דחיית תביעה שטרית עקב מילוי תאריך הפירעון עשר שנים לאחר מסירת השטר

1. בפני תובענה שהחלה על דרך הגשת בקשה לביצוע שטר על סך 358,279 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבע.

ההתנגדות

2. באפריל 2014 הגיש הנתבע התנגדות לביצוע השטר בה הצהיר כי עוד בתחילת שנת 2004 הפסיק לעבוד כעצמאי ועל כן הסתיימו יחסיו עם המשיבה לפני כ-10 שנים וכי אינו חייב למשיבה מאומה וכי היא "קיבלה את כל הכספים המגיעים לה בגין הסחורה שסיפק לי מלפני שנים רבות כשהיה בבעלותי ובניהולי דיר חזירים ".

3. עוד נטען כי המשיבה השלימה בשטר החוב את המועד ליום 30.4.2014 "באופן מלאכותי, אף גובל בפלילים, להחיות את השטר שכבר התיישן ואשר נערך ונחתם ביום 2.12.2003".

המבקש הצהיר "איני קורא וכותב עברית ואם נרשם דבר לרעתי בשטר חוב כי אז בטוח כי המדובר בהטעיה מצד החברה " והוסיף כי גם אם התברר כי קיים חוב על שמו בגין רכישת תערובת מהמשיבה "כי אז חלפו יותר מ-10 שנים על קיומו של החוב, ומכאן כי מנועה החברה מלתבוע אותו בגין חובות שהתיישן".

הדיון הראשון ביום 11.5.2015- מתן רשות להתגונן

4. ביום 11.5.2015 התקיים הדיון הראשון בתיק אליו התייצב רק ב"כ המשיבה ועל דעת חברו ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה ניתנת למבקש רשות להתגונן וניתנו לצדדים הוראות למיצוי הליכים מקדמיים.

מיצוי הליכים מקדמיים ומתן הוראות לצדדים לגבי הגשת תצהירים

5. ביום 1.7.2015 ביהמ"ש קבע כי הצדדים מיצו הליכים מקדמיים והורה לנתבע להודיע תוך 7 ימים אם מבקש להגיש תצהירים נוספים לתצהיר התמיכה בהתנגדות.

מכיוון שהנתבע לא הגיש הודעה כנדרש ביהמ"ש הורה ביום 11.7.2015 לתובעת להגיש תצהירים מטעמה.

מכיוון שהתובעת לא הגישה את התצהיר במועד שנקבע, ניתנה לה ביום 15.8.2015 ארכה להגשת התצהיר והיא הוזהרה כי אם לא תגיש התצהיר במועד הנדחה, התביעה תימחק.

ביום 18.8.2015 התובעת הגישה תצהירה וביהמ"ש קבע את התיק לשמיעת ראיות ליום 20.1.2016 והורה לצדדים להגיש התצהירים בעותק נייר תוך 10 ימים אולם שני הצדדים לא פעלו על פי ההחלטה ולכן ביהמ"ש הזהיר אותם ביום 4.9.2015 כי אם לא ימלאו אחר החלטת ביהמ"ש, ביהמ"ש עלול למחוק כתבי טענות.

התובעת הגישה עותק הנייר ביום 7.9.2015.

הדיון השני ביום 20.1.2016

6. ביום 20.1.2016 התקיים הדיון השני בתיק אליו שוב התייצב רק ב"כ התובעת.

התובעת הודיעה לביהמ"ש כי היא מקבלת את הצעתו לפסיקה על דרך הפשרה ללא הנמקה ולכן ביהמ"ש קבע כי על הנתבע ליתן תשובתה להצעה תוך 7 ימים כדי לייתר הצורך לקיים דיון נוסף.

