פלוני נ' רשות שדות התעופה

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שהתובע טוען שנגרם לו בתאונת עבודה שארעה לו במהלך עבודתו במתן שירותי ניקיון פנים למטוס כעובד שכיר המועסק אצל הנתבעת; זאת - בהרמת משא של כ-30 ק"ג - מעל למעקה בטחון שגובהו כ-1.30 מטר. הצדדים חלוקים, בין היתר, לגבי עצם קרות התאונה הנטענת כגרסת התובע, לגבי האחריות הנטענת, ולגבי קיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין הנכות שבה לוקה התובע כיום.

כפי שיפורט להלן, בעקבות ממצאי על פי הראיות והעדויות שהובאו לפניי בנדון מטעם הצדדים, אני מוצא כי ארעה תאונה וכי דין התביעה להתקבל, בכפוף לייחוס אשם תורם לתובע, ובכפוף לייחוס קשר סיבתי חלקי בלבד מהנכות שנמצאה אצל התובע בגין הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני.

א.סוגית האחריות

הממצאים

1. התובע, יליד 1967, מועסק כעובד שכיר אצל הנתבעת כבר מאז שנת 1993. בתחילה עבד התובע במחלקת שינוע של מזוודות, במה שהתובע מכנה "מחלקת סבלים" [פרו' קדם המשפט מיום 2.6.19, ועמ' 23 לפרוטוקול הדיון שנערך בנדון (להלן: "הפרו'")]. לפני כעשרים שנה, בעקבות תאונת עבודה שארעה לתובע בשנת 2000, בגינה נקבעו לו על ידי ועדה של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") 19% נכות בגין בעיה במפשעות [עמ' 15, 20 ו-28 לפרו'], עבר לעבוד במחלקת שירותי פנים מטוס (להלן: "המחלקה"), ש"זה אומר נקיון של המטוס מבפנים" [פרו' קדם המשפט מיום 2.6.19; ועמ' 23 ו-34 לפרו']]. על פי גרסת התובע, בבוקר יום 27.6.13, במהלך משמרת עבודה של ניקיון ופינוי אשפה ממטוס, ארעה לו תאונת עבודה שבגינה נותרה נכות צמיתה בגבו; תאונה - שהיא מושא תביעה זו.

2. בעדותו הראשית מצהיר התובע שבמסגרת עבודתו במחלקה הוא "אמור לרוקן את מכולות (פחי) האשפה מתוך המטוס. פח אשפה גודלו כ1.2 על 1.2 מ' (יש כמה וכמה פחים כאלה בכל מטוס), בתוכו יש שקית אשפה, ולתוכו נזרקות כל האשפה של המטוס, כולל מזון, מיצים, בקבוקים, צלחות, חפצים וכן הלאה. כל שקית אשפה שכאת הינה כבדה, ושוקלת כ-30 קילו. ההנחיות המלאות הן לא להכניס ידיים לתוך האשפה (או לחלק את האשפה, כדי למנוע פציעות וכו'), אלא פשוט היה עליי להרים את שקית האשפה עם שתי הידיים בצורה אנכית מתוך הפח כלפי מעלה, להוציא אותה אל מחוץ למטוס למרפסת, להרים אותה מעל המעקה ולזרוק את שקית האשפה אל תוך מכולת המשאית מטה" [ס' 4 לתצהיר התובע].

3. לגבי נסיבות התאונה מצהיר התובע: "עמדתי על מרפסת המטוס, כאשר אני מחזיק בגוף שלי דלת כבדה מברזל (שלא תיסגר). הייתי צריך להרים את השק הכבד בצורה אנכית, גררתי את השק אל מחוץ למטוס לכיוון היציאה למרפסת, והנפתי את השק מעל המעקה. מאחר והמעקה גבוה (גובה של כ-1.3 מטרים), נאלצתי להרים את השקיות, שהיו כבדות מאוד (משקלן נע בין 15-30 קילו כל שקית), להניף אותן מעבר למעקה ולזרוק אותן למטה אל המכולה במשאית, זאת נאלצתי לעשות בתנועה סיבובית כשהגוף שלי מחזיק את הדלת הכבדה, ובידיים שלי אני מושך את השקית וצריך להניף אותה מעל המעקה ולזרוק למשאית למטה. תוך כדי עבודתי כאמור, בעת הרמת השקית (זו הייתה השקית השנייה או השלישית), כשאני מחזיק בגופי את הדלת הכבדה כדי למנוע סגירתה, הרגשתי דקירה חדה בגב התחתון (בצד השמאלי)" [ס' 5 לתצהיר התובע] (ההדגשה בקו - במקור). תיאור הנסיבות לעיל יקרא להלן: "התאונה הנטענת".

4. על מנת לפשט ולכוון, אפתח ישירות בפירוט ממצאי בנדון; ורק לאחר מכן אתייחס בהמשך הדברים - למספר מחלוקות פרטנית שדורשות יתר פירוט. ובכן, מעיון במכלול הראיות והעדויות, מתברר כי הממצאים שניתן לקבוע בנדון בהקשר של נסיבות ומנגנון התאונה - הם אמנם חלקיים, אך בנסיבות המחלוקת די בהם כדי להצביע על אשם של הנתבעת - מיחד, ועל אשם (תורם) מצידו של התובע - מאידך.

5. להלן הממצאים שמצאתי כעולים ממכלול הראיות בנדון:

   • בעת התאונה שימש התובע 'ראש צוות מפעילי ציוד שירותי פנים מטוס' [דיווח המעסיקה למל"ל]; כאשר הוא עצמו מגדיר את אופי הפעילות בעבודתו: "נהיגה ולעתים הרמת משאות" [במסמכים הרפואיים]. כאמור, מדובר בעובד ותיק מאוד במחלקה, והוא אחראי על הציוד, היינו - להביא את משאית האשפה אל המטוס לצורך פינוי האשפה ממנו. הוא מתפקד כ"ראש צוות" [עמ' 34 ו-39 לפרו'], שעובד משמרות, תמיד בצוות שבו עובדי ניקיון נוספים (במקרה שלנו - מצוין עובד נוסף בשמו), לביצוע ניקיון פנים של המטוס ופינוי האשפה מהמטוס.

   • ביום 27.6.13 בשעות הבוקר, במהלך עבודתו של התובע במסגרת הצוות שצוות למשמרת בה מתבצע ניקיון פנים של מטוס שהגיע מטורקיה, בעת הרמת "פח של אשפה" - חש כאבים בגב בצד שמאל, ובשל כך בשעה 11:00 הלך לביתו [כעולה ממסמך המרפאה].

   • מהעדויות עולה כי, "פח אשפה" [כתיאורו במסמך המרפאה], הוא בעצם - שקית עם אשפה בתוכה, ששימשה - טרם איסופה - כשקית האשפה המותקנת בתוך אחד מפחי האשפה במטוס ששימשו את צוות המטוס מושא ענייננו במהלך הטיסה לישראל. לתוך שקית כזאת זרקת אשפה מהאשפה שמצטברת במהלך הטיסה או בעת ניקיון המטוס לאחר הטיסה, כגון - שאריות אוכל, בקבוקים, ועוד.

   • אם כן, בזמן עבודתו, כאמור (שבה עבד בצוות עם התובע - לפחות עובד אחד נוסף ששמו נמסר), הרים התובע שקית אשפה, ובזמן ההרמה הרגיש קליק וכאב חד בגב תחתון בצד שמאל. בסיום ניקיון המטוס פנה התובע למרפאה לטיפול ראשוני (קיבל משככי כאבים) ונשלח לרופא משפחה [ראה תוכן הדיווח למל"ל, ללא הסתייגות המעסיק].

   • האירוע המתואר בסעיפים א' עד ד' לעיל היה של הרמת שקית אשפה "גדולה" (אחת ממספר שקיות אשפה שנאספו והוצאו מתוך המטוס באותו בוקר) לגובה - על מנת להעבירה מעל ומעבר למעקה הבטיחות שלצד משטח הדריכה שצמוד לשרוול המטוס, מעקה שגובהו הוא כ-1.30 מטר, במטרה להטילה אל המגלשה המתכווננת, שמיועדת להכווין ולהוביל את השקית לתוך מכולת משאית האשפה שלמטה (להלן: "משטח הדריכה" ו-"המגלשה", בהתאמה) [כפי שעולה מגרסת התובע בתצהירו, מהדיווח שנרשם בדו"ח התאונה, ומדיווח נסיבות משלים שמסר מנהל המחלקה (להלן: "המנהל") למל"ל ביום 12.5.14 לגבי תאונת העבודה המציין כי מדובר ב"הרמת משא מיוחדת" [מסמכים 33 ו-34 במסמכים מתוך התיק האישי, שהוצגו מטעם התובע (להלן: "הדיווח המשלים למל"ל")].

   • ככלל, שקיות הזבל שמוצאות מהמטוס משתנות בגודלן [עדות התובע – עמ' 42 לפרו', ועדות המנהל – בעמ' 89-90 לפרו']; אך באותו יום היה מדובר במטוס אירבוס גדול, ולעדות מדובר בענייננו בשקיות שמונחות בתוך פח אשפה בגודל של 1.2 מ' על 1.2 מ' – גרסה שלא הוכחשה ושלא נסתרה מטעם הנתבעת. כעולה מעדות מנהל הנתבעת, כובד שקיות האשפה המפונות מהמטוס (להבדיל מגודלן הבסיסי) משתנה, והוא מושפע, בין היתר, מסוג הטיסה ואורכה [עמ' 123 לפרו']; ואוסיף כי, מן הסתם מושפע כובד השקית מסוג האשפה שהושלך לאותה פח, ואף – לאיזה מהפחים בחר הצוות להשליך את האשפה הכבדה יותר במהלך הטיסה.

   • בהתאם, כובדה של שקית אשפה שמוצאת מהמטוס לאחר טיסה (להבדיל מגודלה הבסיסי, שידוע) תלוי, אקראית, במספר גורמים, לרבות - בסוג וכמות הפריטים של הזבל והאשפה שנאספו באותה טיסה לאותו פח, לתוך אותה שקית. כאמור, בכל מטוס - מצויים מספר פחים, "פחים מקדימה ופחים מאחורה", בענייננו – 8 פחים [עמ' 34 ו-123 לפרו']. מכל מקום, הנתבעת לא ביקשה לסתור בעדותה הראשית שבטיסה בענייננו את העולה מגרסת התובע שבענייננו נאספו מתוך המטוס מספר שקיות אשפה להשלכה, וכי משקל כל שקית יכול לנוע בין כ-15 ק"ג ל-30 ק"ג [עדות התובע + הדיווח המשלים למל"ל "עד כ-30 ק"ג". אמנם במהלך חקירתו ביקש המנהל לכפור במשקל השקית האפשרי (אותו אישר למל"ל ולא הכחיש בעדותו הראשית), אך אינני מייחס משקל לעדות סותרת זו שהיא גם - "עדות כבושה"].

   • לאחר האירוע, הותקן בדלת שבצידו של השרוול שמובילה למשטח הדריכה הצמוד לו (להלן: "הדלת"), שדרכה, בין היתר, מוציאים את שקיות האשפה מהמטוס על מנת להטילן אל המגלשה - תפס שרשרת, על מנת לתפוס את הדלת למעקה שמולה, ובכך להחזיק אותה פתוחה - כנגד התנגדות הקפיץ שמחזיר אותה אוטומטית לסגירה [התובע מציג תמונה של התפס; התקנת התפס לא הוכחשה על ידי מנהל הנתבעת בתצהירו, להבדיל מההכחשה המפורשת לפיה - התובע לא הזכיר את הדלת במסירת הדיווח על התאונה הנדונה].

