אופי בעייתי, הסתבך בבעיות ובקטטות, נהג לשתות אלכוהול והחליף מספר רב של בתי ספר, כך על פי עדות התובע עצמו.

  96. התובע הוא הגורם האחראי הבלעדי לתאונה, לתוצאותיה ולנזקיו, הוא שהתגרה בתובע ותקף אותו, ורק לאחר מכן ומהגנה עצמית וחוסר אונים פגע ע.א. בתובע.

  97. עדותו של התובע מלאה סתירות וגרסאות שונות באשר לשאלה כיצד התחילה הקטטה, והוא מנסה להוליך שולל את בית המשפט. כאמור, התובע הוא זה שהתחיל את המריבה, תקף והתגרה בע.א., והשליך עליו כיסא.

  98. מכל האמור לעיל עולה כי לתובע יש אשם תורם בשיעור של 100% לתאונה ולתוצאותיה, ויש לקבוע כי הוא האחראי היחיד לתאונה ולנזקיו.

  99. ע.א. מציין בסיכומיו כי במסגרת פסק הדין הפלילי שניתן כנגדו, חויב לשלם פיצוי, אותו שילם במלואו.

  100. לפיכך, יש להסיר מע.א. את האחריות לנזקיו של התובע, ולדחות את התביעה נגדו.

     

     

     

     

     

     

     

    טענות קפלן את לוי בסיכומיהם:

  101. לטענת קפלן את לוי, החברה לא הייתה מעורבת כלל בגיוס העובדים עברו העיריה, לרבות המצילים, לא היה לה נציג בשטח הבריכה, והיא לא הייתה מעורבת כלל בעבודתם של המצילים בבריכה.

  102. מנהל הבריכה הוא שבדק את כשירותם וניסיונם של המצילים לפני העסקתם, קיבל אותם לעבודה, והנחה אות במהלך עבודתם.

  103. קפלן את לוי לא נדרשה לספק שירות נוסף מלבד תשלום המצילים, וכך היה בפועל.

  104. גם מעדותו של מר לוי, העד היחיד מטעם העיריה, עולה במפורש כי העיריה היא שהייתה אחראית על גיוס המצילים, העסקתם והפיקוח עליהם במהלך עבודתם. לפיכך, תמוהה ביותר העובדה כי העיריה בחרה להגיש הודעת צד ג' כנגד קפלן את לוי. הגשת ההודעה כנגד קפלן את לוי הינה הליך סרק שבגינו יש לחייב את העיריה בהוצאות.

  105. עדותו של מר לוי מוכיחה, למעשה, כי על קפלן את לוי לא חלה כל אחריות להתנהגות המצילים בעת האירוע נשוא התביעה.

  106. ממילא, האירוע נשוא התביעה התרחש מחוץ למימי הבריכה ורחוק מהבריכה עצמה, כך שעל המצילים לא חלה אחריות בגין האירועים, שכן חובותיו של המציל מתמצים במתרחש במימי הבריכה.

  107. העיריה לא טענה לא הוכיחה מהי אותה הפעולה שלו היה המציל מבצעה במסגרת תקפידו הייתה מונעת את נזקיו של התובע.

     

    טענות ניצנים בסיכומיה:

  108. טענות העיריה כלפי ניצנים הינן משוללות כל יסוד עובדתי/משפטי, ואינן אלא ניסיון של העיריה למצוא גורמים שיישאו בנטל פיצוי התובע, תוך יצירת טענות בדבר חובות והתחייבויות של ניצנים, יש מאין.

  109. לחילופין, אם תוטל חבות כלשהי על ניצנים, יש לקבוע כי שיעור אחריותה "בטל בשישים", וזאת נוכח אחריותו של ע.א. לנזקי התובע, וכן נוכח אשמו התורם של התובע. בכל מקרה אין לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד. התביעה המקורית לא הוגשה כנגד ניצנים, ולא בכדי.

  110. ניצנים הינה חברת כח אדם אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה סיפקה מאבטח אחד לבריכה העירונית בשדרות, כפי שנדרש ממנה על ידי העיריה. תפקיד המאבטח היה לעמוד בכניסה לשטח הבריכה ולערוך בידוק ביטחוני לבאי הבריכה- הא ותו לא. אין זה מתפקידו של המאבטח לסייר בשטח הבריכה (שהרי לשם כך היה נדרש לנטוש את עמדתו בכניסה לבריכה). לפיכך לא רובצת לפתחה של ניצנים כל אחריות לנזקי התובע אשר נגרמו כתוצאה מאירועים שהתרחשו בתוך שטח הבריכה.

  111. טענות העיריה לעניין חובתו של המאבטח, תפקידיו ותחומי אחריותו נטענו באופן סתמי ללא כל בסיס עובדתי וללא הפניה לראיות. בפעולותיה של ניצנים לא נפל כל פגם, היא פעלה על פי דין, ובהתאם להנחיות שקיבלה, באופן סביר וכנדרש ממנה.