7. ביום 26.1.2016 הנתבע הגיש תגובה להחלטה בה טען כי החליף ייצוג ובא כוחו החדש לא ידע על מועד הדיון וביקש להשאיר התיק תלוי ועומד כחודש כדי למצות מו"מ עם התובעת. ביהמ"ש קבע כי ככל שהנתבע החליף ייצוג היה עליו לוודא שפרטי בא כוחו החדש נמסרו למזכירות וקבע התיק שוב לשמיעת ראיות ליום 11.2.2016. התובעת ביקשה לדחות מועד הדיון ואילו הנתבע הודיע ביום 4.2.2016 כי דוחה ההצעה של ביהמ"ש לפסיקה על דרך הפשרה וביהמ"ש קבע מועד חדש ליום 19.4.2016.

8. ביום 15.2.2016 הנתבע טען כי ביהמ"ש קבע דיון בתיק "בעוד שבתיק טרם הוגשו תצהירים מטעם הצדדים ". עוד באותו יום ביהמ"ש העמיד את הנתבע על כך שהמועד להגשת תצהירים חלף זה מזמן וזימן הצדדים לישיבה מקדמית ביום 23.2.2016.

הנתבע ביקש לדחות את מועד הדיון וביהמ"ש דחה מועד הדיון ליום 8.3.2016.

הדיון השלישי ביום 8.3.2016

9. בתחילת הדיון השלישי הנתבע ביקש להגיש תצהיר משלים ולאחר מכן ביקש להגיש שני תצהירים של הנתבע ושל אחיו מר ראלי זהראן. התובעת הסכימה בכפוף לכך שתהיה לה אפשרות לאחר הגשת התצהיר להגיש בקשות מתאימות ולא עמדה על פסיקת הוצאות.

10. ביהמ"ש קבע התיק לשמיעת ראיות ביום 6.6.2016 וכן קבע כי למרות שיש מקום לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה לנוכח התנהלות הנתבע ניתנת לו הזדמנות נוספת לשכנע את ביהמ"ש שנפלה טעות בתו"ל, אך הזהיר את הנתבע כי אם שוב לא ימולאו החלטות ביהמ"ש, תישקל הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

הגשת תצהירים על ידי הנתבע

11. ביום 10.4.2016 הגיש התובע תצהיר משלים מטעמו ותצהיר חתום על ידי אחיו.

הגשת תצהיר משלים על ידי התובעת

12. מכיוון שהתובעת ביקשה להגיש תצהיר משלים והנתבע לא התנגד, ניתנה לה רשות והיא הגישה תצהיר עדות ראשית משלים ביום 17.5.2016.

הדיון הרביעי ביום 6.6.2016

13. ביום 6.6.2016 התקיימה ישיבת שמיעת ראיות וראשון נחקר הנתבע כאשר מר פוקרא מוחמד משמש כמתורגמן מטעם הנתבע. לאחר מכן נחקר אחיו של הנתבע ואחרון נחקר העד מטעם התובעת מר ניסים אלסטר.

בתום הדיון ביהמ"ש הורה לצדדים להגיש סיכומים בכתב. מכיוון שהתביעה היא שטרית ביהמ"ש הורה לנתבע להגיש סיכומיו ראשון.

הגשת סיכומים

סיכומי הנתבע

14. הנתבע הגיש סיכומיו. הנתבע טען כי דין התביעה להידחות לרבות מחמת התיישנות ושיהוי. הנתבע טען כי התובעת לא העידה את מר זאב אלון מנהל מכון התערובת או את החשב מר רפי דיין ויש לזקוף זאת לחובת התובעת.

15. הנתבע שב וטען כי סיים לעבוד כעצמאי בשנת 2004 ובאותו מועד הסתיימו היחסים בינו לבין המשיבה. הנתבע שב וטען כי אינו חייב לתובעת מאומה וכי היא קיבלה כל הכספים המגיעים לה בגין הסחורה שסיפקה לו מלפני שנים רבות כשהיה בבעלותו ובניהולו דיר חזירים.

16. הנתבע טען כי מדובר בחוב שהתיישן וכי הכללת הוראת הוויתור הגורף לטענת ההתיישנות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. הנתבע הפנה את ביהמ"ש להוראות סעיפים 96 ו 19 לפקודת השטרות (נח) לעניין מועדי התיישנות של תביעה על פי עסקת היסוד (סעיף 96) וחובת אוחז בשטר להשלים שטר תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה.