   • אף שהמנהל הצהיר כי "פינוי האשפה מהמטוסים מתבצע על ידי נוהל מסודר שכל עובדי המחלקה מודעים אליו [ס' 7 לתצהיר שנתן], לא הוצג בנדון נוהל בטיחות כתוב ומחייב רשמית את עובדי הרשות, שמשמש בסיס להדרכות השנתיות, ולתדרוך היומי של העובדים – שיתמוך בגרסת המנהל בסעיף 12 לתצהירו, ש"בהתאם להנחיות העבודה", "במקרים בהם מדובר בשקיות גדולות וכבדות במיוחד, יש להיעזר בעובד נוסף (ולכן העובדים משובצים בזוגות)" [אמנם המנהל גורס לראשונה בחקירתו, כי הנחיות העבודה יכולות להיות גם לא כתובות, באשר - קיימת גם "תורה שבע"פ" של הוראות שלא כתובות בנוהל עצמו ומועברת לעובדים בהדרכות ובתדרוכים היומיים; אך אינני מייחס משקל לעדות זאת, בהיותה "עדות כבושה", ובאשר הנתבעת בחרה שלא להביא מי מעובדיה שעסק בפועל, בתקופה הרלוונטית, בהדרכות התקופתיות או במתן הנחיות לקראת משמרת, לרבות לא – ממונה הבטיחות או נאמן הבטיחות].

   • הנחיות העבודה הכתובות שהוציא הנתבעת לעובדי המחלקה אינן עוסקות באופן ההרמה הידני של שקיות האשפה אל מעל למעקה על מנת להשליכן אל המגלשה (לרבות לא – ההנחיה המוזכרת בתצהיר המנהל, לפיה - יש להיעזר בשקיות גדולות וכבדות במיוחד בעובד נוסף); ובעצם ההנחיה הרלוונטית היחידה, היא בסעיף 6.3 לנוהל העבודה: "מפעיל משאית האשפה יפעיל את הדחסן, יעלה למטוס, יוציא את פחי או שקיות האשפה מדלת המטוס עד למשטח הדריכה של השרוול, או של משאית הקייטריג וישליך את האשפה למשפך משאית האשפה" [עמ' 5 למוצגי הנתבעת; ועדות המנהל בעמ' 107 לפרו'].

   • לא הוצגו מטעם הנתבעת הנחיות עבודה לגבי עבודה עם משקלים (חריגים), וב"עדות כבושה" גורס המנהל כי קיים נוהל בענין, אך מאשר כי בפועל נוהל זה לא הוצג, באשר: "זה רשום אצל ממונה הבטיחות. זה לא רשום בנוהל שלנו, יש נוהל של ממונה הבטיחות למשקלים" [עמ' 107 לפרו'].

   • ההיסטוריה התעסוקתית של התובע, ובמיוחד הוותק שלו בעבודה במחלקה עד למועד תאונה הנטענת, מלמדים כי היתה לו ידיעה, אם לא – מודעות, לכך שבעת הרמת שקית אשפה בעבודתו בניקיון המטוסים, יכול שייתקל - בשקית אשפה שכבדה מ-22 ק"ג (משקל מזוודה), עד למשקל של 30 ק"ג [אזכיר כי בשל מגבלה בריאותית חדל התובע לעבוד כבר בשנת 2000 במחלקת שינוע של מזוודות (מזוודות שהמשקלים שלהן - נעים בין 10 לכ-22 ק"ג), ובשל כך - הועבר לתפקד כנהג משאית האשפה, כאמור].

   • עבודת הניקיון במטוס היא עבודה בצוות. כך שמעשית וטכנית היתה לתובע האפשרות להיעזר בעובד הנוסף בהרמת משקלים שהם כבדים עבורו, כאשר - הגם שמדובר במספר פחים שמרוחקים זה מזה בתוך המטוס, הרי שהתובע לא הצביע על מניעה לפעול כך שהשלכתן של השקיות אל המגלשה לכיוון משאית האשפה תתבצע בפעולה משותפת של צמד העובדים, באופן מרוכז ורציף, שלכאורה ממילא נדרשת כאקט אחרון בטרם עוזבים את המקום לאחר סיום ניקיון המטוס לצורך התנתקות משאית האשפה ממעקה השרוול.

6. אבהיר כי לענין משקלה של כל אחת משקיות האשפה שהתובע הרים בבוקר של התאונה הנטענת, לרבות - השקית שהרים בעת שחש את הכאב בגבו – אני מוצא שבנסיבות בהן הנתבעת מאשרת ששקיות האשפה מהגודל המדובר בענייננו הנאספות מהמטוסים בעת ניקיונם יכולות להגיע למשקל של 30 ק"ג [אין הכחשה בתצהיר המנהל; בדיווח משלים למל"ל המנהל מאשר שהעובד מרים בעבודתו משאות המגיעים עד כ-30 ק"ג, לרבות – שהרמת המשא בענייננו הייתה "מיוחדת", לגובה, על מנת לעבור את מעקה הבטיחות] – יש לייחס לפחות לאחת מהשקיות שהרים התובע אותו בוקר משקל של 30 ק"ג.

7. זאת, בין היתר, באשר מדובר באפשרות ל"משקל חריג" וב"הרמה מיוחדת", (שהוא אולי "דבר המסוכן"), כאשר בשל התנהלות הנתבעת, נמנע מהתובע לדעת במדויק את משקלה של כל שקית שהוא מרים ומשליך למגלשה. מניעה זו בנכס של הנתבעת (שהתובע מטפל בו עבורה), מותירה את התובע כמי שאין בידיו היכולת לדעת את המשקל כאמור (לא - טרם הרמת השקית, ולא - לאחר השלכתה) מעלה כי חזקת "הדבר מעיד על עצמו" עומדת לטובתו של התובע, בהתחשב במה שיפורט להלן לענין אי-נקיטת הנתבעת בזהירות סבירה [סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]].

8. המנהל מאשר בעדותו כי לפי תפיסת הסיכונים בעבודה אצל הנתבעת שקית אשפה שמשקלה 30 ק"ג היא - "משקל חריג", וכפי שהצהיר בתצהירו לגבי העזרה שיש לקבל במקרה כזה "בהתאם להנחיות העבודה", הבהיר "וכשיש משקל חריג הוא מחויב להיעזר בבן הזוג שנמצא אתו" [עמ' 109 לפרו']; אך, כאמור, לבד מ"עדות בעל דין יחידה", לא הוצג מטעם הנתבעת מסמך תומך לגרסה זו לגבי הנחיות העבודה. ולסיכום, לנוכח הנסיבות שמוצגות לו בחקירתו, המנהל גם מבהיר: "אני לא יודע אם היה משקל חריג. יכול להיות שהיה משקל חריג, זה אופציה שקיימת" [עמ' 120 לפרו'].

9. כאמור, במהלך הדיון ניכר היה ניסיון מצד המנהל, העד מטעם הנתבעת – להציג נתונים חדשים, ומבחינת התובע – מפתיעים, לענין המשקלים המאפיינים את שקיות האשפה; נתונים שאף סותרים את האמור במסמכים "מזמן אמת", כמפורט להלן. תחילה, לאחר שבחר המנהל בעדותו הראשית שלא להתייחס למשקל השקיות שגורס התובע שהרים (אולי משום שאישר למל"ל במפורש שהתובע מרים יום יום בעבודה משא של "עד כ-30 ק"ג"), אישר המנהל בחקירתו, כאמור, שאפשרי שהתובע הרים "משקל חריג" היינו שקית ששוקלת 30 ק"ג. בשלב מאוחר יותר, מבקש המנהל להתייחס למשקל שסביר לשיטתו שהיה בשקיות האשפה באותו בוקר: "אני יכול להגיד לך שאם זה מטוס טורק אז אין בו משקל חריג בוודאות. המשקלים החריגים בהשפעה מגיעים מטיסות שמגיעים טרנס אטלנטיות" [עמ' 121 לפרו']. בהמשך מוסיף המנהל: "קשה לי לראות, אם יש 8 פחי אשפה במטוס שמגיע ב-3 שעות טיסה מטורקיה להרים 30 קילו פח. אין שום סרט שבעולם שב-3 שעות טיסה מצליחים למלא 8 פחים שיש משקל, אין סיכוי כזה" [עמוד 123-124 לפרו'].

10. ובכן, אינני מייחס לעדות נוספת וסותרת זו משקל, באשר היא "עדות כבושה"; כאשר "בזמן אמת" בעת שהמנהל מילא את הדו"ח ובעת ששלח מידע משלים למל"ל, לא מצא המנהל להתכחש לסבירות של הערכת התובע את משקל השקית שבפועל הרים בעת שחש כאבים בגבו: "להערכת העובד כ-30 ק"ג", וכאמור אף אישר למל"ל שמשקל המשא שמרים התובע בעבודתו הוא "עד כ-30 ק"ג" וכי מדובר ב"הרמה מיוחדת"; כשכבר באותו שלב המנהל יודע כי הדיווח הוא לגבי מטוס טורקי, וכך גם דווח למל"ל.

11. על רקע האמור, יש גם לדחות את ניסיונו של המנהל להוסיף לעדותו ב"עדות כבושה", מה שלא מצא להכניס לעדותו הראשית, כי לפי בדיקה שנערכה לאחרונה לבקשתו, השקיות שמוצאות מהמטוס שוקלות כ-20 עד 22 ק"ג לכל היותר, שכן במידה ולא הן עשויות להיקרע [עמוד 108 לפרו'].

12. בענין "התורה שבע"פ" שהמנהל מסביר לראשונה בחקירתו שלא קיימת בנוהל אך לשיטתו מחייבת את העובדים אצל הנתבעת, יש להפנות לכך שהובהר בחקירת המנהל שלא הוא מעביר את הדרכות הבטיחות, או את התדרוכים היומיים, אך הוא יודע להוסיף ב"עדות כבושה", ש"כל עובד שמגיע לרשות יש הנחיה מטעם ממונה הבטיחות לא להרים משקל שעולה על 20-22 קילוגרם, משקל מזוודה תקנית" [עמוד 107, שורה 12-13 לפרו']; כאמור, לא הוצג נוהל בענין זה (אף שנטען, שוב "בעדות כבושה", כי קיים נוהל כזה – אצל ממונה הבטיחות לענין משקלים), ולא הובאו לעדות מטעם הנתבעת - הממונה על הבטיחות או נאמן הבטיחות, או כל מי שמעביר הדרכות או תדריכים לפני עבודה לעובדים.

13. כעולה מהאמור, אני מזהה מגמתיות בעדות המנהל, שמצא לנכון לחרוג מהגרסה שמסר בעדותו הראשית. בהקשר זה, אוסיף שאינני מקבל את גרסת המנהל בעדותו (לראשונה - בבית המשפט) בענין האפשרות להנמיך את המגלשה לגובה שמאפשר "גלגול" שקיות האשפה בין הרווחים במעקה הביטחון, להבדיל מהרמתה מעליו [עמ' 124 לפרו'], מה שלפי גרסתו מייתר את ההנפה [עמ' 124 לפרו']. ראשית, הנתבעת לא מצאה לחקור את התובע לגבי האפשרות הזאת; שנית, האפשרות הזאת לא עולה מהדיווח המשלים של המנהל למל"ל, שמאשר כי התובע "בעבודתו הרמת משא זה היא מיוחדת" כי "יש צורך בהרמת המשא לגובה על מנת לעבור את מעקב הבטיחות", ואף – סותרת את הדיווח; שלישית, מה שהמנהל מאשר בחקירתו שלכאורה אפשרי, היינו - הנמכת קצה המגלשה הקרוב למעקה של משטח הדריכה ו"גלגול" שקיות האשפה מבלי להרימן, נסתר בהוראות הברורות של הנוהל בסעיף 7.19: "יש להרים את המשפך ומעקה הבטיחות לחצי מגובה דלת המטוס ע"מ למנוע נפילה מדלת המטוס" [עמ' 7 למוצגי הנתבעת]; ואכן כשבית המשפט מתעקש עם המנהל להבין מדוע – למול עדותו על האפשרות להנמיך, הצילום של המגלשה מראה שהיא ממוקמת בגובה כזה שיוצר צורך בהרמה של שקיות האשפה מעל למעקה, מסביר המנהל, לגבי הרשת שנפרשת מתחת לקצה המגלשה הנצמד למעקב הבטיחות שלצד השרוול, כך: "הרשת הזאת היא נועדה שיתחבר למטוס מאחור ברגע שיהיה לך מרפסת כזאת. זה רשת שמגנה עליו שהעובד לא ייפול כי בעבר דיילת נפלה אז עשו את הרשת הזאת" [עמ' 125 לפרו']; לשון אחר, בעדותו של המנהל לא נשלל כי בעצם גם מבחינה בטיחותית קיימת מניעה לאפשר לעובד להתכופף ולהדוף שקיות אשפה ברווחים של מעקה הבטיחות (למגלשה מונמכת, הנמכה שיוצרת מצב שרשת ההגנה איננה מגינה מנפילה למטה), שמקורה - בסיכון של העובד עצמו ליפול למטה.

