ת"א 7198-12-09 סל חשמל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

נתוני רקע

1.התובעת היא חברה הרשומה כחוק בישראל ועיסוקה במסחר במוצרי חשמל. כעולה מכתב תביעתה הרי במשך עשרות שנים היא ניהלה את חשבונותיה אצל הבנק-הנתבע, בסניף נווה שאנן שלו, תחת החשבון מספר 411300/71.

2. כעולה מכתב התביעה הרי ברבות השנים נוצרו יחסי אמון בין התובעת לבין הבנק. כתוצאה מכך, כך גרסת התובעת, היא נאלצה למלא אחר כל דרישה וגחמה של הבנק. לאחרונה החלו לצוץ אצלה ספקות בכל הקשור לאופן ניהול חשבונה. משום כך, ולשם בדיקת מכלול הפעולות שבוצעו בחשבון, פנתה התובעת למומחה, מר סלימאן עלי סלמאן (להלן-"סלמאן"). סלמאן הנפיק לה חוות-דעת ממנה עולה, בגין פריטים שונים, כי הנתבע חב להשיב לתובעת יתרה על סך 755,032 ₪. מכאן תביעתה הנסמכת, ביסודו של דבר, על חוות דעתו של סלמאן. הבנק התגונן בפני התביעה.

3.הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות לאחר שב"כ הצדדים הסכימו כי תחילה תתברר שאלת החבות. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר נסיב סלאמה (להלן-"סלאמה"), הוא בעל המניות העיקרי ומנהלה הפעיל. כן נסמכה התובעת על חוות-דעתו של סלמאן. מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של שלושה מעובדיו והם גב' חנה שושי, גב' שרית ונציאנו ומר אקי הררי (להלן-"אקי"), שמסר את התצהיר "המוביל". התצהירים נתמכו במכלול מסמכים בנקאיים רבים לעייפה הממלאים שלושה קלסרים גדושים. לאחר שכל אלו הונחו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק-דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. גם משום ריבוי חומר הראיות התעכבה הכרעתי. עם ב"כ הצדדים הסליחה.

להלן אדרש לסוגיות הצריכות להכרעתי בפרשה זו.

לטענות התיישנות

4.התובענה שבפניי הוגשה ביום 06.12.09. הבנק מקדים, איפוא, וטוען כי התיישנו כל עילות התביעה, ככל שאלו התרחשו לפני יום 09.12.02, דהיינו למעלה מ-7 שנים טרם מועד הגשת כתב התביעה. טענה זו עולה במפורש ובמפורט בראש כתב הגנתו של הבנק, ואינה זוכה לכל מענה או התייחסות מטעם התובעת, לכל אורך הדרך. אף משום כך בדעתי לקבלה.

5.אכן, ככל שעסקינן במניין פשוט של המועדים, לא יכול להיות מענה לטענת ההתיישנות, המתייחסת לאירועים שהתרחשו לפני יום 09.12.02. ואולם חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מעמיד לכאורה לזכות בעל דין, הנטענת כנגדו טענת התיישנות, שורה של הגנות פוטנציאליות מכוחן הוא רשאי לנסות להדוף את טענת ההתיישנות. וכך, למשל, סעיף 8 לחוק הנ"ל מורה כי אם "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ואכן, בפרשות שונות ניסו התובעים להסתמך על טענה זו.

ברי, דיונית, שעל מנת לפלס את הדרך להישמע בטענה האמורה, היא אמורה למצוא ביטוי בכתבי הטענות. לעתים, בבחינת הקדמת תרופה למכה, בכתב התביעה. לרוב, וככל שהטענה נטענת בכתב ההגנה, בכתב תשובה. התובעת נמנעת מלטעון טענה זו, בגדר כתבי טענותיה. משכך, ממילא לא רשאית הייתה התובעת להסתמך על טענה זו בגדר ראיותיה, ועל אחת כמה וכמה שלא בגדר סיכום טענותיה. ואולם, בפרשה שבפניי, התובעת אף לא התיימרה לעשות כן, לא בגדר תצהיריה, אף לא בגדר סיכום טענותיה.

6.וחרף כל אלו, והרבה מעבר לדרוש, הרי שככל שהתובעת הייתה נסמכת על הטענה שהעובדות המהוות את עילת התובענה התגלו לה מהיום שהתוודעה לחוות דעתו של סלמאן, הרי דין טענה זו היה להידחות. דנתי בסוגיה זו, למשל, בפסק דיני ב- ת.א. (חי') 14812/98 חמדאן ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו"). רשמתי שם כי "התובע טוען כי רק משעה שפנה למומחה מטעמו, רק אז התוודעו לו 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. ואולם ברי שבכך לא סגי. שאם לא תאמר כן, נמצאת מאריך את תקופת ההתיישנות ללא גבול ושיעור. האם ניתן יהיה לפתוח את שערי בית המשפט בפני לקוח, מקום שיבחר לפנות למומחה פלוני גם לאחר חלוף עשרות שנים?" (סעיף 17).