17. הנתבע הוסיף וטען כי התובעת מעולם לא פנתה אליו בדרישה לפרוע החוב המוכחש, הכרטסת שהציגה התובעת אינה משקפת נכונה את יתרת החוב, התובעת רימתה את הנתבע וניצלה את מצוקתו, סכום השטר מולא על ידי התובעת בחריגה מהרשאה, התובעת ערבבה בין התובע לבין עסק אחר "אחים זהראן" ולכן ביקש לדחות את התביעה ולחייב התובעת בהוצאות לדוגמא.

סיכומי התובעת

18. התובעת הגישה את סיכומיה ביום 3.7.2016 בחריגה ממגבלת העמודים שנקבעה כאשר חלק מהסיכומים עומדים בדרישה לרווח בין שורות ומשוליים וחלק מופיע בכתב צפוף ביותר כאשר ברור שללא זכוכית מגדלת לא ניתן לפענח את הכתוב. כאשר ביהמ"ש תמה על אופן הגשת הסיכומים, התובעת טענה שהחלק הנוסף הוא "הערות שוליים" והגישה שוב הסיכומים עם הערות שוליים, אלא שהפעם גם הערות השוליים הוגשו על פי הדרישה לרווח בין שורה לבין שורה ומשוליים, אך כאשר המסמך כולו חורג ממגבלת העמודים שנקבעה.

ביהמ"ש נאלץ להזהיר את התובעת כי אם לא תגיש מידית את סיכומיה בהתאם למגבלת העמודים הוא יאלץ למחוק את התביעה ורק לאחר אזהרה זו הואילה התובעת ביום 6.7.2016 להגיש סיכומיה כנדרש.

19. התובעת טענה כי מכיוון שעסקינן בתביעה שטרית הרי נטל הוכחה רובץ לפתחו של הנתבע להוכיח כי לא קמה לו חובה לפירעון השטר וכי הנתבע לא עמד בנטל זה.

20. לעניין טענת הפירעון של סכום החוב טענה התובעת כי הועלתה על ידי הנתבע טענה סתמית לפיה החוב נפרע על ידי חברת "אחים זהראן בע"מ" שבבעלות אחיו של הנתבע. התובעת טענה כי לפי הכרטסת שהציגה עולה כי ביולי 2004 עמד חובו של הנתבע לתובעת על יותר ממיליון ₪ "ואכן החברה פרעה חלק ניכר מסכום זה, למעט סך של 358,279 ₪ ". התובעת טענה כי הנתבע לא צירף לראיותיו אף בדל של ראיה לטענה כי החוב יופרע.

21. לעניין הטענה להתיישנות, התובעת הפנתה לוויתור הנתבע על טענה זאת על פני השטר. כמו כן נטען "הנתבע, אמנם ביצע את הרכישה האחרונה, בחודש 7/2004, אך שיקים שנמסרו לתובעת חוללו עד לחודש 5/2012, מה גם שבמהלך שנת 2010 נוהל מו"מ בין הצדדים בעניין החוב".

22. כמו כן, נטען כי טענת הנתבע כי תנית הוויתור על טענת ההתיישנות הועלתה לראשונה בעת הגשת הסיכומים וכי אין עסקינן בחוזה כי אם בשטר. לעניין טענת הנתבע לשיהוי , התובעת טענה כי מתן הסעד הוא בשיקול דעת בימ"ש ולא הוכח כי הנתבע שינה מצבו לרעה.

סיכומי תשובה

23. הנתבע הגיב לטענת התובעת כי העלה ב"חצי פה" את טענת השיהוי, וצירף סעיף מתצהירו בו הצהיר כי "קיבלתי את האזהרה בתיק ההוצל"פ בתדהמה ומאחר ואיני חייב למשיבה מאומה והמשיבה מעולם לא פנתה אליי לא בכתב ולא בע"פ בטענה לקיומו של חוב כלשהוא במיוחד כי יחסי לקוח נותקו מזה יותר מ -10 שנים".