14. מכל מקום, גרסת התובע בדווח למל"ל בטופס 'בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה' [בל/250] ל'תיאור התאונה', שאושרה בחתימת המעסיקה, היא: "בזמן עבודתי במטוס תורכי, הרמתי שקית עם זבל. בזמן ההרמה הרגשתי קליק וכאב חד בגב תחתון בצד שמאל. בסיום המטוס פניתי למרפאה לטיפול ראשוני ונשלחתי לרופא משפחה". גרסת התובע בדיווח למל"ל בטופס 'תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה' [בל/211] – זהה. להשלמת התמונה, יצוין כי גרסה זהה לאמור נרשמה מפי התובע תחת 'תאור מפורט ומדוייק של התאונה' - בטופס המעסיקה 'דו"ח תאונה/גיהות בעבודה', שמועדו, כאמור - יום 6.1.14; דו"ח הנושא את חתימת התובע וחתימת ראש המחלקה.

15. ובכן, אף שעדות התובע בענייננו היא "עדות בעל דין יחידה", אני מוצא כי הנתבעת מוחזקת כמאשרת את האירוע המתואר בדו"ח התאונה ובתיאור התאונה בטפסי המל"ל [בל/250 ו-בל/211], לרבות הפרטים העולים בדווח המשלים למל"ל.

16. לטעמי, מעסיק המאשר בחתימתו את 'תיאור התאונה' בטופס בל/250 – מבין מנוסח הטופס והנסיבות שאין לו הזכות לשמש חותמת גומי לגרסה שהעובד מצהיר למל"ל. לטופס הזה יש משמעות פרקטית, והיא - הפעלת מימון ציבורי. הטופס משמש לאשר לקופות החולים את כיסוי הוצאות הקופות בטיפולים שניתנים בגין התאונה - על ידי המל"ל, בהיותן נובעות לכאורה מתאונת עבודה. מכל מקום, כמדיניות משפטית, יש להניח שהמעסיקה בענייננו, שהיא מעסיקה המעסיקה עובדים רבים, בחותמה כמאשרת את האמור בטופס תביעה זה, מודעת לכך שיש לאישורה השלכה לענין ניצול כספי ציבור, ועל כן איננה מאשרת משהו שלא בדקה בשקידה סבירה, אם לא - ראויה.

17. כתמיכה לתפיסת המדיניות המשפטית הרלוונטית ככזאת, אפנה לכך שבענייננו לא חלקה הנתבעת על הגרסה שנמסרה בטופס התביעה למל"ל בענין "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" [בל/211], שמתברר שהיא גרסה זהה לזה שנמסר בטופס בל/250 שהוצג בענייננו. אעיר כי בנוסחו של טופס זה [בל/211], ככלל, בחתימתו על גבי הטופס הזה, מאשר המעסיק כי הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידיו הם נכונים לפי מיטב ידיעתנו, והוא אף יכול לפרט את הסתייגויותיו לגבי פרטי הפגיעה הנטענת. בענייננו לא נמסרה הסתייגות, ואף המנהל בחקירתו אישר "יכול להיות שהיה משקל חריג, זה אופציה שקיימת" [עמ' 120 לפרו'].

18. ודוק. כשהנתבעת אישרה בחתימתה את תיאור התאונה שמסר התובע למל"ל, היא נחזית כמי שטרם החתימה - ראתה את שם העובד הנוסף שהיה עד לתאונה (מצוין על גבי הטופס למל"ל), ועל כן – חתימתה נחזית כמאשרת את בדיקתה את גרסת התובע לנסיבות התאונה - למיטב ידיעתה, לאחר בירור עם כל הגורמים שיכולים לסייע בידה, לרבות – עם העובד הנוסף הזה.

19. בנסיבות כאלה, אין לקבל את הטענה שעולה מסיכומי הנתבעת, שאין להסתפק ב"עדות בעל דין יחידה" בענייננו, באשר, לשיטתה - לו הובא העובד הנוסף למתן עדות, יכול שבכלל היה מכחיש את התאונה או יכול שהיה מתברר מעדותו שהתאונה ארעה בכלל בנסיבות אחרות, ואפילו – אם ארעה בנסיבות שמתאר התובע, יכול שהיה מתברר ששני העובדים - כן עבדו ביחד כצמד בהרמת שקית או שקיות האשפה, וכל הטיעון של "משקל חריג" מתאיין.

20. לו סברה הנתבעת שהתובע הרים את השקית ביחד עם העובד הנוסף או שהתובע הרים את השקית בנסיבות שאינם מעל למעקה לתוך המגלשה כגרסתו בכתב התביעה ובתצהירו, צריכה היתה לבדוק זאת – טרם שאישרה באמצעות מנהלה (שטיפל בקבלת הדיווח על התלונה מאת התובע) – בדיווח המשלים למל"ל, שהתובע אכן מרים כל יום משא שיכול להגיע למשקל של 30 ק"ג, ב"הרמה מיוחדת" מעל מעקה.

21. מאידך, אבהיר, כי - למרות האמור, אין התובע יוצא בלא כלום בהחלטתו שלא לזמן כעד מטעמו עובד שלגביו הוא מעיד "הייתי במטוס יחד עם עובד נוסף בשם [שם העובד]" [בסעיף 3 לתצהיר התובע], עד שנכח בתאונה [טופס המל"ל 'תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה' - עמ' 40 למוצגי התובע מתוך התיק האישי].

22. ודוק. גם אם לצורך הדיון נניח שהעובד הנוסף שלא הובא לעדות בענייננו לא ראה בפועל את התאונה, הרי מדובר בעובד שעובד בצוות עם התובע, כשהתובע גורס בחקירתו הנגדית שהוא סיפר לו מיד לאחר התאונה מה אירע ["רק כשהוא יצא עם השקית 'שמעון מה קרה?', אמרתי לו ככה וככה עכשיו קרה לי"; עמ' 34 לפרו']]. מדובר, בכל מקרה, בעדות של דברים שלכאורה אמר התובע מיד לאחר התאונה הנטענת, שאולי, בנסיבות, היתה אף בבחינת רס-ג'סטה, ובכל מקרה - גרסה ראשונית שהתובע נתן מיד לאחר התאונה למי שנחזה להיות העובד שליווה אותו למרפאה [ראה במסמך המרפאה].

23. בנסיבות בהן לא נמסר מאת התובע, שנשאל על כך, הסבר סביר לאי-הבאתו של עד זה למתן עדות, לבחירתו שלא להביא את העובד הנוסף שעבד עמו במטוס לעדות מטעמו, יש לייחס להימנעות זו. לטעמי יש לייחס משקל להימנעות זו בכל הקשור לנסיבות נטענות של התאונה שלא נמסרו למל"ל; לרבות - התלונות לגבי הצורך בהחזקת הדלת שנטען כי הושמעו בקשר עם הדיווח על התאונה הנטענת, ולגבי טענת התובע המשתמעת של אישור לחרוג מהנחיות העבודה – בהעברת שקיות האשפה בדלת והרמתן מעל המעקה תוך כדי החזקת הדלת.

24. בהתאם; המנעות זו, מותירה אצל התובע את הנטל בכל הקשור להתגוננותו בטענה לאשמו הוא בגין קרות התאונה או אי-מניעתה, האשם התורם. כך, לדוגמא, לגרסת התובע מדובר בענייננו בשקיות כבדות במיוחד. הואיל ומדובר בעבודת צוות, השאלה המתבקשת היא: מדוע דווקא התובע (מבין שני העובדים בצוות) הוא שהשליך באותו בוקר שקיות מהשרוול למגלשה. והואיל ולפי העדויות שקיות במשקלים של עד 30 ק"ג היא תופעה חוזרת במטוסים מסוימים (ומבחינת העובדים משקל כבד שקשה מאוד להרימו), נשאלת השאלה: מדוע שניהם, התובע והעובד הנוסף, שהם צוות בעל משימה משותפת – לא מצאו לשתף פעולה על מנת להרים את השקים מעבר למעקה. זאת - במיוחד כשברקע הדברים, התובע עשה בעברו מעבר מ"מחלקת סבלים" למחלקה בענייננו - לכאורה במטרה להקל עליו מבחינת עומסי הרמת המשא, למשאות שנמוכים ממה שהורגל אליו ב"מחלקת סבלים", כאמור.

25. להשלמת התמונה אפנה לכך, שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי התלונן לגבי היעדר תפס לדלת הנסגרת אוטומטית – בהקשרה של תאונה זו. כאמור, אין אזכור במסמכים "מזמן אמת" לגבי מעורבות הדלת או החזקתה - בתאונה, והמנהל מכחיש כבר בעדותו הראשית כי התובע ציין דבר לגבי הדלת בעת שהתלונן לגבי התאונה אצל מעסיקתו. בהתאם אין לקבל את טענת התובע בסיכומיו שיש לייחס משקל ראייתי לכך שלא זומן לשימוע בקשר עם התנהלותו בעת התאונה. כאמור, מצאתי כי התובע פשוט לא הזכיר את ענין החזקת הדלת בעת שדיווח על התאונה, גרסה שעלתה לראשונה במסגרת התביעה שהגיש.

26. התובע איננו מצהיר בתצהירו כי התפס הותקן בסמוך לאחר התאונה, וגם בחקירתו איננו מציין מתי הותקן התפס לאחר התאונה [עמ' 36 לפרו']. עדות התובע בתצהירו כי התלונן על כך ששיטת העבודה תוך החזקת הדלת "מסוכנת ולא נוחה" היא "עדות בעל דין יחידה" [סעיף 6 לתצהירו]. מנהל הנתבעת מבהיר בתצהירו כי לפי הוראות העבודה - עבודת פינוי שקיות הזבל מהשרוול אל משטח הדריכה, ומשם - למגלשה, איננה אמורה להיעשות תוך החזקת הדלת, ובחקירתו, לשאלה מטעם התובע מפנה להנחיה המפורשת בסעיף 6.3 לנוהל העבודה: "מפעיל משאית האשפה יפעיל את הדחסן, יעלה למטוס, יוציא את פחי או שקיות האשפה מדלת המטוס עד למשטח הדריכה של השרוול או של משאית הקייטרינג וישליך את האשפה למשפך משאית האשפה" [ר' גם - עמ' 107 לפרו']. הנחייה שמלשונה עולה, לכאורה, שיש להוציא את השקיות למשטח הדריכה - תחילה, ורק לאחר מכן להשליכן למגלשה. אין הוראה להחזיק את הדלת פתוחה בעת השלכת שקיות האשפה; והמנהל אף מסביר בחקירתו כי במכוון לא נרשם בנוהל כי מותר לבלום את טריקת הדלת עם חפץ שיונח במסלולה – עמ' 114 לפרו'). המנהל מאשר בחקירתו שראה עובדים מחזיקים את הדלת, כאשר אחד מחזיק והשני עובר עם השקיות למשטח הדריכה, ועל כך לא העיר כי זה לא עבירה על הנהלים [עמ' 116 לפרו'].