  112. בנוסף, ניצנים לא הייתה יכולה ו/או צריכה לצפות את התרחשות האירועים נשוא התביעה, שכן דובר במעשה ספונטאני ופתאומי, ובאירוע חריג במיוחד. האירוע נמשך זמן קצר ביותר, ובאותו זמן פעל המאבטח כדין וכנדרש בנסיבות העניין. לפיכך, לא קמה לניצנים חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין. ממילא, התנהגותו של ע.א. והתנהגותו של התובע ניתקו את הקשר הסיבתי בין התרשלותה הנטענת והמוכחשת של ניצנים לבין נזקיו של התובע.

  113. אחריותה של ניצנים הינה להכשיר מקצועית את המאבטחים אותם היא מקצה למקומות העבודה השונים, אך אין זה מאחריותה לקבוע את הגדרת תפקידם. אחריות זו, בנסיבות העניין, הייתה נתונה למנהל הבריכה, כך על פי עדותו.

  114. המאבטח הוא זה שהודיע למנהל הבריכה אודות האינטראקציה בין התובע וחבריו לבין ע.א. וחבריו עוד לפני פרוף הקטטה שבה נפצע התובע, ובכך פעשה מעבר לנדרש ממנו, על מנת לשמור על בטחון המתרחצים. בנסיבות אלה, אין זה סביר להטיל אחריות כלשהי על המאבטח או על ניצנים.

  115. אין זה מאחריותה של ניצנים לדאוג לתקינות הגדר אשר מקיפה את שטח הבריכה. מלבד זאת, לא הוכח שהייתה פרצה כלשהי בגדר, וגם העיריה בסיכומיה הסכימה כי הגדר הייתה תקינה.

  116. אין חולק כי האחריות לנזקי התובע מוטלת בראש ובראשונה על ע.א. ועל התובע עצמו, עליו יש להטיל אשם תורם בשיעור של 80% לפחות. מלבד זאת, על העיריה, כמחזיקת ומפעילת בריכת השחייה, מוטלת החובה לדאות לביטחון המתרחצים, בענייננו התרשלה העיריה, ולא עמדה בחובתה, ועל כן יש להטיל עליה את האחריות לקרות האירוע נשוא התביעה. הדבר עולה גם מעדותו של העד מטעם העיריה.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    ה.דיון והכרעה:

  117. בבואי לקבוע את המסכת העובדתית העוטפת את האירוע נשוא כתב התביעה, לא יכולתי להתעלם מן העובדה המהותית של עבור הזמן מאז קרה המקרה בשנת 2006 ועד חקירתם הנגדית של המעורבים בו בשנת 2014-2015, חלוף 8 שנים ויותר מאז אירע. עבור הזמן נתן אותותיו בעדותו של התובע אשר התקשה לזכור פרטים מפרטים שונים הנוגעים באירוע נשוא כתב התביעה, מחד גיסא, והעצים את חווית התקיפה שעבר, מאידך גיסא, עד כי נדמה היה שזו נמשכה לדידו קרוב למחצית השעה, כאשר אין איש מושיע. ניכר היה כי עבור הזמן פגם גם בעדותם של אחרים שהעידו לפניי. הראיות מצביעות על תמונה שונה.

  118. זאת ועוד, התובע העיד, הלכה למעשה, לעצמו, ולא הביא איש מחבריו לתמוך בעדותו והגם שהודעותיהם של חבריו צורפו לתיק בית המשפט, הרי שבהימנעות זו מצדו של התובע יש כדי לפגוע בכובד משקל טענותיו העובדתיות. אכן, גם ע.א., העומד מצדו השני של המתרס, לא הביא מצדו כל עד שיתמוך בטענותיו העובדתיות, אלא שע.א. הודה בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו והתובע אף נסמך עליו ועל פסק הדין בעניינו, והרי מכתב האישום ופסק דינה של כב' השופטת ברקאי עולה כי היה זה התובע אשר היה בין יוזמי הקטטה.

  119. לאחר ששבתי ועיינתי בשלל הראיות והעדויות וקראתי בעיון את טענות הצדדים בסיכומיהם, נחה דעתי כי עובדות המקרה נשוא כתב התביעה דומות, בעיקרן, לאלה שהובאו בכתב האישום שהוגש כנגד ע.א. בסמוך לאירוע ושנקבעו הן בגמר דינה של כב' השופטת ברקאי והן בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגיש ע.א. על חומרת עונשו. ואלה הן העובדות שהוכחו ושאותן שוכנעתי לקבל.

  120. ביום שישי, ה- 25.8.2006 הגיע התובע יחד עם ארבעת חבריו לבריכה העירונית בשדרות. ע.א. הגיע עם כ-14 מחבריו, כולם תושבי העיר רהט, לבריכה. לאחר ששתי הקבוצות שהו בבריכה זמן מה, החלה הקבוצה בה היה חבר ע.א. (להלן: "קבוצת נערי רהט" או "נערי רהט") להפר את הסדר בבריכה, תוך שהיא מתיזה מים על המתרחצים ובהם קבוצתו של התובע (להלן: "קבוצת נערי שדרות" או "נערי שדרות"). נוכח הפרת הסדר האמורה, הוזהרה קבוצת נערי רהט לבל תמשיך להפר את הסדר, על ידי המצילים ואף על ידי השומר, מר מוריס אברג'יל.