24. הנתבע טען כי התובעת בסיכומיה מטעה את בימ"ש בטענתה כי השיקים שצורפו לתצהיר מטעמה, המשוכים מחשבון חברת אחים זהראן בע"מ וחוללו באי פירעון הם הוכחה לכך כי הוא נותר חייב לה, אך מנגד, לטענת הנתבע, משנשאל מנהל התובעת בחקירתו הנגדית אודות שיקים אלו אישר כי הם לא נכללו בכרטסת הנה"ח של הנתבע אצל התובעת.

25. הנתבע הוסיף כי משנשאל מנהל התובעת בחקירתו אודות המו"מ משנת 2010 שנוהל בין הצדדים בעניין החוב, אישר כי הנתבע לא הוזכר במו"מ דנן.

דיון והכרעה

26. דין התביעה להידחות עקב שניים, התיישנות ואי עמידה בדרישות סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות.

אי עמידת בדרישת סעיף 19(ב)

27. אין חולק כי בשעה שהקשר העסקי בין התובעת לבין הנתבע הסתיים בשנת 2004 ושיקים שנמסרו חוללו בשנת 2005, התובעת מילאה תאריך הפירעון בשטר בשנת 2014.

28. מפאת חשיבות הדברים בימ"ש מצטט את הוראת סעיף 19(ב) :

"מסמך כאמור, שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה , יהא אכיף על אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה, זמן סביר לעניין זה, הוא שאלה שבעובדה".

29. נוהג מקובל הוא שמי שמעניק אשראי מתנה זאת בקבלת שטר על החלק חתום ע"י הנהנה מהאשראי. קבלת השטר נועדה לאפשר לנותן האשראי במועד בו מוסכם מראש כי נותן האשראי רשאי לפעול לגביית מלוא החוב שהצטבר, למלא סכום החוב שהצטבר במועד הפירעון. זאת כדי להקל על נותן האשראי הגביה של החוב. ההקלה היא בכך שניתן להגיש השטר מיד ללשכת ההוצאה לפועל להבדיל מהגשת תובענה בבימ"ש, ובשינוי נטל הבאת הראיות והעברתו על פי דיני השטרות מהתובע לנתבע.

30. ככל שלא נקבע מפורשות המועד בו ניתן למלא המועד, בימ"ש אמור לקבוע המועד המוסכם ולעניין זה הפרשנות הסבירה היא המועד בו עושה השטר לא עמד בחיוביו והפר ההתקשרות באופן יסודי. בתיק זה ברור כי לגרסת התובעת הנתבע לא עמד בחיוביו בשנת 2005 לכל המאוחר. הטענה כי התנהל מו"מ, גם אם הייתה מוכחת , אינה מצדיקה ניהול מו"מ על פני 9 שנים ולכל המאוחר התובעת הייתה אמורה למלא מועד השטר בשנים 2006-2007.

31. הטענה לניהול מו"מ נטענה בלשון רפה ולא הובאה כל ראיה לתמוך כי אכן נוהל מו"מ עם הנתבע וכי הנתבע כביכול נטע בלב התובעת יסוד למסקנה כי מוצדק וסביר להמתין תשע שנים. המכתב היחידי שצורף לתצהיר התובעת משנת 2010 עליו ניסתה לבסס תילי תילים של מו"מ מופנה לחברה שהנתבע אינו מנהל או בעל מניות בה. השיקים שנטען ע"י התובעת כי לא נפרעו בשנת 2012, לא נמשכו ע"י הנתבע, ולא נמסרו על ידו. החשבונית האחרונה שהנפיקה התובעת על שם הנתבע הינה משנת 2005 והינה חשבונית זיכוי (ראה דברי עד התובעת בעמ' 11 שורה 23).