27. כן עולה מהעדויות, שצוות הניקיון מתמודד עם העובדה שהדלת נטרקת על קפיץ [עמ' 35 ו-110 לפרו']. מנהל הנתבעת מצהיר כי בכל הקשור לדלת, הנוהג שהיה קיים (טרם התקנת התפס) היה השארת אפשרות לפתיחת הדלת מבחוץ על ידי הנחת חפץ חוסם (כגון שואב אבק) על מפתנה, ולא להחזיקה בגופו [ס' 12 לתצהירו; ועמ' 112 לפרו']. גם מעדות התובע בחקירתו עולה כי הבעיה היא שהדלת נטרקת (חוסר יכולת לפתוח מבחוץ – ללא מפתח) [עמ' 35-36 לפרו']; ועל כן סביר בעיני שבעיה זו הובאה למעסיקה גם על ידי גורמים נוספים שהיתה להם בעיה להיכנס לשרוול מבחוץ, כפי שמעיד המנהל: "בשנים האחרונות בעקבות כל מיני עובדות ועובדים שאמרו ש'אני צריך לפתוח ולסגור' אז התקינו להם איזה שהוא שרשרת קטנה עם שאקל קטן כזה שהוא מקובע למעקה ואז פותחים והדלת נשארת פתוחה עד שמסיימים את העבודה על המטוס" [עמ' 112 לפרו']. אמנם עדות אחרונה זו היא "עדות כבושה", אך, כאמור, בנסיבות, ב"עדות בעל דין יחידה" התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהתקנת התפס היתה דווקא בעקבות תלונתו בעניינה של התאונה הנדונה. כאמור התובע נמנע מלהביא עד רלוונטי שלגרסתו היה עמו באותה משמרת יחד במטוס, והיה עד לתאונה, עד שנכח בתאונה, שיכול היה לשפוך אור גם בענין מחלוקת זו.

    הסיכון וההתרשלות

28. נדון תחילה בטיב הסיכון שהתממש בענייננו.

29. אילו כל שקיות האשפה בכל המטוסים היו בגודל ובמשקל זהה שמתכנס ל-30 ק"ג, הסיכון היה ברור וחד, ויש להניח שגם "הנחיות העבודה" היו חדות וברורות. בענייננו הדילמה הניהולית-בטיחותית היא שרק בחלק מהמטוסים שקיות האשפה הן בגודל 1.10 על 1.10, וגם בתוכן – לא כל שקיות האשפה שמוצאות מהמטוס מגיעות ל-30 ק"ג [התובע עצמו מאשר שמשקלן נע בין 15 ק"ג לבין 30 ק"ג]. ההשתנות הזו והגיוון, מלמדים שהסיכון בענייננו מתחיל בקושי לזהות את משקל השקית הבודדת לאשורו ולאתר באורח תפעולי היכן מדובר ב"משקל חריג", במיוחד כשהשקית שמבקשים לאתר מוצאת מהמטוס לצד חברותיה שיכול שנראות באותו גודל, אך מתבררות אולי כקלות יותר. ודוק, משום שמדובר בעבודת צוות, הוצאת השקיות מהמטוס יכולה עקרונית להתבצע על ידי איש צוות אחר מזה שבסופו של דבר משליך אותן אל המגלשה.

30. בנסיבות ענייננו, אינני מסכים עם הטענה העולה מסיכומי הנתבעת שעל מנת להוכיח את תביעתו היה על התובע בענייננו להגיש מטעמו חוות דעת בנושא הבטיחות. די לי בכך ששוכנעתי שהנחיות העבודה שניתנו, מתעלמות מהקושי באבחון משקלה החריג של שקית האשפה שנחזית דומה לחברותיה המוצאות מהמטוס, ובפועל - מותירות בידי העובד לפתור בעיה שנחזה שאין בידיו הכלים הטובים להתגבר עליה.

31. חובתו של מעסיק היא להתוות ולקיים שיטת עבודה בטוחה, ולהסיר סיכונים צפויים ובלתי סבירים. דומה כי פתרונות לסיכון עליו הצבעתי רבים. למשל, ניתן היה להנחות כשיטה למניעת תאונות כמו בענייננו, שמנדטורית אסור לעובד להשליך שקיות אשפה מהסוג הגדול (שקיות שהן במקורן 1.10 מטר על 1.10 מטר) מהמשטח הצמוד לשרוול – אלא - רק בצמד, בזוג. ואז ממילא שקיות קלות היו מוצאות דרכן למטה בכוחו של העובד הבודד, אך היתה נמנעת הרמת, ולגרסת התובע – הנפת, 30 ק"ג לבד לגובה של מעל ל-1.30 מטר. ניתן היה גם להציב בכל משמרת משקל שטוח ונמוך, שיחסוך לעובד הבודד את הכורח לגלות שמדובר ב"משקל חריג" רק כשהוא בעיצומה של הרמה מיוחדת, לגובה של מעל ל1.3 מטר.

32. יכול שיש בשיטות האפשריות המוצעות לעיל – אך כדוגמא - כדי להאט את ביצוע הניקיון במטוס; אך היגיון הדברים והשכל הישר מלמדים שהנתבעת היתה נדרשת להתייחס בשיטת העבודה שהיא מתווה לעובדיה, לחיוניות של מניעת מצב, שבהיעדר קווים ברורים לסיווגה של השקית ככזאת שמשקלה חריג, לא ימצא עצמו העובד הבודד, בודד על הגשר, חוכך בדעתו האם עליו להזעיק את חברו או לא. ודוק; הבעיה היא שמרבית העובדים מסוגלים להרים "משקל חורג" ואולי אף להניף אותו מעל למעקה, ודווקא משום כך, קיימת חשיבות לחשיבה הבטיחותית של מניעת נזק הגוף שעלול להיגרם מעצם ההתמודדות עם הרמת המשקל החריג.

33. לא רק הנתבעת רואה במשקל של 30 ק"ג "משא חריג" או "משקל חריג" - להרמה של עובד ללא עזרה של עובד נוסף; גם הפסיקה רואה במשקל של 30 ק"ג קו אדום שמצביע על "משקל חריג". לפי הפסיקה חיוב עובד בהרמת משקלים שהם 30 ק"ג ומעלה, נחשבים הפרה של נורמת הזהירות של מעסיק כלפי העובד שמועסק על ידיו. בענין ע"א (חי') 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד העבודה פ"מ, כרך תשנ"ט, חלק שני, תשנ"ט-1999 (פורסם; 16.3.2000) נקבע כי חובת הזהירות המוטלת על מעסיק כלפי העובד המוסק על ידו, לדאוג לתנאי עבודה בטוחים וסבירים, ולרבות חובתו לפקח על קיומם בפועל, היא חובה קיימת, המפורטת גם בחוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד-1954. וכך מובהר בענין אורנים סיילנסר: "על-אף שהחוק מקנה גם לרשות אמצעי פיקוח, עיקרה של חובת הבטיחות, הן כחובה ישירה והן כחובת פיקוח, מוטלת על המעסיק. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בתאונה שאירעה עקב הרמת משקל יתר, קיימת הייתה צפיות ברורה של המזיק, שיכול וצריך היה לצפות את התוצאה מהפעילות הרשלנית שהייתה במקום העבודה – בין אם היו תקנות ובין אם לאו – ויכול היה לצפות כי עקב פעילות רשלנית כזו ייגרמו לפחות אותם נזקים שאירעו בפועל. אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על-ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים".

34. חובת זהירות מושגית וקונקרטית של מעסיק עובדים כלפי עובדיו הינה חובה ידועה בפסיקה. כיוצא בזאת, נקל לקבוע כי במסגרתה על המעסיק לקיים שיטות עבודה בטוחה, להדריך, להזהיר מסיכונים, לנקוט באמצעים הסבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה, ולספק אמצעים להתמודד עם הסיכונים הבלתי סבירים ולהפחיתם [ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי פ"ד מא(5) 524, 529-527 (1987); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225, 228 (1987); ע"א 65229-01-17 פלוני נ' רשות שדות התעופה ואח'; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית פ"ד מח(1) 415 (1993); ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי פ"ד נ(3) 433 (1996)].

35. נשאלת השאלה האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בענייננו? כדי להשיב על שאלה זו, נדרש לבחון האם בנסיבות העניין הספציפי יצרה הנתבעת או לא מנעה סיכון בלתי סביר? לפי הדין "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית" [דבריו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז 1 113, ס' 8 (להלן: "ענין ועקנין")]. ודוק. הובהר בפסיקה כי המעסיק אינו חב בחובת אחריות מוחלטת [ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) 345, עמ' 349].

36. כפי שעולה ממצאי לעיל ומהמפורט להלן, מצאתי כי, בנסיבות ענייננו, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה מעצם היותה מעסיקתו הישירה של התובע. היקפה וטיבה של חובת הזהירות הקונקרטית שיש לייחס למעסיקה - הינה תלוית נסיבות. בענייננו השאלה המרכזית הנשאלת היא: האם בהתחשב בנסיבות ובממצאים שקבעתי לעיל, ניתן לקבוע כי הנתבעת, המעסיקה, יצרה או לא מנעה – סיכון בלתי סביר?

37. כפי שציינתי מדובר בענייננו בסיכון צפוי. הסיכון הוא גם לא סביר, באשר בהתנהלות נכונה המתבססת על נוהל עבודה מובנה, הכוונה מדויקת וברורה, הדרכות, אזהרות ופיקוח מתאימים, ניתן היה להימנע בענייננו ממתווה עבודה כוללני, שמעמיד את התובע בסיכון להרמת משקלים חריגים – ללא התראה, וללא היערכות לסיוע של עובד אחר לטובת ההרמה; מניעה, שעל פניו - ההשקעה בהקמתה נחזית נמוכה מתוחלת הסיכון שהיא באה למנוע או להקטין.

38. בענין ת"א (ב"ש) 1543-05-13 פלוני נ' שרון לישע (פורסם; 23.1.20) הבהירה כבוד השופטת נעם חת מקוב הבהרה, שיפה גם לענייננו, בשינויים הנדרשים, כך: "בענייננו, אני סבורה כי הטלת מטלה קבועה על התובע להרים משאות כבדים של מעל 30 ק"ג (כלומר בין 60 ל - 70 ק"ג, באמצעות שני עובדים), היא הפרה של סטנדרט ההתנהגות הסביר של מעסיק, הפרה שלנתבע כאן הייתה צפיות כי תגרום לנזק לתובע ומעסיק סביר היה אמור לצפות כי תגרום נזק לעובדו. לא היה אף כל קושי למנוע את הנזק, למשל על ידי הנחיה ברורה כי את הפלטות יש להרים באמצעות שלושה או ארבעה עובדים לפחות. על כן אני סבורה כי בענייננו קיימת חובת זהירות קונקרטית וזו הופרה על ידי הנתבע. הפרה זו גרמה לתובע נזק ועל כן אני קובעת כי הנתבע התרשל כפי התובע".

39. אם כן, מדובר בענייננו בהתממשות סיכון צפוי ובלתי סביר שלא קיבל מענה ראוי מטעם הנתבעת, מענה בצורת מתווה הנחיות עבודה ברורות וחדות שהיו מונעות מהעובד להיקלע למצב בו הוא נמצא כעובד יחידני מול משקל שאין לו הכלים לבחון האם הוא "חריג" או קרוב לכך, ולהימנע מהרמתו לבדו.

40. בענייננו הפרה הנתבעת, המעסיקה, את חובת הזהירות הקונקרטית בענייננו, משלא התוותה שיטת עבודה שתקל על עובדיה להישמר מלהיקלע להרמת "משא חריג", מקום בו הצפי שהוא שיהיה לעובד קושי בזיהוי המשא כ"חריג", והוא יקלע לסיכון בלתי סביר של התמודדות עם "משא חריג" לבדו, כשעליו להרימו לגובה של מעל 1.3 מטר.

41. המעסיקה יכולה היתה להקטין, אם לא - למזער סיכון זה, אילו הייתה משקיעה במידה סבירה באמצעי זהירות כמו קיומם של הנחיות עבודה מדויקות ואחרות וקיומה של הדרכה קפדנית, הזהרות חוזרות, פיקוח מתאים והתנהלות מבוקרת וסדורה.

42. אעיר, כי עדות המנהל, לפיה "כל עובד שמגיע לרשות יש הנחיה מטעם ממונה הבטיחות לא להרים משקל שעולה על 20-22 קילוגרם, משקל מזוודה תקנית" [עמוד 107, שורה 12-13 לפרו'], אף שהיא "עדות כבושה" אך ממחישה את האמור, היינו – שבנסיבות עבודת התובע בהשלכת שקיות האשפה – הופרה חובת הזהירות הקונקרטית על ידי הנתבעת.

43. עוולת הרשלנות מתבססת על מבחן הצפיות, וקובעת רמת הזהירות הנדרשת על-פי הקריטריון של "האדם הסביר". נזכיר בהקשר זה, גם את ההלכה הפסוקה לפיה, אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח' פ"ד מז(1) 802].