  121. כבר עתה אעיר כי "הפרת הסדר" המתוארת לעיל אינה מחזה נדיר בבריכות שחייה בהן מספר רב של בני נוער ודומה כי אין איש שלא נתקל בהן במהלך חייו. ברי כי "הפרת סדר" זו, ככל שלא חזרה על עצמה והעצימה, אינה עילה לזימון משטרה או לנקיטה באמצעים קשים מאלה שננקטו על ידי המצילים ואיש האבטחה.

  122. הרוחות, כך מתברר, לא נרגעו, ובין שניים מהמתרחצים החל דין ודברים. מצדו האחד של המתרס מר ארתור טייקו ומצדו האחר נער מקבוצת נערי רהט אשר שמו לא הוברר עד היום הזה. כך גם לא ברור מי החל בדין ודברים. מהודעתו של מר טייקו עולה כי היה זה הנער מקבוצת נערי רהט שדחפו אל תוך הבריכה ובתגובה דחף מר טייקו את הנער לבריכה. ברי, עם זאת, כי מר טייקו- ולא הנער מקבוצת נערי רהט, הוא שנשלח על ידי המצילים שהבחינו בנעשה ועל ידי השומר מר אברג'יל שנקרא על ידם, אל משרדו של מנהל הבריכה, מר לוי, לשיחה. מר לוי דרש ממר טייקו לבל יעורר בעיות והאחרון הסכים והבטיחו כי אין לו מה לדאוג.

  123. מהודעתו של התובע (נ/2), הימנה ניסה לחזור במהלך חקירתו הנגדית, עולה כי יזם תגרה בינו לבין אחד מנערי קבוצת רהט באומרו "בו נצא אחד על אחד" וזו אכן יצאה אל הפועל. לא מצאתי כל סיבה להיעתר לחזרה זו מהודעתו של התובע אשר ברי כי נמסרה מרצונו החופשי בנוכחות אימו. משלל הראיות עולה כי זו היתה ראשיתה של קטטת ההמונים בין שתי הקבוצות, קטטה שניזומה על ידי התובע. לתובע לא היה מדובר בקטטה ראשונה בה היה מעורב ושהגיעה לממדים פליליים. המדובר במי שהורשע (לדבריו), בין היתר, בגין קטטות בהן היה מעורב.

  124. אכן, מתברר כי במהלך השיחה שנערכה במשרדו של מר לוי בינו לבין מר טייקו, משרד המרוחק קצרות מהבריכה, התפתחה בשטח שלידה, קטטה רבת המשתתפים אשר הובילה לנזקיו של התובע. מהודעתו במשטרה של מר לוי אשר הותיר עלי רושם אמין, עולה כי לא עברו שניות ספורות מאז יצא מר טייקו ממשרדו, ועד שנקרא בדחיפות לשטח הבריכה הקטנה לצידה התפתחה הקטטה. למעשה, היה זה מר לוי, אשר הביא את הקטטה לסיומה, ככל הדברים נגעו באלימות פיזית.

  125. מכאן גם שלא ניתן לקבל את עדותו של התובע אשר טען כי הקטטה נמשכה כרבע שעה במהלכה איש לא בא להושיעו. הדברים אינם נתמכים בכל עדות שהיא. אדרבה: מעדותו של ע.א. עולה כי הקטטה לא ארכה יותר משתי דקות. לדידו של מר טייקו ארכה הקטטה כעשר דקות ואילו מר טזייב העריכה בחמש-שש דקות בלבד. מר לוי העריך בחקירתו הנגדית כי מאז סיים את השיחה עם מר טייקו ועד שנקרא אל מחוץ למשרדו חלפו עשר דקות, אם כי בהודעתו במשטרה שניתנה בסמוך לאירוע, הסביר כי נקרא לצאת "אחרי מספר שניות" מאז יצא מר טייקו ממשרדו. אני מעדיף את הודעתו כפי שנמסרה מייד בתר האירוע נוכח טריות זכרונו אז.

  126. כאן המקום לציין כי הגם שאיני מקל ראש במעשיו של ע.א., שהינם חמורים ביותר, מצאתי את עדותו בבית המשפט אמינה ועדיפה על זו של התובע אשר הותיר עלי רושם של מי שמנסה להאדיר את נסיבות תקיפתו ומטבלן בעובדות שלא בא זכרן, לא בהודעתו בתר ובסמוך לאירוע ולא בכל הודעה אחרת שנגבתה מחבריו או מחברי קבוצת רהט. כך למשל הוסיף לעדותו את צעקתו הלכאורית של ע.א. "אללה הוא אכבר" רגע לפני שדקר את התובע בפניו- עדות שלא בא זכרה ולו ברמז באף לא אחת מן העדויות או את העובדה כי קבוצת נערי רהט שתו משקאות אלכוהוליים ועישנו סמים קלים במהלך שהותם במתחם הבריכה וקודם התגרה. אין לטענה זו ולו קצה חוט בעדויות שנגבו בסמוך ולאחר האירוע, ואין המדובר בפרט של מה בכך.