32. מהראיות שהובאו לפני בימ"ש עולה כי החברה נכנסה בשנת 2004 , או בסמוך לכך, בנעלי הנתבע בניהול הדיר שצרך התערובת שסיפקה התובעת. מצופה היה כי התובעת תפעל מיד לסילוק חוב הנתבע, או לחלופין, תחתים הנתבע על הסכם שיסדיר סילוק חובו במועדים מוגדרים. תחת זאת, התובעת סברה בטעות כי זכותה להחזיק בשטר שעשה הנתבע תקופה בלתי מוגבלת עד ליום סגריר במידה והחברה שנכנסה בנעלי הנתבע לא תעמוד בהתחייבויותיה. התובעת סבר כי זכותה לשלוף השטר לפתע בחלוף 10 שנים ולגבות באמצעותו חוב של הנתבע שלצורך הגשת תביעה חוזית התיישן בשנת 2011 או בשנת 2012 לכל המאוחר, תוך שהיא נהנית מהיתרון של גביית חוב באמצעות הגשת תביעה שטרית.

33. למעלה מן הדרוש, יצוין כי גם אם תטען התובעת כי הנתבע וויתר כביכול על זכותו כי השטר ימולא תוך זמן סביר, דין טענה זו להידחות.

34. התובעת פגעה בזכויות מהותיות של הנתבע, כגון זכותו לטעון להתיישנות החוב, זכותו לטעון כי חובת האוחז להציג השטר לתשלום, או לשלוח הודעות והתראות ע"י החתמתו על שטר שמציין ויתורים של הנתבע על זכויות אלה במפורש. יתכן שהתובעת סברה שע"י הוספת המשפט הכללי לפיו הנתבע פוטר התובעת "מכל החובות המוטלות על המחזיק בשטר" תשיג פטור מוחלט ומלא מכל חובותיה.

35. בימ"ש אינו מקבל סברה זו. בימ"ש קובע כי היה על התובעת לפטור עצמה במפורש מהחובה לפי סעיף 19(ב) לפקודת השטרות להשלים את מועד הפירעון תוך זמן סביר. את חשיבות אזכור הסעיף שאוחז מבקש לפטור עצמו מחובה המוטלת עליו באותו סעיף, בימ"ש לומד מהפסיקה בעניין של דיור חלוף, כפי שנקבע בפס"ד בימ"ש המחוזי בחיפה בע"א 53501-11-14 שלי נ' בנק לאומי למשכנתאות בערבון מוגבל

"אכן, יש להתייחס אחרת מבחינת התנאים הנדרשים לגבי הכרה בפטור בין סעיפים 33 לחוק הגנת הדייר לעומת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. הדרישות והפרשנות לגבי ההגנה שבסעיף 33, מצומצמות יותר מאשר לגבי סעיף 38. על מנת שתניית הוויתור על דיור חלוף לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל תהיה בתוקף, יש לשכנע את ביהמ"ש כי הובהרה לחייב זכותו לדיור חלוף על פי החוק ומשמעות הויתור עליה. לצורך תניית הפטור מההגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, די באזכור מפורש בהסכם המישכון של סעיף זה וציון שהלווה מסכים שלא יהיה מוגן בהתאם להוראות הסעיף הספציפי."

36. מכאן, שהיה על התובעת לציין בשטר במפורש כי עושה השטר פוטר אותה מחובתה עפ"י סעיף 19(ב), ומשלא עשתה כן, אין לראות בנוסח הפטורים בשטר כפוטר אותה גם מחובתה עפ"י סעיף 19(ב), וזאת אף ללא דיון בסוגיה האם השטר ותנאיו הוקראו לתובע והוא הבין את הפגיעה המהותית בזכויותיו ובמיוחד לנוכח סכום השטר הגבוה שמולא בסופו של יום.

37. אשר על כן, דין התביעה השטרית להידחות שכן מהראיות בתיק עולה שהמסמך הושלם בחלוף פרק זמן בלתי סביר בעליל ולא רק בלתי סביר.

תניית הוויתור על התיישנות – סעיף מקפח

38. בנוסף, בימ"ש חולק על פרשנותה של התובעת כי לא ניתן להחיל על השטר הקביעה כי תניית הוויתור על הזכות להתיישנות הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד, לפי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 שקובע "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)."

39. עיון בתוכן השטר מעלה כי הוא כולל שורה ארוכה של פטורים הניתנים חד צדדית לאוחז השטר. העד מטעם התובעת אישר כי כל לקוחות התובעת חותמים עליו (עמ' 11 שורה 20).