44. אם כן, אני מוצא כי, בנסיבות ענייננו, הנתבעת לא נקטה מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות ביחס לאדם, עובד שלה, שלגביו יש לה באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהגה, באשר צריכה היתה באותן נסיבות לראות מראש שהוא עלול במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממחדלה, כאמור.

45. בנוסף, כאמור, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שעמדה בחובתה בענין האזהרות וההדרכות שלפי הדין היא חייבת לספק לעובד כמעסיקתו, כאשר הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שבמסגרת תוכן ההדרכות השנתיות והתדרוכים לפני המשמרת, ושבכלל דובר על ענין הסיכונים של התקלות ב"משקל חריג" והאופן שיש להתמודד איתם; תוכן שלא הוצג בענייננו בנוהל כתוב.

46. בהקשר זה הפרה המעסיקה חובות חקוקות, העולה מתקנות ארגון הפיקוח של העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט-1999, הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז-1997, והוראות חוק ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות) תשנ"ו-1996 והוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית בטיחות) תשמ"ד-1984.

    ההפרה גרמה לנזק מסוים

47. אקדים ואומר, כי לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, מצאתי קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נזק גוף שנגרם, אך מדובר בנזק חלקי בלבד למול נזק הגוף שהתובע מבקש לייחס לתאונה.

48. המומחה מטעם הנתבעת מצביע על כך שהמסמכים הרפואיים מהשנה הסמוכה לתאונה, מצביעים על שינויים ניווניים אצל התובע, הן במפרקי הירכיים והן בעמוד השדרה המותני.

49. הנתבעת כופרת בקיומו של קשר סיבתי בין האירוע החד-פעמי של התאונה הנטענת, כשפניית התובע לרופא היתה מאוחרת, והדיווח למעסיק בגינו נמסר באיחור ניכר, כשלפי המומחה מטעמה - לא נמצאו ממצאים חולניים בבדיקה הגופנית לאחר התאונה, לא כאלה שהם בתר-חבלתיים; המומחה מטעמה גם מבהיר בחוות דעתו כי בקע/פריצת דיסק בתר חבלתית הינו אירוע חריף ודרמטי הבא לידי ביטוי בכאב משמעותי מידי וקושי בתפקוד, מה שלא היה המקרה בעניינו של התובע.

50. המומחה שמונה בנדון מטעם בית המשפט, מסכים בחוות דעתו עם חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, "כי אין כל הוכחה לקיומו של קשר נסיבתי חד משמעי בין התאונה, לבין תלונות [התובע]", ו-"רק כדי להסיר ספק ולו הקל ביותר בדבר קשר נסיבתי בין התאונה לממצאים הקליניים והדימותיים", מצא לייחס חלק מהנכות שמצא אצל התובע בגין תנועות עמוד שדרה מותני - לתאונה הנדונה.

51. בהמשך לאמור, ולהשלמת תמונת הממצאים שמצאתי, הפעם בתחום הרפואי, אבהיר שלא נעלם מעיני שהתובע פנה בתלונה לגורם רפואי (לאחר הפניה למרפאה), רק כחודש וחצי מאוחר לתאונה, כאשר - עד למועד הדיווח שנרשם למעסיק (כחצי שנה לאחר התאונה), ברישומים הרפואיים התובע מדבר על "כאב חד בעקבות הרמת משא" ללא ציון משקלו; והציון כי מדובר לגרסתו "בהרמת משא כבד" - נמסר לרופאיו רק כשנה לאחר מועד התאונה הנטענת, ואף זאת – בהקשר של תלונה לגבי כאבים חוזרים במפשעות, ולא - בגב.

52. אני מוצא שככלל יש באמור ללמד ספק לטיב ולחוזק הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי לנכות הנטענת; אך אין בכך להפקיע את הקשר הסיבתי משפטי שאני מוצא בין עצם קרות התאונה לנזק גוף מסוים שנגרם בענייננו; כמפורט להלן.

53. ביום התאונה הנטענת, פנה התובע למרפאת נתב"ג, שם הלין על כאבים: "הרים פח של אשפה הרגיש כאבים בגב צד שמאל.לפני שעה"; הוא קיבל אופטלגין והופנה לרופא המטפל [טופס המרפאה משעה 10:30 ביום 27.6.13 - נספח א' לתצהיר התובע]. התובע גורס בתצהירו כי באותו יום פרש לביתו, ואף "לקחתי מס' ימים על חשבוני ונחתי בבית בתקווה שהכאבים יחלפו" [ס' 8 לתצהירו]. הנתבעת מאשרת במכתב למל"ל כי ביום בו פנה למרפאה הפסיק את עבודתו ופרש מהמשמרת בשעה 11:00, אך מבהירה כי הוא חזר לעבוד יומיים לאחר הפציעה [מכתב הנתבעת למל"ל מיום 15.5.14 – עמ' 32 למוצגי התובע].

54. מחקירתו הנגדית של התובע מתברר כי, לאחר הפוגה של יומיים (שאיננה תוצר של ניצול בפועל של ימי מחלה, אלא - ניצול את לוח זמנים שאיפשר מרווח זמנים בין משמרות) - חזר לעבודה רגילה. חופשת המחלה הראשונה בגין כאבי גב, נרשמה רק למעלה מחצי שנה לאחר התאונה הנטענת, החל מיום 18.2.14.

55. מכל מקום, מהעדויות עולה כי לאחר התאונה הנטענת חזר התובע לעבוד כרגיל ללא בקשה להקלות מהממונים עליו. רק כחודש וחצי לאחר הדיווח למרפאה, פנה התובע לרופא המשפחה, ולאחר מכן במחצית השנייה של שנת 2013 הוא המשיך להיבדק אצל מומחים רפואיים שונים שיצוינו בהמשך (סה"כ 9 ביקורים). כאמור, בפועל נעדר התובע מעבודתו בשל כאבים בגבו - רק כעבור כחצי שנה מאז התאונה; וזאת - למשך כשלושה חודשים, מיום 18.2.14 ועד ליום 15.5.14 (לפי הנטען - בגין חלקם לפחות נוכו ימי מחלה או חופשה).

56. מעיון בתצהיר התובע לא ברור מתי דיווח למי מנציגי המעסיקה לראשונה על "תאונה". מצוין בתצהיר כי הדו"ח הכתוב שהוצא לענין התאונה – הוצא בעקבות הדיווח. לעומת זאת, מתצהיר מנהל המחלקה שבה עובד התובע שהוגש מטעם הנתבעת עולה גרסה ברורה, לפיה התובע הגיע אליו לדווח על האירוע רק חצי שנה מאוחר ליום בו פנה למרפאה [סעיף 10 לתצהיר המנהל]. גרסת התובע בתצהירו היא "אציין כי אחרי התאונה ניגשתי אל קצין הבטיחות, התאונה דווחה לו, והסברתי לו איך קרתה התאונה. ממה שאני יודע הוציאו דו"ח תאונה" [סעיף 6 לתצהיר התובע]. בחקירתו הנגדית מתברר כי "קצין הבטיחות" שהוא פנה אליו הוא מנהל המחלקה, העד שנתן תצהיר מטעם הנתבעת. רק בחקירתו, גורס התובע לראשונה, במפורש, כי פנה וסיפר למנהל על התאונה קודם להוצאת הדו"ח על התאונה (6.1.14), וכי המנהל ידע על התאונה קודם למועד שנרשם בדו"ח התאונה.

57. מאידך, התובע מאשר בחקירתו כי בחודשים הראשונים לא ראה באירוע שאירע ביום 27.6.13 תאונה שיש מה להתלונן עליה: "כן, אבל אני בגלל שלא חשבתי בכלל שקרתה לי תאונה, לא הייתי בכלל, אני חשבתי שלא קרה לי כלום. עובדה שחזרתי לעבוד, בכלל לא רציתי להתלונן", ורק מאוחר יותר ראה שבעצם הצליח לעבוד רק בהשפעת הכדורים [עמ' 38-39 לפרו']. גם המנהל מאשר מהזווית של המעסיק ב'תמונת ראי': "הוא חזר לעבודה מיד אחרי התאונה, הוא חזר לשגרה רגילה, הוא לא ביקש שום הנחות בעבודה, שום הגבלות, שום דבר. הכל עבר לשגרה עד שביום בהיר אחד פתאום הוא אומר לי 'התאונה שהייתה אז', דרך אגב הייתי צריך לבוא ולנבור כדי להיזכר בה, אבל," [עמ' 120 לפרו'].

58. בנסיבות כאלה, גם אם התובע סיפר למנהל בסמוך לאחר יום 27.6.13, שחש בגבו לאחר הרמת פח בעבודה [כפי שמסר למרפאה], ספק אם פירט לו באותו שלב את כל מה שמפורט בדו"ח התאונה מינואר 2014; כאשר משקלה המוערך של שקית האשפה מושא ענייננו, מצוין לראשונה רק בדיווח המשלים למל"ל ממאי 2014.

59. אזכיר כי, לגרסת הנתבעת, להוציא הפנייה הרשומה במרפאה כאמור, התובע דיווח לראשונה על פגיעה מתאונת עבודה רק ביום 6.1.14, ובהתאם מולא דו"ח תאונה. זאת הסיבה שמציינת הנתבעת בתשובה למל"ל לשאלה: מדוע מולא טופס בל/250 למעלה מחצי שנה לאחר אירוע התאונה הנטענת, רק - ביום 25.2.14; היינו, מאחר שהתובע, שהמשיך לעבוד, "לא חשב שהוא צריך או יכול להגיש תאונת עבודה. רק לאחר שהכאבים הלכו וגברו והוא לא יכל להגיע למשמרות, הוא ביקש למלא את טופס תאונת העבודה" [מכתב הנתבעת למל"ל מיום 15.5.14 – עמ' 32 למוצגי התובע]. גרסה זו שבעצם מהדהדת את גרסת התובע, שפשוט לא חשב שמדובר בתאונה שיש לדווח עליה, תומכת בכך, שבפועל פרטי התאונה הנטענת לא נמסרו למי מאנשי המעסיקה – אלא בינואר 2014.

60. אין מחלוקת כי התובע קיבל במרפאה אופטלגין. גרסת התובע כי לא פנה לרופא באשר משך חודש וחצי לאחר התאונה והמשיך לעבוד כסדרו משך כחצי שנה - כי נטל משככי כאבים חזקים בדמות כדורי ארקוקסיה (שנרשמו לו בגין כאבים במפשעות מתאונה קודמת) היא "עדות כבושה", ומשקלה מופחת.

61. אם כן, קיים קושי לדייק את שיעורו של הקשר הסיבתי שיש לקבוע בין התאונה לבין הנכות שבסופו של דבר נקבעה לתובע בגין תנועות עמוד שדרה מותני, הן על ידי המומחה מטעמו (20%), הן על ידי המומחה מטעם הנתבעת (10%), הן על ידי המומחה מטעם בית המשפט (5%), והן על ידי המל"ל בוועדת הערר של המל"ל (10%).

62. זאת, כאשר לא נרשמו תלונות ברורות בעברו של התובע, טרם התאונה, לגבי כאבים בגב תחתון, וכאשר בסופו של דבר בשובו מחופשת המחלה (שהחלה למעלה מחצי שנה לאחר התאונה), חזר התובע לעבודה "חלקית" [תשובות המעסיקה למל"ל – עמ' 34 למוצגי התובע]; ובפועל, בעקבות אישור רופא תעסוקתי שחזרתו לעבודה כפופה למגבלה של הרמת משא עד ל-8 ק"ג, ללא כיפופים, ללא מאמצים גופניים, ללא עמידה והליכה ממושכת, שובץ להיות נהג טרנזיט הסעות בתוך המחלקה, ובעקבות פנייה נוספת לרופא תעסוקתי במחצית שנת 2017 הועבר למחלקת תחבורה, בה לגרסתו מתחשבים במצבו, שהתגבש בשל החמרה שחלה במצבו הרפואי.

63. בנסיבות כאלה, אני מוצא כי התובע עמד בהרמת הנטל המוטל עליו להוכיח את קיומו של נזק גוף מסוים שנגרם לו בגין הפרת חובת הזהירות או הפרת חובה חקוקה מצד המעסיקה, הנתבעת, ומכאן שההתרשלות בענייננו היא גם - רשלנות.