  127. אכן, בעוד ע.א. ניסה להרחיק עצמו מזירת האירוע ולו תוך דיבורים על ליבם של נערי שדרות ובתוכם התובע כי יעזבו את נערי רהט לנפשם, היה זה התובע אשר בחר לזרוק לכיוונו של ע.א. כיסא/אות ולהמשיך בתגרה.

  128. לבסוף, לא ניתן להתעלם מגרסאותיו השונות של התובע לאירועי אותו יום, ולהלן מספר דוגמאות הממחישות השינויים בהם מדובר.

    בהודעתו הראשונה במשטרה, טען התובע כי בעודו מתלבש תחת סככת קבוצת נערי שדרות, תקפוהו נערים מקבוצת רהט בכיסאות וע.א. דקרו בפניו. בהודעתו השנייה כבר ידע לספר כי קודם שנדקר הספיק לזרוק כיסא לכיוונם של נערי רהט ועוד קודם לכן אף הזמין נער מנערי רהט לתגרה "אחד על אחד". ברי כי התובע ניסה להסתיר, למצער לגמד, את חלקו בתגרה קודם שנפגע. המעיין בתצהיר עדותו הראשית מוצא גרסה שונה. לפי תצהירו של התובע תקיפתו היתה כעבור 15-20 דקות מאז החלה הקטטה בעודו מגונן על על עצמו יחד עם חבריו. אין זכר להודעתו הראשונית כאילו תקיפתו אירעה בעודו מנסה להתלבש. ברי כי לא נמצא בתצהיר כל זכר למעשיו היזומים של התובע עובר לחבלתו. בחקירתו בבית המשפט השיב לשאלתי באלה המילים "... והבדואים יצאו לסככה, ראיתי אותם מתארגנים ומתלבשים, בזמן הזה הייתי בחלק של הסככה שלי, עד שבאתי לדבר איתם לא עברה יותר מדקה דקה וחצי. ניגשתי לדבר איתם לבד והחברים שלי נשארו בפנים, ולא ראו בהתחלה את הריב. דיברתי עם בחור בלונדיני והקיפו אותי השאר, ניסיתי לדבר על ליבו, וקיבלתי כאפה והוא אמר שזה לא מעניין אותו, וקיבלתי עוד כאפה ובפעם השלישית כבר הגנתי על עצמי. ואז התחיל כל הסיפור. והצטרפו החברים שלי... ורבתי עם איזה מישהו ואז בזמן הזה בא מישהו מאחורי נתן צעקה אללה (הוא) אכבר, סובבתי את הפנים וקיבלתי את הדקירה. וכל זה התרחש מתחת לסככה ובסביבותיה. ". אם כן, שוב גרסה שונה לנסיבות תקיפתו- לא היה זה במהלך פעולה תמימה של התובע בניסיון להתלבש כי אם במהלך תגרה בה נטל חלק פעיל.

  129. אלה מקצת הסתירות שנמצאו בעדויותיו של התובע להמחיש כי התובע ניסה בכל דרך להעצים את נסיבות תקיפתו מצדם של נערי רהט ולגמד את חלקו בתגרה שהיה בין יוזמיה.

  130. אלה, אם כן, נסיבות האירוע במהלכו נדקר התובע בפניו.

     

     

    ו.שאלת החבות: אשם תורם לתובע:

  131. סעיף  65 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "התנהגות התובע" קובע:

    "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק".

    "הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו הרעה של התובע, כשהיא "גורם וסיבה" למעשה-העוולה של הנתבע, מצדיקה שלילת הפיצויים או הפחתתם" (ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין, פ"ד כו(2) 841 (1972)).

    "זוהי התנהגות, אשר בה יש לראות, במסיבות הענין, ובעיקרו של דבר, את מקור הרעה, או לפחות אחד ממקורותיה הראשיים" (ע"א 47/57 גנוט ופרל נ' נידרהופר, פ"ד יב(2) 1235 (1958)).

  132. סעיף 68שכותרתו "אשם תורם" קובע:

    "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;...".

  133. ככלל, חלוקת האחריות בין המזיק והניזוק מתבצעת לפי מבחן העומד על "מידת האשמה" דהיינו בית המשפט בוחן את מעשי המזיק והניזוק –

    "כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד...בתהליך זה מתגבשות מסקנותיו של בית המשפט לגבי מידת אחריותו של התובע לנזק... על-פיה רשאי בית-המשפט לקבוע אותה מידת הפחתה בשיעור אחריותו של המזיק, כפי שהוא מוצא אותה לנכונה ולצודקת...מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית".

    )ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת פ"ד לא (1) 299,, 304-305 על מובאותיו).

