1. בפסק דין מיום 24.8.2014 דחיתי על הסף את התביעה נגד הנתבעת 1 (שהחליפה את בעלה המנוח כבעל דין) מפאת התיישנות (להלן: פסק הדין). הבקשה לדחייה על הסף הוגשה עת התיק היה בטיפולו של כבוד השופט א' גולדקורן. הטיפול בתיק עבר אליי, וקיבלתי את הבקשה לדחות את התביעה נגד הנתבעת 1 על הסף, שכן תובע, המבקש להתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, נושא בנטל להוכיח את היסודות העובדתיים באותו סעיף, בענין מועד ידיעתו ובענין אמצעי הזהירות שנקט ככל שנקט, ואילו התובע בענייננו לא צירף תצהיר לתגובתו לביסוס טענות עובדתיות כאלה.
2. ביום 28.8.2014 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה, טען התובע כי השופט גולדקורן קבע ביום 10.10.2012 כי הבקשה לדחייה על הסף תידון בישיבת קדם משפט שאליה חייבים הצדדים להתייצב. הנתבע 1 הלך לעולמו, הדיון נדחה ונקבע כי אלמנתו של הנתבע 1 תחליף אותו כבעל דין. נטען כי לדיון קדם משפט במועד נדחה ביום 31.3.2014 התייצבו התובע, בא כוחו ואשת התובע, מצוידים בתצהיר של אשת התובע בענין ההתיישנות, שכן התובע סובל ממחלת האלצהיימר (פס' 11 לבקשה לביטול פסק דין). נטען כי התצהיר נחתם ביום הדיון. לטענת התובע, עם תחילת הדיון בית המשפט הזמין את באי כוח הצדדים להיכנס אליו ללא הצדדים, וכי באי כוח התובע הודיעו כי התובע ואשתו נוכחים, אך הדבר לא צוין בפרוטוקול. נטען כי בית המשפט ערך בירור שלא לפרוטוקול עם באי כוח הצדדים בקשר לטענותיהם בענין טענת ההתיישנות אך קבע כי מאחר והנתבעים 2-6 לא הופיעו לדיון, הדיון בשאלת ההתיישנות יידחה לדיון אליו יוזמנו הנתבעים הנזכרים באמצעות מסירה אישית. בהחלטה בדיון נקבע כי "הצדדים יהיו ערוכים בקדם המשפט שייקבע לדיון בבקשות לסילוק על הסף מפאת התיישנות ובית המשפט יקבע עד לקדם המשפט שייקבע אם הבקשות יישמעו במסגרת דיון קדם המשפט אם לאו". נטען, כי בית המשפט אמר בדיון שהעובדות שהנתבעת 1 טוענת להן ואשר יוצרות את עילת ההתיישנות מהוות חלק נכבד מהעובדות שיש לברר במסגרת בירור התביעה לגופה, באופן שחד הנה, ולכן יש טעם בטענת ב"כ המבקש שיש לקבוע אם חלה התיישנות רק לאחר שלב הבאת הראיות בתיק, ומכאן באה ההחלטה לפיה בדיון העוקב יודיע בית המשפט האם בכוונתו לדון בטענת ההתיישנות בקדם המשפט, או שמא לא ידון בה אלא לאחר שלב הבאת הראיות בתביעה העיקרית. לטענת התובע, כך הבינו באי כוחו והם לא חשבו ולו לרגע כי בית המשפט מתכוון ליתן החלטה בשאלת ההתיישנות בלא קיום דיון במעמד הצדדים לגביה, דיון שבו יוגש בכל מקרה התצהיר והתובע ו/או רעייתו ייחקרו לגביו. לטענת באי כוח התובע, בעקבות הבנה זו, שענין ההתיישנות בכל מקרה יוכרע לאחר בירור עובדתי, הם לא פנו בבקשה להגיש את התצהיר גם לאחר הדיון. לטענת התובע, אין מקום לדחות תביעה על הסף עד שלא נתבררו העובדות. נטען, כי פסק הדין נוגד את ההחלטה המצוטטת לפיה הצדדים יהיו ערוכים לדיון בבקשות לסילוק על הסף באם יודיע בית המשפט על כך. עוד טוען התובע כי פטירת הנתבע 1, אשר נתן את התצהיר בתמיכה לתשובה לתגובה, הותיר את הבקשה לסילוק על הסף ללא תצהיר. התובע טוען שכאשר איש מהצדדים אינו מגיש תצהיר במסגרת בקשה לדחייה על סף מפאת התיישנות, יש לקבוע ממצאים עובדתיים לענין ההתיישנות על סמך כתבי הטענות. התובע טוען כי פסק הדין שולל ממנו את יומו בבית המשפט וכי בית המשפט דוחה תביעה על הסף במקרים קיצוניים בלבד. נטען כי לפסק הדין השפעה גדולה גם על הנתבעים האחרים, שכן הנתבע 1 שימש כעורך הדין של שני הצדדים בהסכם מושא התביעה, וראוי לברר את העובדות הרלוונטיות בקשר אליו כאשר הוא מהווה נתבע בה.