    אשם תורם

64. שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ענין ועקנין].

65. מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2.12.09)].

66. ככלל, בידי המעסיק מצויים אמצעי השליטה והייצור, וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד. נוכח אי-השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעסיק, מקובל בתאונות עבודה לאמץ את המבחן השני [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה(2) 593 (1991)]. מטעם זה, מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע [ענין מדינת ישראל נ' קרבון, בעמ' 598; ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (פורסם; 2009), פיסקה י'; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (פורסם; 2009) פיסקה 7].

67. טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי-מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב באשר מטרתו היא טובת המעביד והעבודה [ת"א (י-ם) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (פורסם; 19/2/01)].

68. לענייננו, תחילה, למען הסר ספק, אזכיר כי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא דורש כתנאי להפיכת נטל ההוכחה העדר אשם מצדו של התובע. ועוד אעיר כי לפי הפסיקה, ניתן להצדיק במקרה של קביעת התנהגות המזיק על בסיס סעיף 41 לפקודה וראיות כלליות, להתחשב בראיות כלליות וסטטיסטיות גם לגבי קביעת התנהגות הניזוק, בהינתן עמימות עובדתית גם במישור זה, כאשר חוסר הוודאות העובדתית הוא גם ביחס לפעולותיו של הניזוק [ע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (פורסם; 23.11.17).

69. כפי שהבהרתי לעיל, יש להחזיק נגד התובע את הבחירה שלא להביא את העובד הנוסף כעד מטעמו, בכל הקשור לנסיבות שלא הוכחו, ויכולות להוות בסיס לטענת אשם תורם נגדו. כפי שמצאתי לעיל, למול אשמה של הנתבעת המפורט לעיל, עומד אשמו של התובע, בין היתר בכך שלא פעל לפי הנחיות העבודה בכל הקשור לדלת. כאמור, הנחיות העבודה מורות לעובד להוציא את השקיות למשטח הדריכה תחילה. המנהל הבהיר בחקירתו כי לענין החזקת הדלת פתוחה או סגורה בעת הרמת שקיות האשפה למגלשה, זה לשיקול דעתו של העובד, ואף החזקת הדלת על ידי עובד אחד על מנת לאפשר מעבר עובד אחר מקובלת עליו כעומדת בנוהל. אינני מוצא לקבל את הטענה העולה מסכומי התובע, כי מעדות המנהל עולה שביצוע שתי הפעולות ביחד ובמקביל, היינו - החזקת הדלת והשלכת השקיות, על ידי אותו עובד הוא מתווה עבודה שהנתבעת התירה; גם לא - במשתמע.

70. כאמור, התובע נמנע מהבאת העובד הנוסף לעדות מטעמו, והגרסה שהוא לא ראה את התאונה – היא "עדות כבושה". מכל מקום, בנסיבות אלה, התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהיתה הצדקה לעצם אחיזתו החזקתו בדלת בגופו הוא בעת הרמת שקיות האשפה לבדו ממשטח הדריכה אל המגלשה. לפי עדות התובע, עצם החזקת הדלת על ידו גרמה לעומס נוסף שהוביל לפעולה של הנפה שהכבידה עליו מעבר להרמה רגילה, והיה בה חלק לגרימת התאונה.

71. התובע הוא עובד וותיק מאוד, שיודע שעבר למחלקה על מנת להקטין מהעומסים שהוא מרים בעבודתו. הוא גם יודע שלעיתים שקיות האשפה כבדות באורח חריג. למרות האמור, מעדותו עולה כי התעלם מהמשקלים שהוא מודע שהוא עלול להיתקל בהם, ואף נטל על עצמו סיכון נוסף, בהחזיקו גם את הדלת פתוחה, באורח שאיננו עומד בתקנות הכתובות או במה שהמנהל איפשר "בשטח". ככל שהתובע ביקש לחסוך בפעולות או בזמן, ולהשליך את שקיות האשפה בפעולה אחת רציפה של העברתם בדלת והשלכתם למגלשה בהנפה מבלי להניחם תחילה על משטח הדריכה (כעולה מלשון הנוהל), משלא נעזר בעובד הנוסף בידיעה כי הוא עוסק במשקלים שעלולים להיות חריגים, פעל התובע בחוסר זהירות תוך העמסת משקלים עודפים על עצמו כשגופו מפותל לשמירה על הדלת פתוחה.

72. נראה כי בענייננו נטל התובע סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון תרם לנזק, שהוא מסוג המקרים בהם נהוג לייחס לעובד אשם תורם [ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם; 31.8.2011; פסקה 25)).

73. בהתחשב בדין כעולה מהפסיקה, בחיתוכו על הנסיבות והשיקולים, בענייננו כאמור, ובכך שהתובע היה מודע לסיכון שבו היה נתון מחשיפה למשקלים חריגים, אני מוצא לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בענייננו ולגרימת או אי-מניעת הנזק שנגרם בה – בשיעור 20%.

    ב.הנכות

    הפגיעה והנכות הרפואית

    1. מטעם הצדדים הוגשו בנדון חוות דעת רפואיות נוגדות, שבהן קביעות של נכות אורתופדית בשיעור 20% - מטעם התובע, לעומת - 10% מטעם הנתבעת, ללא קשר סיבתי לתאונה הנטענת.

    2. בשל הפער, מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר אלישע אופירם (להלן: "המומחה"). ביום 24.11.17 נתן המומחה חוות דעת רפואית בעניינו של התובע (להלן: "חוות הדעת").

    3. ביום 18.7.18 השיב המומחה לשאלות הבהרה שהוצגו לו מטעם התובע, ובדיון שנערך לפניי נחקר ארוכות.

    4. אזכיר כי בעבר, בהחלטה מיום 19.11.18, דחיתי בנדון בקשה מטעם התובע לפסילת המומחה שמונה, שהוגשה מטעם התובע בטענה כי: "מחוות דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה עולה תחושה קשה מאוד של פגיעה בתובע". בהחלטתי הבהרתי כי לא ניתן לבסס בקשה כזאת על תחושה, וכי לא מצאתי דופי במילוי הוראותי על פי כתב המינוי שניתן למומחה.

    5. אקדים ואומר כי אינני מקבל את גישת התובע בסכומיו, שבעצם חוזר על הטענה כי דין חוות הדעת מטעם המומחה להיפסל. הגם כי בעקבות חקירת המומחה התגלו מספר נתונים או מסמכים שהמומחה לא התייחס אליהם בחוות דעתו או בתשובות לשאלות ההבהרה, אך לא התרשמתי כי בהתבוננות כוללת על התנהלות המומחה, והאופן בו הסיק את מסקנותיו יש כדי להצדיק פסילת חוות הדעת שנתן.

    6. לטעמי, השאלה המרכזית בהקשר של הנכות הרפואית בענייננו הינה שאלת הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי. כפי שפורט לעיל, השאלה עולה בשל לוח הזמנים של פניית התובע לרופאים, ובשל הממצאים שנרשמו על ידי הרופאים לאחר התאונה, שלפי המומחה מטעם בית המשפט - אינם כאלו שהם נחזים בתר-חבלתיים.

    7. כפי שכותב המומחה מטעם הנתבעת (והמומחה מטעם בית המשפט מסכים בחוות דעתו): "בקע/פריצת דיסק בתר חבלתית הינה אירוע חריף הבא לידי ביטוי בכאב משמעותי מידי וקושי בתפקוד. לא כך היה אצל [התובע] ולכן לא ניתן לקבל קשר סיבי (תיקון- סיבתי) בין האירוע הנטען למצב המתועד לאחר מכן." [עמוד 4 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת].

    8. לאחר שמצא המומחה מטעם בית המשפט כי ההגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני אצל התובע, מזכה ב-5% נכות לפי הוראת תקנה 37(7)א לתקנות המל"ל, מבהיר המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו [בסעיף 4 לחוות דעתו]:

       "[התובע] עסק בהפעלת ציוד כבד בנמל התעופה. במסגרת עבודתו, פינה באופן קבוע שקי אשפה ממטוסים, פעולה הכרוכה בסיכון מוגבר לבעיות דיסקליות של עמוד השדרה. עובדה זו מקשה עוד יותר לקבוע קשר נסיבתי בין אירוע בודד, להלן התאונה לבין הממצאים הקלינים והדימותיים.

       כדי להסיר כל ספק ולו הקל ביותר בדבר קשר נסיבתי בין התאונה לממצאים הקלינים והדימותיים, אני קובע [לתובע] 2% (שני) אחוזי נכות צמיתים לפי סעיף 37 (7) א בלבד".

    9. בהתייחסותו לחוות דעת הרפואיות שהגישו הצדדים הגיב כי;

       "קראתי את חוות דעתו של עמיתי הד"ר גד ולן, ואני חולק עלייה, ראשית לגבי הוכחת הקשר הנסיבתי בין התאונה עלייה מדווח [התובע], לבין הממצאים ושנית לגבי אחוזי הנכות שהוא קבע.

       אני מסכים עם חוות דעתו של ד"ר גד ביאליק, כי אין כל הוכחה לקיומו של קשר נסיבתי משמעי בין התאונה לבין תלונותיו של [התובע]" [עמוד 3 לחוות דעתו].

    10. בעקבות התשובות לשאלות ההבהרה התברר כי חלק מהמסמכים הרפואיים לא הגיעו לעיונו של המומחה, כך גם – גם מחקירתו (תוצאות ה-MRI מיום 3.2.14). השאלה הנשאלת איזה משקל יש ליתן לכך, בקביעת שיעור הנכות והקשר הסיבתי.

    11. לטעמי, השאלה איננה כמות המסמכים שעיינו בהם, אלא מה כתוב בהם. כפי משפנה המומחה בתשובות לשאלות ההבהרה, רופא המשפחה שבודק את התובע ביום 7.8.13 כש'סיבת הפניה – מחלה' לא רושם דבר למעט תלונה על backache ללא איזכור תאונה. הוא מצביע על כך שגם האורתופד שבודק את התובע ביום 20.8.13 "שם דגש על סימנים ארטריטיים מפושטים: גב, אגן, כתפיים, ולפיכך הוא מפנה אותו לברור ראומטולוגי. בבדיקה לא נמצא ממצא פתולוגי", קטגורית הפניה היא 'ביקור מחלה', ולא - 'תאונת עבודה' ואין ציון של יום מדויק לתאונה [תשובה 4(ד) לשאלות ההבהרה].

    12. אך, התמונה היא מורכבת יותר. מצד אחד מוצגת תלונה אחת בלבד של התובע על כאבי שרירי גב בעבר משנת 2010 [שאלה ט"ו בשאלות ההבהרה], ומצד שני, התובע כן מתלונן אצל האורתופד כחודשיים לאחר התאונה: "פנייה עקב כאב גב תחתון / מעבר גבי מתני. החל בעבודה, כאב חד בעקבות הרמת משא בתנועת כיפוף/סיבוב". מצד שלישי, כל שאנו יודעים לגבי התאונה (בהיעדר עד רלוונטי נוסף), הוא שלאחר הכאב שחש התובע בגבו סמהך הרמת שקית האשפה, המשיך התובע לעבוד עד לתום ניקוי המטוס, פנה למרפאה ופרש לביתו; ולאחר כשני ימי מנוחה חזר לעבוד, כשכדורים לשיכוך כאב משמעותי נרשמים לו לראשונה - רק כחודש וחצי לאחר אירוע התאונה.

    13. לתובע גם נכויות קודמות, שממשיכות להיות משמעותיות במסגרת תלונותיו גם לאחר התאונה הנדונה, ומקשות על המעקב אחר תלונות התובע בהקשר של עמוד השדרה המותני לבדו. כך בביקור אצל אורתופד מיום 23.10.13 נרשם בפתח הדברים: "ממשיך לסבול מכאב שלד מרכזי ופוליארטרלגית מפרקים קטנים בכפות הידיים וגדולים – כתפיים וברכיים". אכן, כפי שמפנה התובע בסיכומיו, באותו מסמך נרשמה שאלה: "צילום – גבי מתני - סימני DISH מפושטים?", אך זאת לצד הממצאים: "בדיקה – מתהלך בחופשיות, מנח ע"ש מור, רגישות מוקדית מישוש הזיזים הקוצניים בגובה גבי מרוחק, ללא ממצא ממוקד בהיקפם, תנועת ע"ש שמורה". המומחה נחקר לגבי אי-איזכור הדיש, ובחקירתו מתברר כי מדובר בסוג של קשרי עצב שנוצרים בחלקים הקדמיים של החוליות בגין הסתיידות, ולפי המומחה אין לכך כל קשר לתאונה [עמ' 61 ועמ' 67 לפרו'].