  134. להגנה עצמית מפני תקיפה בהתאם לסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין:

    "בהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת…על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש איפוא, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד" )ע"א  11172/05אלון נגד מדינת ישראל פורסם במאגרים (21.10.2009) פיסקה 17- ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 218, 227).

  135. יפים לעניין בחינת האשם התורם דבריו של כב' השופט דרורי בפרשת רחלין ז"ל:

    "אשם תורם

     

    180.כבר נכתב בעבר, כי ייחוס אשם תורם לניזוק, אינה שאלה קלה. זאת במיוחד, כאשר הנזק בו מדובר הינו הנזק האולטימטיבי, שבו חייו של הניזוק ניטלו ממנו על ידי המזיק (פרשת רביב).

     

    181. אליבא דכולי עלמא, למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו.

     

    182. אולם, במקרים מסוימים, התעלמות מחלקו של הניזוק המת, באשם אשר הוביל לאירוע הנזק, אינה מוסרית ואינה צודקת.

     

    183. גם המשפט הפלילי מכיר במקרים, אשר בהם האשם של מבצע רצח, קטן והופך להריגה, בשל התנהגותו של הקורבן (ראה, למשל, את הנסיבות של ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 573).

     

    184. יש גם מקרים, אשר בהם הנסיבות הספציפיות של הרצח, מצדיקות מתן שיקול דעת רחב יותר לבית משפט, לעניין קביעת העונש (ראה: סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977).

    אם כך הוא הדין במשפט הפלילי, קל וחומר, שבמשפט האזרחי, יש, בנסיבות מסוימות, להכיר בחלקו או "בתרומתו" של הניזוק לאירוע הנזיקי, גם אם זה הביא למותו.

     

    185. לא זו אף זו, כפי שכבר נפסק, התגרות של הקורבן, יכול שלא תספיק כדי לעגן טענה במישור הפלילי, לפיה אדם סביר היה מאבד שליטה בנסיבות דומות, קרי: קינטור, אך אותה התגרות תעלה כדי חוסר זהירות, אשר מצדיק קביעתו של אשם תורם (ראה: פרשת רביב).

     

    186. הבחינה להחלת אשם תורם, היא כפולה:

    (1) פיסית, האם תרמה התנהגות הניזוק לנזק שנגרם על ידי המזיק;

    (2) נורמטיבית, אם יש בהתנהגות זו אשם, המצדיק את הפחתת הפיצוי.

     

    187. בבואו לקבוע את מידת האשם התורם, מציב בית המשפט את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בסופו של שקלול זה, נקבע, על-ידי בית המשפט, האם יש אשם תורם, ואם כן, – מהו שיעורו."

    (ת"א (י-ם) 5380/03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין נגד דניאל ציסין, פס"ד מיום 22.2.2009, פורסם במאגרים וכן ת"א מחוזי (חיפה) 15518-05-10 סעד נגד סעד, פס"ד מיום 18.11.2012, פורסם במאגרים ).

     

  136. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנא יש מקום להטיל על התובע אשם תורם בשיעור לא מבוטל לקרות האירוע.

  137. אכן, "האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים. "למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו" (ת"א 5380/03 עזבון המנוח אלכנסדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין [2009][פורסם במאגרים] ). לכן "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (בת"א 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד [2012][פורסם במאגרים] )" (ת"א(ת"א) 8147-10-09 פדל נגד עמבר, פס"ד מיום 18.7.2013, כב' השופט חיימוביץ).

  138. מן העדויות למדתי, כפי שלמדה כב' השופטת ברקאי, כי התובע היה מבין יוזמי הקטטה בין חבורות הנערים הניציות וכי אף היה מבין השניים אשר כיוונו לחבול בע.א..

  139. ע.א. נקלע לקטטה בעל כורחו, מבלי שביקש אותה תוך שהוא מנסה להגן על עצמו. אלא שמעשה ההגנה העצמית הפך למעשה של תוקפנות אשר תוצאותיה ניכרות בתובע עד עצם היום הזה.

  140. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50%.

     

     

    ז.חלקה של עירית שדרות באירוע:

  141. את חלקה של העיריה באירוע נשוא כתב התביעה יש לבחון לאור עילות התביעה שצויינו כנגדה בכתב התביעה ואלה הן:

    א.הכניסה אל מתחם הבריכה לא היתה מאוישת כראוי על ידי שומר ו/או מאבטח ו/או באי המתחם לא נבדקו באופן מקצועי.

    דומה כי את טענה זו ניתן לסלק על אתר מפאת היעדר הוכחה. אדרבה: הוכח כי בשער הבריכה הוצב שומר/מאבטח אשר בדק בכליהם של הנכנסים. אחרת לא הוכח.

    ב.לכל אורך הגדר המקיפה את המתחם נמצאו חורים ופרצות וע.א. וחבריו הצליחו להיכנס אל מתחם הבריכה ככל הנראה דרך אחת מפרצות אלה.