3.בתגובתה לבקשה לבטל את פסק הדין, טענה הנתבעת 1 כי כאשר נשאל בא כוחה בדיון כיצד הוא מתכוון להוכיח את האמור בבקשה לסילוק על הסף נוכח פטירת המנוח (שהיה הנתבע 1), השיב כי ייעשה זאת על דרך חקירה נגדית והציע לחקור את התובע; אלא שבא כוח התובע התנגד לכך בטענה שהתובע סובל ממחלת האלציימר ואין באפשרותו לעמוד לחקירה נגדית; אולם, ב"כ התובע לא טרח להציג את התצהיר שנערך מטעם אשתו לבית המשפט או לב"כ הנתבעת 1 עובר לדיון. נטען כי לתובע היה זמן רב להגיש את תצהיר אשתו אך הוא לא טרח לעשות כן. זאת, כאשר התובע מיוצג בידי שני עורכי דין ותיקים המודעים לחובתם להמצאת תצהיר כזה לבית המשפט ולצד שכנגד עובר לדיון עצמו ולא להפתיע את הצד השני. מוסיף התובע וטוען כי אותו תצהיר של אשת התובע, אשר צורף לבקשה לביטול פסק הדין, אינו אלא עדות מפי השמועה. נטען כי אף אם באי כוח התובע הבינו את החלטת בית המשפט כפי טענתם, הדבר לא מנע מהתובע להגיש את תצהיר אשת התובע במקום להחליט על דעת עצמם כי אין צורך בכך.
4.בתשובה לתגובה, טענו ב"כ התובע כי לא היתה בדיון כל התחמקות מחקירה נגדית; הוסבר כי התובע לא יוכל לעמוד לחקירה נגדית ועל כן אשתו תעמוד לחקירה נגדית. אשת התובע היתה מוכנה לעמוד לחקירה נגדית באותו דיון, אלא בית המשפט החליט שיש צורך לזמן את הנתבעים 2-6 לדיון או שאין צורך בדיון בבקשה לדחייה על הסף אלא יש להכריע בה במסגרת התביעה העיקרית. נטען, כי ב"כ הנתבעת 1 לא אמר בדיון כי יש לקבל את טענת ההתיישנות נוכח העדר תצהיר מטעם התובע, מאחר וידע שיוגש התצהיר של אשת התובע. נטען, כי טענות הנתבעת 1 בענין החובה שלא להפתיע היא טענה מיתממת, שכן כל הטענות העובדתיות בענין ההתיישנות נטענו בכתבי התביעה והתשובה. מכך שהנתבעת 1 טענה בתגובה לבקשה לביטול פסק הדין כי בא כוחה היה מוכן לחקור את אשת התובע בדיון עצמו, יש הודאה בכך שניתן לדון בשאלת ההתיישנות ללא תצהיר. לטענת התובע אין ממש בטענה שתצהיר אשתו הוא בגדר עדות שמועה; אשת התובע הצהירה בתצהירה הנזכר שהיא עצמה בקיאה בעובדות הרלוונטיות שכן היא ליוותה את בעלה בכל שלבי העסקה, ותצהיר זה מבסס את כל העובדות להוכחת העדר ההתיישנות.
5.דין הבקשה לבטל את פסק הדין הדוחה על הסף את התביעה נגד הנתבעת 1 מפאת התיישנות – להידחות.
6.פסק הדין לא ניתן במעמד צד אחד, אלא – לאחר הגשת בקשה לדחייה על הסף, הגשת תגובה לה, והגשת תשובה לתגובה. לבית המשפט אין סמכות לבטל החלטה שניתנה שלא במעמד צד אחד (ראו בש"א (מחוזי ת"א) 12131/09 שנייד נ' אורון אחזקות והשקעות בע"מ, פס' 11 (30.8.2009); בש"א (מחוזי ת"א) 5205/08 (ה"פ 1270/03) מיטרני נ' מחלוף (17.3.2008) – ערעור נמחק בהמלצת בית המשפט ב-ע"פ 2862/08 מיטרני נ' מחלוף (27.10.2008)).
