פסק דין
1.המנוח, פלוני ז"ל (להלן: "המנוח"), נפגע קשה בתאונת עבודה שארע ב- 29.6.2006. יומיים לאחר מכן, הוא נפטר בביה"ח מפצעיו. בן 50 היה במותו. הוא הותיר אחריו אשה ושלושה ילדים. בתאריך 12.12.2007 הם הגישו תביעה כתלויים וכיורשים. בעת הגשת התביעה, רק אחד הילדים היה קטין. לימים, ב- 17.6.2009, הגיש המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע בתיק דנא, (להלן: "המל"ל"), בקשה להצטרף כתובע נוסף. ב- 4.11.2009, הגיעו אשתו וילדיו של המנוח להסדר פשרה, לפיו תביעתם סולקה בסכום כולל של 660,000 ₪. שליש מסכום זה הוטל על המעבידה של המנוח (להלן: "מתכת דביר"), ובשני השלישים הנותרים נשאה הנתבעת 2 (להלן: "תרכובות ברום"). תביעת המל"ל הוגשה בפועל רק ב- 9.4.2010.
2.התביעה שבפני היא, איפוא, רק תביעתו של המל"ל. התביעה הוגשה מכוחו של סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – "החוק"). בסעיף 24 לתביעה נאמר, כי המל"ל (להלן – גם "התובע"), חייב לשלם לתובעים 2 – 5 גמלאות. ("התובעים 2-5" – הכוונה לאשתו וילדיו של המנוח) נטען שבהתאם לסעיף 328 לחוק, ובהתאם לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), זכאי התובע לפיצוי, או שיפוי, על הגמלאות ששילם: (סעיף 25 לתביעה).
הגימלה הזו שהמל"ל שילם בעבר (בערך ריאלי), בצירוף הערך המהוון האחרון של התשלומים שהוא עתיד לשלם – הוגדרו בתביעה בסכום של 1,291.364 ₪.
3.על רקע מחלוקות שונות שהתגלעו בין הצדדים, ושלהן אדרש בהמשך, חשוב להסביר כבר בשלב זה, שתביעה לפי סעיף 328 לחוק, היא תביעה סוברוגטיבית במהותה. הוראת סעיף 328 "מקנה למוסד את הזכות לחזור לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע. מבחינת מהות זכותו של המוסד, הריהי זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד נכנס לנעליו". ראו: ע'ו 1577/97 המל"ל נ. יצחק עמית ואח' פד' נז' (4), 433 וכן ראו: ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. דוד ועופרה אלחדד (וערעור שכנגד) פד' נא' (2) 724, 749.
לטיבה ומהותה של התביעה, השלכה ישירה על טענת המל"ל שבפני, ולפיה הוא זכאי לתבוע לא רק החזר של הגמלאות המשולמות לתלויים, אלא הוא זכאי לתבוע גם על פי הפיצויים שלהם זכאים היורשים. השלכה ישירה נוספת, נוגעת לעניין זכותו הנטענת של המל"ל לקבל שיפוי גם עבור קצבת זקנה למנוח, שאינה בכלל התשלומים המשולמים לתלויים. כאמור לעיל, לעניינים אלה עוד אשוב ואדרש בהמשך.
4.כאמור לעיל, תביעתם של בני משפחת המנוח סולקה בהסכמה. סבור הייתי שניתן לסלק גם תביעה זו בפשרה. לצערי, לא כך התפתחו הדברים. כתוצאה מכך, היה צורך לשמוע ראיות הן ביחס לשאלת האחריות והן ביחס לשאלת גובה הנזק. לא זו בלבד שהשגת פשרה לא הסתייעה, אלא שחלקים נרחבים של הדיונים אופיינו במתח רב ומיותר.
5.חרף טרוניה רבתי שבא כוח הנתבעות העלה בקשר להכללתה בתביעה של "מתכת דביר", שכאמור היתה המעבידה של המנוח, עת שנפגע, אין למעשה מחלוקת על כך, שלמל"ל אין זכות להפרע ממעבידו של המנוח, שהרי הוא המבוטח של המל"ל. ראו פיסקה מרכזית בעמ' 4 לסיכומי המל"ל. אף שהדבר לא נטען על ידי המל"ל, נראה לי, בכל הכבוד, שהכללת "מתכת דביר" כנתבעת - מקורה כנראה, בהשקפה שהיא בעל דין "נדרש", אף אם התובע לא ביקש נגדה סעד קונקרטי. ראו: בש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ. ברזילי ואח', וכן ראו: א. גורן: סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' עשירית, עמ' 96. קביעת אחריותו היחסית של כל אחד מהנתבעים לגרימת התאונה, היא בוודאי סוגיה לגיטימית, ולכן הכללתה של "מתכת דביר" בתביעה, גם אם לא נדרש בעניינה סעד אופרטיבי – לא היתה בלתי סבירה.
6.קביעת אחריותה של מתכת דביר ושל המנוח עצמו, אכן היתה נושא ששני הצדדים נדרשו לו בהרחבה. כיוון שאין מחלוקת על כך, שהמל"ל אינו יכול להפרע מהמעביד, והוא זכאי להפרע רק מהצד השלישי (תרכובות ברום), ורק בגובה חבותו – המל"ל השתדל לשכנע בטענה, שכל האחריות לתאונה רובצת על תרכובות ברום, ואילו הנתבעות השתדלו לשכנע בטענה ההפוכה, ולפיה, הנתח הארי של האחריות לתאונה, אם לא האחריות כולה, רובצת על המעביד ועל המנוח, שאז יכולתו של המל"ל להפרע, מצטמצמת, כאמור, רק לאחריות השיורית לתאונה, שנותרה, אם בכלל, על תרכובות ברום. מבחינה זו, הגם שמתכת דביר לא היתה צפויה לשלם דבר – לא ניתן לומר, שאין לה עניין בקביעת חבותה הנטענת.
7. כפי שנכתב בסיכומי הנתבעות, קיימים רק שני מקורות שמהם ניתן ללמוד (בדוחק) על הסיבות לתאונה.
המקור האחד הוא :"דו"ח חקירת תאונות עבודה". שנערך בידי החוקרת הגב' גיטה ימין, עובדת משרד התמ"ת.
המקור השני הוא דו"ח ועדת בדיקה לארוע פיצוץ במתקן 640, ברמת חובב. זו ועדה פנימית של מפעל תרכובות ברום.
משני הדוחות האלה התמונה הכללית המתקבלת היא כדלקמן:
במפעל תרכובות ברום קיימים מספר מתקני ייצור. אחד מהם מכונה "640" ובו ארע ארוע התאונה – (להלן – "640", או "המתקן").