    גם טענה זו לא הוכחה ולו בראשית ראיה על ידי התובע. אך ברי הוא כי קבוצת נערי רהט שמנתה 15 איש היתה מחזה בולט בשטח הבריכה ואילו נכנסה מבלי לשלם את דמי הכניסה, היה למצער השומר שהבחין בהם נוקט פעולה כלשהי. מהודעתו במשטרה לא עולה תמיכה בטענות התובע.

    ג.עירית שדרות לא ביצעה בדיקות לברור איזו אוכלוסייה נמצאת בפועל בתוך המתחם ולאור המקרה היה עליה לצפות כי אירוע התקיפה יתרחש ולכן היה עליה וביכולתה למנוע אותו.

    האמת ניתנת להיאמר כי לא ירדתי לסוף דעתו של הטוען טענה זו. ברי כי במדינה מרובת עדות ודתות כישראל, מקום בו האחת קרובה קרבה ממשית לשנייה, אין ולא צריכה להיעשות בדיקה כלשהי בדבר "האוכלוסייה" הנמצאת במקום כלשהו. כולם כאחד זכאים להיכנס בשעריו של מקום ציבורי כל עוד נשמר הסדר והביטחון וממילא לא הוכח כי "האוכלוסייה" המדוברת היתה מועדת יותר לאלימות מאשר "האוכלוסייה" האחרת, תהא מי שתהא.

     

    לעניין הצפיות:

    יפים לעניין זה, בשינויים המחוייבים, דבריה של כב' סג"נ השופטת זהבה אגי בת"א (ת"א) 26728/07 אילאייב נגד מועדון ספורט מכבי-ויסגל (פס"ד מיום 7.12.2012, פורסם במאגרים):

    "הנתבעת הייתה המחזיקה במקרקעין. השליטה הישירה באתר, לרבות ניהולו היו בידיה. כל אלו מטילים על הנתבעת חובת זהירות מושגית, כבעלת החזקה והשליטה במקום אשר מזמינה את הציבור הרחב להגיע לאתר ולבלות בו, כלפי המבקרים והאורחים באתר, המוזמנים לשלם לנתבעת ולבלות באתר, כפי שעשה התובע בענייננו.

     

    ובאשר לחובת הזהירות הקונקרטית, לאמור, בין המזיק הספציפי ובין הניזוק הספציפי, בנסיבות המקרה, גם חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא אם אדם סביר, או מפעיל אתר סביר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשותו של הנזק שארע בענייננו? האם מפעיל סביר של בריכה יכול וצריך לצפות כי אם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים עלולים המבקרים להפגע פגיעות גוף באופן בו נפגע התובע? יש לזכור כי הצפייה אינה בהכרח צפייה קונקרטית לארוע אשר התרחש בפועל וחבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כפי שהתהווה ואת מידת חומרתו אלא לאופיו הכללי (ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3)1 (להלן: "פרשת ברדה")).

     

    כבר נקבע בפסיקה כי יש לצפות קיומם של מעשי אלימות. עמד על כך כב' השופט זילברטל בת"א (ים) 1452/99 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י [פורסם בנבו] -

    "נדמה כי לא ניתן לטעון ברצינות כי לא ניתן לצפות, מבחינה טכנית, אירוע שכזה. האפשרות שיתרחש מעשה עבירה, אירוע פלילי, תמיד קיימת: "מעשי פשע עשויים להתרחש – ואכן מתרחשים – כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל כן, במובן מסוים, הם תמיד ניתנים לצפייה במובן הטכני" (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', פ"ד נה(5) 826, בעמ' 841, (להלן – "עניין ולעס"). 

     

    יש להדגיש כי אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע אלים. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פירטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712)".

     

    שאלת האחריות בנסיבות של מעשה עברייני המבוצע על ידי צד שלישי התבררה כאמור בעניין ולעס. שם סילק בית המשפט המחוזי על הסף תביעת אדם נגד אגד, בגין מעשה תקיפה שהותקף התובע בעודו ממתין לאוטובוס במתחם התחנה המרכזית בירושלים. בית המשפט העליון החזיר את הדיון לשמיעת ראיות לבית המשפט המחוזי. במישור העקרוני נפסק כי:

     