7.הבקשה נדחית כאמור מפאת חוסר סמכות, אולם אעיר, בשולי הדברים בלבד , כי אין בידי לקבל את ניסיון התובע להציג את הדברים כך שהבנת באי כוחו בדיון ביום 31.3.2014 בענין העדר הצורך להגיש את התצהיר שעליו חתמה אשתו באותו יום, היא זו אשר הביאה לדחיית התביעה נגד הנתבעת 1 מפאת התיישנות. הבקשה לדחייה על הסף הוגשה ביום 3.5.2012. התובע הגיש את תגובתו לבקשה זו ביום 12.9.2012, ללא תצהיר, כשנה וחצי תמימות לפני הדיון הנזכר. כבר באותו שלב ניתן היה לקבל את הבקשה לדחייה על הסף מפאת התיישנות. בתשובה לתגובה לבקשה לדחייה על הסף נטען כי יש לקבל את הבקשה לדחות את התביעה נגד הנתבע 1 על הסף עקב העדר צירוף תצהיר לתגובה, וזאת כבר ביום 10.10.2012, גם כן כשנה וחצי לפני הדיון הנזכר.
כאמור, התובע טען כי בהעדר תצהירים משני הצדדים ניתן לערוך בירור עובדתי על בסיס כתבי הטענות, ובעניין זה הפנה ל-ע"א 1708/05 גרא נ' רוזנצוויג (31.1.2006) (להלן: ענין גרא). אלא שהנסיבות באותה פרשה היו שונות. בענין גרא רשם בית המשפט המחוזי קיבל בקשה לדחות תביעה על הסף מפאת התיישנות, כאשר שני הצדדים לא צרפו תצהירים במסגרת הבקשה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור על פסק הדין הדוחה את התביעה על הסף, כי עיון בכתבי הטענות בתביעה העיקרית העלה לכאורה כי הנתבע הסכים עם עמדת התובע בקשר למועד קרות אירוע מסוים, כתוצאה ממנו לכאורה התביעה לא התיישנה (שם, פס' 7-8 – "... לכאורה אף לפי גרסתו של המשיב הוסכם על ידי השותפים, כי הפירוק יחול בסוף חודש מרץ 1997....לכאורה היינו צריכים לומר, על יסוד הטיעונים שבכתבי הטענות, כי שני בעלי הדין הסכימו שהפירוק יחול בסוף חודש מרץ 1997. אם כך, נראה ולוּ לכאורה, שיש צדק בטענת המערער"). נסיבות ענייננו – שונות. כאשר מועד התגבשות עילת התביעה מצוי במחלוקת, הנטל להוכיח מועד זה רובץ על כתפי הטוען להתיישנות. דא עקא, כאשר אין בפי התובע טענה חולקת לגבי מועד התגבשות העילה, וטענתו היא להתיישנות שלא מדעת, כאמור, הנטל רובץ על כתפיו. בענייננו, הבקשה לדחייה על הסף מפאת התיישנות הוגשה ללא תצהיר, אולם עולה בבירור מהתגובה לבקשה כי התובע לא חלק על מועד התגבשות העילה לו טען הנתבע 1, אלא טען רק כי אין התיישנות כי הוא ידע על עובדות רלוונטיות מאוחר יותר. בתגובתו לבקשה לדחייה על הסף אמנם טען התובע כי יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף עקב אי-צירוף תצהיר, אך הוא נמנע מלהוסיף שהוא חולק על מועד התגבשות העילה לו טוען הנתבע 1, והוא טען רק להתיישנות מדעת:
"התובע יטען כי יש לדחות את הבקשה מאחר ונתבע 1 לא צרף אליה תצהיר....מבלי לגרוע מהאמור....יטען התובע כי עפ"י העובדות המפורטות בכתב התביעה ובכתב התשובה, ביום הגשת התביעה לא חלפו 7 שנים משנת 2007 ולכן לא חלה התיישנות על התביעה: א. כמפורט בכתב התביעה ובכתב התשובה, רק בשנת 2007 גילה התובע שרק מחצית החלקה, נשוא המחלוקת, נרשמה על שמו וכי, בניגוד להצהרות הנתבעים 2-6 ונתבע 1 בטרם חתימת ההסכם, לנתבעים 2-6 היו רק מחצית הזכויות בחלקה עת מכרו אותה לתובע...".