    14. אמנם פענוח הMRI לא היה בפני המומחה בעת מתן חוות דעתו, אך אפנה לכך שהמומחה מטעם הנתבעת מתייחס לבקע/ פריצת דיסק ולתגובה המצופה לאחריו (שלא אפיינה את התובע בעניינו, כך שעולה שאלה האם לייחס את הממצא של "בקע דיסקלי מרכזי על בסיס רחב עם קרע של האנולוס האחורי" בפענוח מיום 9.2.14 (לבדיקה מיום 6.2.14) – לתאונה. המומחה נשאל, והשיב רי את הבקע הזה ראה בהדמיות מפברואר 2017, וכי משמעותו איננה פריצת דיסק, אלא שהתובע "סובל מבלט של הדיסק בגובה L5-S1 עם הסתיידות", "הוא סובל ממחלה דיסקלית ב-L5-S1. הסמנטיקה אם זה פריצה או בלט היא לא רלוונטית" [עמ' 78-79 לפרו'], מדובר בבקע שאיננו מצריך ניתוח [עמ' 82 לפרו'].

    15. להשלמת התמונה, אזכיר כי בהחלטת וועדת המל"ל מיום 7.7.2014 נקבע כי לתובע אין נכות כתוצאה מאותו אירוע נטען: "מדובר באירוע מינורי של הרמת חפץ כבד, נבדק כחודשים לאחר האירוע. כמו כן היה בחופשת מחלה עקב ה(לא ברור) הנ"ל כ8 חודשים לאחר האירוע הנ"ל. הוועדה אינה רואה קשר סיבתי בין מגבלותיו לבין האירוע הנדון, לפיכך אין נכות".

    16. עם זאת, וועדת הערר של המל"ל מיום 3.11.2014 קבעה לתובע נכות בשיעור של 10%. הוועדה פירטה: "מבחינה אורטופדית הוועדה קובעת כי מצבו מתאר לנכות בשיעור 10% לפי ס' 37(7)(א)..".

    17. בחקירתו ביקש התובע לברר עם המומחה, האם בנסיבות התאונה בהן מדובר ב"מנגנון קיצוני" ו"באירוע חריג מכל בחינה שהיא", יהיה נכון על מנת להסיר ספק, לייחס לתאונה נכות גבוהה יותר ממה שייחס בחוות דעתו, והמומחה תחת הנחות אלה מצא להכפיל את הנכות שייחס בחוות דעתו מן הספק (4% עד 4.5%).

    18. מטעם הנתבעת הוצג למומחה מצג, לפיו לא דווח לנתבעת על אירוע חריג, ולא הוצג מנגנון קיצוני, והוא חזר לייחס את שיעור הנכות שייחס בחוות דעתו (2%).

    19. אם כן, בענייננו אף שנחזה מהשתלשלות הדברים ספק שקיימת פגיעה אקוטית משמעותית מידית בעמוד השדרה המותני של התובע, מצא המומחה מטעם בית המשפט לייחס קשר סבתי עובדתי-רפואי לחלק מהנכות של התובע בגין הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני – שמשתנה בהתאם לקביעת עוצמתו וחריגותו של אירוע התאונה.

    20. לשון אחר אני מוצא כי המחלוקת הממשית בענייננו היא בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, שהוא ישמש ככלי לקביעת הנכות הרפואית שיש לייחס לתאונה.

    21. בענין זה אקדים ואבהיר, כי לאחר עיון במכלול הטענות, לא שוכנעתי כי אף שתלונת התובע בעבר בודדת, יש לייחס לאירוע את כל הנכות שניתן לייחס לתובע בגין הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני. כמו כן אני מוצא כי לענין עוצמתו של האירוע וחריגותו (כבסיס לבחינת הקשר), יש להחזיק נגד התובע את הימנעותו מהבאת עד נוסף מטעמו אף שעדותו היא "עדות בעל דין יחידה"; אזכיר כי התובע גם וויתר על עדותה של אשתו, כשבתחילה הוצג מטעם התובע בנדון תצהיר שנתנה בנדון.

    22. אזכיר כי מקובל להפעיל לצורך קביעת הקשר הסיבתי המשפטי "שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר" [ע"א 935/95 רביד משה קטינה נ' דניס קליפורד (30.11.98):].

    23. בהפעלת כל אחד משלושת המבחנים הללו בענייננו יהיו פנים לכאן ולכאן. לנוכח קביעות המומחים השונים בתיק זה, ולאחר עיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כפי שהיא משתקפת גם בחקירתו, אני מוצא כי ייחוס של נכות בשיעור 3.5% בשל הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני - לתאונה הנדונה, יהווה תוצאה נכונה של הפעלת מבחני הקשר הסיבתי בענייננו. מדובר בנכות שהנתונים מלמדים שרק חלק ממנה יש לייחס לתאונה הנדונה, ובקביעת שיעורה על כשליש משיעור הנכות הרפואית שמצאו בהקשרה של הנכות בעמוד השדרה המותני, גם - המומחה מטעם הנתבעת (10% - ללא קשר לתאונה), וגם - ועדת הערר של המל"ל (10%).

    24. אם כן, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה, בשל הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני, עומדת על 3.5%, כאמור לעיל.

        הפגיעה התפקודית

74. התובע טוען בסיכומים מטעמו כי בנסיבות ראוי שתיוחס לו בגין תוצאות התאונה נכות תפקודית בשיעור של 10% לפחות.

75. התובע מצביע על כך שבעוד שלא נרשמה בעברו של התובע טרם התאונה אלא תלונה אחת לגבי כאבים בגב תחתון, הרי שנרשמו תלונות מספר מאז התאונה; וכי לפי אישורי הרופאים התעסוקתיים התפקוד שלו יורד בכל הקשור ליכולת לשאת משאות, שמהווה חלק מדרישות תפקידיו בעבודות שמציעה הנתבעת לעובד מסוגו.

76. התובע טוען כי תוצאתם המעשית של כאביו ומגבלותיו בגין התאונה הובילו לכך שבסופו של דבר, בשובו מחופשת מחלה של שלושה חודשים (שהחלה למעלה מחצי שנה לאחר התאונה), חזר התובע לעבודה "חלקית" [תשובות המעסיקה למל"ל – עמ' 34 למוצגי התובע]; ובפועל, בעקבות אישור רופא תעסוקתי לפיו חזרתו לעבודה כפופה למגבלה של הרמת משא עד ל-8 ק"ג, ללא כיפופים, ללא מאמצים גופניים, ללא עמידה והליכה ממושכת, שובץ להיות נהג טרנזיט הסעות בתוך המחלקה, ובעקבות פנייה נוספת לרופא תעסוקתי במחצית שנת 2017 הוגבל למשקל עף נמוך יותר, והועבר למחלקת תחבורה, בה לגרסתו מתחשבים במצבו, שהתגבש בשל החמרה שחלה במצבו הרפואי.

77. התובע הביא עד מטעמו שעובד במחלקה, שלעמדתו - מקביל לו בוותק וביכולות, ומצביע על כך שמהנתונים עולה שהועבד שממשיך לעבוד במחלקה, ככלל, משתכר כ-4,500 ₪ יותר ממנו; וזאת - בגין פרמיות גבוהות יותר שמקובל לשלם במחלקה בה עבד בעת התאונה, מחלקת שירותי פנים מטוס, מאשר במחלקה אליה נקלע בגין תוצאות התאונה, מחלקת תחבורה.

78. הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך, שלמרות התאונה, המשיך התובע המשיך למשך מעל לחצי שנה באותה עבודה שביצע טרם התאונה, וטוענת כי את תקופת אי-הכושר המאוחרת לתאונה אין לקשור לתאונה.

79. הנתבעת מפנה עוד לכך, שגם אם תקבע לתובע נכות רפואית בטווח עליו מדבר המומחה מטעם בית המשפט, מדובר בעצם נכות קטנה מאוד, לשיטתה – זניחה לכל הדעות, שאין בה להשפיע באופן משמעותי על כושר ההשתכרות. ומכל מקום, אין לייחס לה את צמצום שעות עבודה, או ירידה בשכר התובע; זאת – במיוחד כשלתובע מגבלות משמעותיות מהן הוא סובל ללא קשר לתאונה, למשל – 19% נכות בגין בעיה במפשעות.

80. הנתבעת מפנה לכך שהתנהלות התובע מאז מחצית 2014 היא גם תוצר של הנכות המשמעותית ממנה הוא סובל, שהיא מגבלות במפשעות, שהקנתה לו הכרה ב-19% נכות מעבודה במל"ל. הנתבעת מפנה למסמכים רפואיים שבהם התובע מלין על הגבלות ומגבלות שמקורן בבעיה הרפואית במפשעות [מסמכים 80, 85, 86 ו-87 למוצגי הנתבעת]. אעיר כי ניתן לראות גם תלונות של התובע לגבי המפשעות במסמכים רפואיים מאוחרים לתאונה [מיום 10.8.14, 13.8.14, 21.10.14 – במוצגי התובע], ועולה מחקירתו של התובע בבית המשפט, שהתובע ביקש גם לפנות בתביעת החמרה למל"ל בענין המפשעות [עמ' 40 לפרו']. מכל מקום, התובע מאשר בחקירתו, שעד היום הוא סובל מאוד מהבעיה במפשעות, סבל שנראה כי פוגע ביכולת תפקודו [עמ' 20, 23, 40 ו-41 לפר'].

81. אזכיר, כי על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

82. ובכן, התובע הינו יליד 2.1.1967, ובעת התאונה היה כבן 46 וחצי. כיום התובע כבן 55 וארבעה חודשים, וממשיך לעבוד אצל הנתבעת, בתפקיד אחר בדרישותיו ותנאיו, במחלקה אחרת.

83. מהעדויות עולה כי התובע לא טוען לירידת שכר בגין התאונה, אלא לירידת שכר יחסית, לעומת מה שלטענתו היה סיפור חייו, אילמלא התאונה; לשיטתו - היה ממשיך לעבוד במחלקה וממשיך לקבל את הבונוסים שחדל לקבל.

84. ובכן, בנסיבותיו של תיק זה, בו מאז התאונה מיוחסת לתובע נכות רפואית כוללת של 26.3% [19% בגין בעיה במפשעות ו-10% נוספים בגין הגבלה בטווחי תנועות עמוד השדרה המותני], אינני מוצא לראות במעבר של התובע למחלקות אחרות כשנה לאחר התאונה - כמבע של הנכות התפקודית החלקית שגרמה התאונה (3.5%). אינני יודע לומר בוודאות הנדרשת לענייננו שכאבי גב תחתון וקשיים בטווח תנועות עמוד השדרה המתני לא היו פוקדים את התובע בשלב זה או אחר – גם אילמלא התאונה.

85. אזכיר כי הנכות הרפואית שנקבעה בנדון היא אך מבע של הסיכוי שהנכות בטווח תנועות עמוד שדרה מותני שנמצאה אצל התובע נגרם בתאונה (מבע הדומה רעיונית לקביעה של אובדן סיכויי החלמה), ועל כן, כפי שעולה מעדות המומחה מטעם בית המשפט [ראה אמירת המומחה בחוות דעתו לגבי הסיכון המוגבר לבעיות דיסקליות מעצם העבודה של התובע בהרמת משאות] אחוזי הנכות שיוחסו לתאונה - משקפים סוג של החמרת מצב שהתפתח בגבו של התובע משך שנים - ללא קשר לתאונה.