    "בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על-ידי צד שלישי כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה. סקירת הפסיקה של בתי-המשפט, בארץ ובארצות-הברית מלמדת על נטייה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים שבהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים שבהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע... " (עמ' 840). וכן: "בפרשה שלפנינו התרחש בפועל אירוע עברייני. אמנם, התקיפה נעשתה ללא כל התגרות מצד המערער, אולם לא פעם זו דרכה של פעילות עבריינית, שהיא נעשית כלפי אזרח תמים ושומר חוק אשר במעשיו לא תרם דבר להתרחשות האירוע העברייני. כך דרכם של בריונים. אף מעשה פשע שהוא, כשלעצמו, פתאומי ומהיר, עשוי לבוא בגדר מיתחם הצפיות הסבירה של הנתבע העסקי המחזיק במקרקעין שבהם התרחש המעשה - זאת, בשל הישנותם של מקרים דומים בעבר, בשל התנהגות מחשידה של העבריין עובר לביצוע המעשה, ואף- על-פי גישה מרחיבה יותר - בשל היותו של מקום הביצוע מצוי בסביבה המועדת לפעילות עבריינית, ואף לאור מכלול נסיבותיו של המקרה...עיון מדוקדק זה ייעשה לאור המבחנים שעמדנו עליהם, ובהם: האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים (לעניין שיקול ההסתמכות השוו עניין לוי [13], בעמ' 68); האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה. משנשקלו כל אלה, ייבחנו בנסיבות המתאימות גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית-המשפט להימנע מלקבוע כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות (עניין לוי [13], בעמ' 70-69)... בהביאנו בחשבון כל אלה יהא צורך להכריע בכמה שאלות עובדתיות טרם שיהיה ניתן לפסוק בשאלת אחריותה של אגד כלפי המערער. בית-המשפט עשוי להידרש לשאלת שכיחותם של אירועים עברייניים מן הסוג הנדון בתחנת האוטובוסים ולשאלה עד כמה נפוצה שוטטות חסרת מעש של חבורות בריונים בשעת בוקר מוקדמת זו ברחבי התחנה ובסביבתה. ...שאלות אלה - ואחרות - ראוי להן שיתבררו במהלך המשפט. לאורן יהיה ניתן להכריע בשאלה אם הסיכון של תקיפה ללא התגרות מוקדמת בתחנת האוטובוסים המרכזית הינו סיכון סביר, אשר יש לקבלו כחלק אינטגרלי מן הפעילות הנדונה, או שמא זהו סיכון, "...אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (עניין ועקנין [11], בעמ' 127). בשלב זה של ההליך, ובטרם הכרעה בשאלות האמורות, לא היה מקום לקבוע כי אירוע של התנכלות פתאומית לנוסעים תמימים הממתינים בתחנת האוטובוסים המרכזית על-ידי עבריינים היה בלתי ניתן לצפייה (טכנית), ואין מקום לומר כי כשאלה של מדיניות משפטית, פטורה המשיבה מנקיטת אמצעי זהירות כלשהם למניעת פעילות עבריינית שכזו"

     

    במסגרת חובותיה כמפעילת בריכה ומרכז נופש, היה על הנתבעת לדאוג לבטחונם האישי של המבלים בתחומיה. במסגרת זו, היה עליה למנות סדרנים ומפקחים, שיסיירו במתחם, יזהו מוקדי מתיחות בין המתרחצים, יתערבו במהירות וביעילות להרגעת הרוחות, יפרידו בין הניצים וימנעו פגיעה חמורה בגופם. במסגרת הדאגה לביטחונם האישי של המתרחצים, היה על הנתבעת לדאוג לבדיקה בכליהם של הבאים בשערי הבריכה, ולמנוע הכנסת חפצים מסוכנים."

    עד כאן דבריה המלומדים של כב' סג"נ השופטת זהבה אגי.

     

    ולענייננו:

    אין חולק כי בין עירית שדרות, כמחזיקת ומפעילת הבריכה, לבין באי הבריכה, קמה חובת זהירות מושגית. חובה זו, דומה, מובנית מאליה ואין צורך להכביר בה מילים.

    אך מה על חובת הזהירות הקונקרטית, בנסיבות המקרה דנא? האם קמה כזו בין עירית שדרות לבין התובע, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה? סבורני שלא. ואם טעיתי וזו אכן קמה בין הצדדים, הרי שעירית שדרות לא הפרה את החובה האמורה.

    ראשית, לא ניתן להתחמק מהשאלה הראשונה והמתבקשת בנסיבותיו של המקרה דנא: האם עירית שדרות חבה חובת זהירות כלפי התובע, כמי שהיה בין יוזמי הקטטה? האם דרישתו של התובע לקיומה של חובה כאמור אינה כקריאתו של ה"קוזאק הנגזל"? לדידי לדרישה זו של התובע אין כל בסיס מוסרי-משפטי. מי שיזם קטטה והיה בין מחולליה צריך לצפות ראש וראשון כי הוא עלול להיפגע בגופו ולו מחמת מעשה בלתי מידתי של הגנה עצמית מצדו של המותקף. אכן, שלא כמובא בשלל פסקי הדין שהובאו לעיל, מעשהו של ע.א. היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב מעשיו של התובע עצמו ולא של ע.א.. צפיות זו מוטלת על התובע ולא על עירית שדרות.

    אכן, את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית יש להעביר תחת משקפיו הביקורתיים של מבחן הצפיות. מבחן זה מוביל בענייננו לתוצאה כי אירוע התקיפה נשוא כתב התביעה לא היה צפוי ולא צריך היה להיות צפוי מבחינתה של עירית שדרות. נזכור לאורך דרכנו כי במקום האירוע הוצב שומר/מאבטח, שהו 3 מצילים במתחם הבריכה ומר לוי שימש, בהתאם לתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה) התשס"ד-2004 "איש צוות בריכת שחייה" כמאמר תקנה 10 ואף פעל בהתאם לאמור בס"ק (2) ו/או (3). מספר טעמים לכך בהתאם למדדי המבחנים שהוצבו בפסיקה:

    1.לא הוכחו כל מקרים דומים למקרה נשוא כתב התביעה שאירעו בעבר בבריכת השחייה. ודוק: חילופי דברים בשער הכניסה, דרישה להנחה או לכניסת חינם לבריכה וכיוצא באלה מקרים אינם מגיעים ולו במעט לקרסוליו של המקרה נשוא כתב התביעה.