40. לענייננו, אמנם רק הנתבע חתם על השטר, אולם הוא נוסח ע"י התובעת כתנאי להתקשרות החוזית וכחלק בלתי נפרד מההתקשרות הכוללת ולא לגבי עסקה מסוימת. תוכן השטר לא נתפר, וגם לא נטען כי נתפר, במיוחד למידותיו של הנתבע לאחר מו"מ בין הצדדים. ברי שגם אם נוהל מו"מ, הרי התובעת שללה מהנתבע היכולת לזכור האירועים שקדמו לחתימתו על השטר בחלוף 10 שנים מאז נותק הקשר ביניהם. אמנם הנתבע לא טען הטענה במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, אולם כאמור לעיל, די בפגם הראשון לפיו השטר מולא זמן בלתי סביר בעליל לאחר ניתוק הקשר העסקי בין הצדדים כדי להביא לדחיית התביעה השטרית.

הנתבע לא הבין משמעות הפגיעה המהותית בזכויותיו

41. בנוסף לכל האמור לעיל, כפי שצוין קודם לכן, ספק בעיני בימ"ש האם הנתבע הבין את המשמעות של הוויתורים המהותיים על זכויותיו כאשר חתם על השטר. הנתבע הצהיר כי "אינני קורא וכותב עברית ואם נרשם דבר לרעתי בשטר חוב כי אז בטוח המדובר בהטעיה מצד החברה". לא הובאו ראיות ע"י התובעת בעניין זה ומצופה כאשר גוף עסקי גדול כמו התובעת מחתים לקוחות רבים על אותו נוסח אחיד, תוך פגיעה מהותית בזכויותיהם, כי כשם שטרח לפרט את הוויתורים הרבים, כן יטרח ויוסיף באותו מסמך סעיף בו יפורט מי הסביר לעושי השטר את משמעות הפגיעה בזכויותיהם, במיוחד כאשר לא מדובר בעסקאות בסכומים קטנים.

42. בשטר יש פרק מיוחד המוקדש לזיהוי החותמים עם שמו של המזהה, עובד התובעת, ומצופה היה כי באותו פרק יוסף כי עובד התובעת הסביר לחותם את משמעות הוויתור על זכויותיו ואולי אף לייחד משימה זו לעו"ד מטעם התובעת.

43. למעלה מן הדרוש, יצוין כי עובד התובעת מר רפאל דיין לא הובא לעדות, כך שלא הובאו ראיות בפני בימ"ש כי מר דיין הסביר לנתבע כאשר החתים אותו על הפגיעה המשמעותית בזכויותיו וכי אין ממש בהצהרת הנתבע כי לא הבין שחותם על "דבר לרעתי".

44. אין מחלוקת כי העד היחידי מטעם התובעת מר אלסטר לא עמד בקשר עם הנתבע והוא עצמו אישר זאת. דמות מרכזית שנזכרה מספר פעמים בעדויות הנתבע ואחיו ואף מר אלסטר אישר כי עמדה בקשר עם הנתבע, הוא מר זאב אלון. גם הוא לא הובא כעד וכשנשאל מר אלסטר בעניין זה ענה "לא חשבנו שצריך לתת תצהיר" (עמ' 11 שורה 17).

45. בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, אי הבאת העדים דיין ואלון נזקפת לחובת התובעת.

הוצאות

46. לעניין פסיקת ההוצאות, לא לחינם בימ"ש מנה את כשלי הצדדים בניהול ההליך. לנוכח ההתנהלות הבעייתית של הנתבע, גם כשליה של התובעת בעת הגשת הסיכומים מחווירים. לכאורה הנתבע היה זכאי לפסיקת הוצאות בסכום ניכר כנגזרת מגובה סכום השטר, אולם בשים לב, להתנהלות הנתבע והסכמת התובעת לפסיקה על דרך הפשרה ללא הנמקה, בימ"ש מחייב התובעת בתשלום שכ"ט הנתבע על הרף הנמוך בסך של 12,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ו, 03 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.