86. מדובר בנכות רפואית בתחום האורתופדי - בשיעור של 3.5%. אזכיר כי נכות אורתופדית בשיעורים של מספר אחוזים מועט מכונה בפסקי דין לא מעטים "נכות זניחה" [ר' ת"א (קריות) 26871-02-13 מזל יפה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם; 16.11.14); ת"א (חי') 20493/99 עליאן לביב נ' חיש טכנולוגיות ושינוע בע"מ (פורסם; 14.4.2004); ת"א (עכו) 2954-07-08 מנחם אילחננוב נ' מדינת ישראל המרכז הרפואי רמב"ם (פורסם; 28.4.16); ת"א (אשד') 50806-05-13 ג. צ נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 15.11.15)].

87. בנסיבותיו של תיק זה בהתחשב באופיה של עבודת התובע והאופן שבו הגעתי להכרעתי בענין קביעת אחוזי הנכות הרפואית, אני קובע כי יש לייחס לתובע - בגין התאונה - נכות תפקודית בשיעור זהה לנכות הרפואית שקבעתי; היינו - שיעור של 3.5%.

    ג.שיעור הנזק והפיצוי

    1. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו:

       התובע יליד: 2.1.1967.

       מועד התאונה: 27.6.13.

       גיל התובע בעת התאונה: 46 וחצי.

       גיל התובע כיום: 55 ו-4 חודשים.

       שיעור הנכות הרפואית: 3.5%.

       שיעור הנכות התפקודית: 3.5%.

       הפסדי שכר לעבר

    2. לתובע לא נקבעה נכות זמנית, וגם תקופת אי-הכושר בה נשאר בבית, החל מלמעלה מחצי שנה לאחר התאונה, למשך כשלושה חודשים (מיום 18.2.14 ועד ליום 15.5.14), משולמת לו על פי תלושי שכר, שלא ברור מעיון בהם האם הופחתו ימי מחלה או חופשה כטענת התובע. מהעיון עולה כי בתלוש השכר של חודש אפריל 2014 - רשומות 51 "שעות העדרות", ומופחת בגינן סך של 2,787 ₪, אך לא הובהר בסיכומי הצדדים כי יש לכך שייכות להיעדרותו הכוללת.

    3. בנסיון להוכיח אובדן ימי מחלה וחופשה, מציג התובע אישור מעביד במכתב, שמורה או מודיע לגבי חודשים מרץ ואפריל 2014 כי כנגד תשלום שכרו של התובע (משלא קיבל דמי פגיעה) יש לנכות לו מימי מחלה וחופשה שעומדים לזכותו [מוצגים 36 ו-46 ממסמכי תיקו האישי של התובע].

    4. לפי סיכומי התובע שכרו של התובע טרם התאונה ברוטו, עמד על סך של 29,895 ₪ ברוטו (בקיזוז דמי הבראה), הוא לא השתנה בפועל בשנת 2014, ובשנים לאחר מכן השכר מטפס עד לכדי 10,000 ₪ יותר בשנת 2021.

    5. אינני יודע לקבוע לגבי תקופת אי-הכושר - שהיא נובעת כולה מהנכות שנקבעה לו בגין התאונה, אך בשל הקרבה היחסית למועד התאונה, ועל מנת לפשט, אניח כי מחצית מהתקופה קשורה לנכות בענייננו. הואיל ולא הוכח האם נוצלו בתקופה זו ימי מחלה או חופשה (כדי לאפשר את התשלום של השכר בפועל), אניח שנוצלו בתקופה זו ימי מחלה; ועל כן, אזכה את התובע בפיצוי בגין חמישית השכר בגין מחצית התקופה (חמישית, באשר יחס פדיון ימי מחלה מכסימלי לפי התקשי"ר, בהנחה שחל לגבי עובדי הנתבעת, הוא בשיעור של חמישית משווים במימושם); היינו - פיצוי בסך של 9,000 ₪ (18,000 ₪ הוא חמישית משכר שלושה חודשים).

    6. לגבי התקופה מאז יוני 2014 ועד היום, כפי שציינתי אין לייחס את אובדן הפרמיות הגבוהות יותר לנכות שנקבעה בגין התאונה לבדה, אלא - למכלול הנכויות של התובע. ועל כן, קיים קושי לדייק – מה ניתן לייחס כאובדן שכר לעבר בענייננו, ומהו שיעור ההפסד שנגרם בפועל בגין נכות, שהיא נמוכה משמעותית; לטענת הנתבעת - זניחה.

    7. הראיות שהתובע הביא בדמות השוואת שכר התובע לשכרו של עובד אחר במחלקה, עובד שכן ממשיך לעבוד במחלקה בה עבד התובע ולקבל פרמיות שמקובלות בה, אינן רלוונטיות – בהתחשב בהיקף הנכות התפקודית שקבעתי בנדון, למול היקף הנכויות שלא נגרמו בתאונה.

    8. כאן המקום להזכיר, שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם; 5.3.84).

    9. אשר על כן, בהתחשב בתקופת אי-הכושר והתקופה של כשמונה שנים שחלפה עד היום, אני קובע גלובאלית כי בגין הפסד שכר לעבר (כולל הפסדי פנסיה; על פי תחשיב של כ-75% מהפסד לכאורי על פי אחוזי הנכות) זכאי התובע לפיצוי בסך 85,000 ₪.

       הפסד שכר לעתיד   

    10. על פי פסיקה מושרשת בנוף הנזיקי, בתביעה שדרגת הנכות הרפואית בה היא בין 5% ל-10%, והנכות התפקודית אינה חורגת מתחום זה, מקובל לפסוק פיצויי גלובאלי תחת חישוב אקטוארי; כפי שסיכם המלומד דוד קציר, בספרו: פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, כדלקמן:

        "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סירבו בתי המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות." (קציר, 259).

    11. הנתבעות מפנות לכך, שבענייננו למרות נכויות נוספות שהתובע סובל מהן, שכרו מאז התאונה - אך מטפס, והגיע כיום לקרוב ל-40,000 ₪ לחודש, כאשר חלפו כמעט תשע שנים ממועד התאונה, בהן התובע ממשיך לעבוד במקום קבוע, עם מעמד קבע.

    12. אפנה לכך, שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי - גם למי שלא נגרע שכרו; זאת - מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו [ראה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח פ"ד לח(1) 537).

    13. נקבע בפסיקה, כי בעת שבאים אנו לפסוק פיצוי גלובאלי (באחוזי נכות נמוכים) יש להעמידו בסדרי גודל של כ-70% מהחישוב האריתמטי, ואף בשיעור נמוך יותר [ע"א (ת"א) 1893/99 מילשטיין נ' צייטלין (31.5.2000)]. מאידך, נפסק במקרה שבית המשפט מצא להעמיד את הפיצוי על רבע מהחישוב האריתמטי (המהוון), שבית המשפט חרג מגדר הסביר [ע"א 778/83 עזבון סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, 634 (1986) – אמנם בנכות רפואית של 15%].

    14. בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מצא בית המשפט להפחית משיעור הפיצוי של קטינה ולהעמידו על שיעור גלובלי של כ- 70% כאשר מדובר היה בנכות של 5%. בית המשפט חזר וקבע שבנכויות נמוכות של 5% או אפילו עד %10, אין הכרח לפסוק פיצוי אקטוארי, כמובן - כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט עמית, אימץ את הכרעת בית המשפט המחוזי וקבע, כי בנכות של 5%, הפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק פיצוי גלובלי, והוסיף כי "נדמה שבית המשפט המחוזי נמנע מלמצות את מידת התערבותו" [ראו: ע"א (המחוזי בתל אביב) 66855-07-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם; 16.10.18) ו-רע"א 18/7798 פלונית נ' עדי שושנה (פורסם; 22.11.18)]. וכן ראוי להפנות גם ל-רע"א 3362/21 שירז שריקר נ' מנורה מבטחים לביטוח בע"מ (פורסם; 23.5.21), שבו אישר בית המשפט העליון פסק דין של בית משפט מחוזי, שבפועל הוריד שיעור הפיצוי לעומת הפיצוי האקטוארי המלא - באופן דרסטי, יותר נמוך ממחצית, באופן משמעותי.

    15. אשר על כן, אני מוצא לייחס לתובע בענייננו גריעת שכר בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד סך גלובלי, שמשקף את שיקולי לעיל, המסתכם ב-90,000 ₪ (סך שכולל בתוכו אלמנט של הפסד פנסיה לעתיד; על בסיס אקטואריה של כ-48% מהסך הכולל ).

    16. העולה מן המקובץ, הוא שאני קובע כי הפיצוי הכולל בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד של התובע בגין התאונה, בהתחשב גם בהפסד הפנסיה, כאמור, הינו סך כולל של 90,000 ₪.

        עזרת הזולת בעבר ובעתיד

    17. בתצהירו, לא גורס התובע במפורש כי הוא נזקק לעזרת הזולת בגין התאונה, להבדיל - מטענות לדבי כושרו לבצע עבודות ותיקונים בבית ולהרים את הנכדים.

    18. מכל מקום, ביום הדיון עצמו וויתר התובע על עדותה של אשתו בנדון, ובכך בעצם אישר משיכת תצהירה של אשתו ממסת הראיות מטעמו.

    19. עם זאת, גם בהעדר נתונים אובייקטיבים מדויקים, ובשים לב למצבו של התובע ומגבלותיו, במועד הסמוך לאחר התאונה ובחודשים שלאחר מכן, יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת-פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)].

    20. ודוק. את הפיצוי בגין ראש נזק זה יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].

    21. בשים לב לשיעור הנכות המיוחסת, "לעדות בעל דין יחידה" ולטיב הפגיעה, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 8,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

        הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

    22. בתצהירו ובעדותו טוען התובע להוצאות רפואיות ולהוצאות נסיעה. התובע תמך את טענותיו בקבלות חלקיות. מרבית ההוצאות בקבלות הן הוצאות משפט (שכר מומחים), להבדיל – מהוצאות רפואיות.

    23. מאידך, מדובר בתאונת עבודה, בה עקרונית - בפנייה מתאימה למל"ל - ניתן לקבל החזר בגין ההוצאות הרפואיות, וגם הוצאות הנסיעה הכרוכות בטיפולים והבדיקות שנדרשות.

    24. עם זאת, על רקע האמור, ועל מנת לוודא שהתובע לא יחסר, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 2,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

        כאב וסבל

    25. פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה, כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור הנכות המיוחסת לתאונה, משך זמן היעדרות התובע מעבודתו, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה (קרוב לתשע שנים), פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 15,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

        ריכוז הפיצויים

    26. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 200,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

        א. כאב וסבל -15,000 ₪.

        ב. הפסד שכר לעבר - 85,000 ₪.

        ג. הפסד השתכרות לעתיד -90,000 ₪.

        ד. עזרה הזולת בעבר ובעתיד -8,000 ₪.

        ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 2,000 ₪.

        סה"כ: 200,000 ₪.

    27. מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית בגין אשם תורם של התובע - 20%; היינו הסכום לפיצוי לפני ניכויים הוא 160,000 [200,000 ₪ X 80%]. מהסכום הזה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע, כלהלן.

        ניכויים

    28. כאמור, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נומינאלית קיבל התובע מהמל"ל בעקבות התאונה, בגין דמי פגיעה, סך כולל של 83,979 ₪, ביום 8.12.14. היינו בשערוך, נכון להיום, הוא קיבל מהמל"ל בגין התאונה סך של 94,092 ₪ [לאחר הצמדה וריבית מיום התשלום].

    29. בנסיבות ענייננו, אני מורה על ניכוי מהפיצויים (בעיגול) סך 90,000 ₪; מה שמותיר כסכום לתשלום לתובע בענייננו, סך 70,000_₪.

         

        סוף דבר

        לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי –

         

        1.התביעה נגד הנתבעת מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך 70,000 ₪.

        2.בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע בגין הוצאות משפט – שכר טרחת עו"ד בשיעור 16,380 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, והחזר הוצאותיו בגין שכר המומחים הרפואיים בו נשא, לפי קבלות; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן.

        3.הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום; שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

         

        זכות ערעור – כדין.

         

        ניתן היום, ל' ניסן תשפ"ב, 01 מאי 2022, בהעדר הצדדים.