    2.אין המדובר בסביבה המועדת לפעילות עבריינית ולא הוכח כי מעשים מן הסוג נשוא כתב התביעה היו שכיחים בבריכה- אדרבה: המדובר בבריכת שחייה אשר כל אלה הבאים אליה שמים פניהם להנאה צרופה מתוך כוונה להעביר את זמנם בפעילות חברתית שלווה ולא בריב ומדון תחת סככת המתרחצים.

    3.עובדות המקרה מצביעות על כי מר לוי לא היה מודע להתקרבות הצפויה של אירוע כה אלים, שהרי המרחק בין השפרצות מים בין בני נוער לבין תגרה אלימה רב. בעצם העובדה כי מר לוי זימן למשרדו את אחד מנערי שדרות והזהירו לבל יפר את הסדר אין די כדי לקבוע כי היה מודע להתקרבותה של הסכנה. כך גם יש לזכור כי המדובר בהתלקחות ספונטאנית ופתאומית אשר לתובע היה חלק בלתי מבוטל בה.

     

    ואם תמצי לומר כי קמה חובת זהירות קונקרטית בין עירית שדרות לבין התובע, אזי לדידי לא הופרה חובה זו על ידי הראשונה. עירית שדרות דאגה לאבטחה, לאיש צוות בריכה ולשלושה מצילים, אשר נסיבות המקרה מעלות כי כל אחד מהם ביצע את תפקידו כיאות במהלך האירועים שקדמו ותכפו לדקירתו של התובע.

     

    ואם יכביר מאן דהוא לטעון כי גם החובה הנ"ל הופרה, אזי לדידי אין ספק כי לא נקשר הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזקיו של התובע, בעיקר נוכח פתאומיותו של האירוע, חריגותו ועוצמתו וכן נוכח הזמן הקצר שבמהלכו אירע. 

     

    המשך טענות התובע בכתב התביעה:

    ד.עירית שדרות התרשלה אי מתן הגנה נאותה למבקרים בבריכה ו/או לאייש את הבריכה באנשי אבטחה והדבר הוביל לאירוע התקיפה.

    דומה כי נוכח קביעותיי לעיל גם דין טענה זו להידחות. אוסיף ואומר, עצם אמירתו של מר לוי כי ביקש שוטרים בשכר או כי מבחינתו תוספת של 10 מאבטחים היתה מתקבלת בברכה, אינה משנה את פני הדברים. אין לשכוח כי המדובר בבריכת שחייה עירונית. שוטרים בשכר, מאבטחים נוספים ואמצעים נוספים- כולם כאחד משמע תוספת עלויות לעיריית שדרות שמן הסתם היו מגולגלות על ציבור באי הבריכה והופכות בילוי עממי לבילוי המיועד לבעלי אמצעים בלבד מחד גיסא, ומאידך גיסא היו הופכים את אופי המקום ממקום בו מבקשים אנשים להתנתק משגרת יומם למקום המזכיר תחנת משטרה או בסיס צבאי. עיריית שדרות נהגה אמנם ב"תקצוב" אולם אין לומר כי בהצבת שומר אחד בפתח ומינוי איש צוות בריכה שפעל בהתאם לדין, לא היה די.

    ה.איש מעובדי עירית שדרות לא נחלץ לעזרת התובע ונערי שדרות.

    הוברר כי אין ממש בטענה זו. המצילים, איש האבטחה ומר לוי, כל אחד בתורו ומתוקף סמכותו דאג להשליט דבר במתחם הבריכה ככל שהצריכו הנסיבות.

     

    ח.סוף דבר:

    התביעה כנגד ע.א. מתקבלת תוך הטלת אשם תורם על התובע בשיעור של 50%.

    התביעה כנגד עירית שדרות ואיילון חברה לביטוח נדחית.

    ההודעה לצדדים שלישיים נדחית.

     

    התובע ישלם לעירית שדרות ואיילון חברה לביטוח הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

     

    עירית שדרות ואיילון חברה לביטוח ישלמו לכל אחד מהצדדים השלישיים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ (לכל אחד מהצדדים השלישיים).

     

    התובע יגיש תחשיב נזק מטעמו עד ליום 15.10.2015.

    ע.א. יגיש תחשיב נזק מטעמו עד ליום 15.11.2015.

    התובע וחברת הביטוח החקלאי יעשו ניסיון לסלק התביעה בפשרה עוד קודם קד"מ.

     

    קד"מ ליום 19.11.2015 בשעה 0830.

     

    ניתן היום, י"ב אב תשע"ה, 28 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