ת"א 7145-11-12 גורביץ ואח' נ' קלמנוביץ ואח'

1.בפני תביעה ותביעה שכנגד בהקשר לעסקת שכירות של חנות, סיום הקשר וטענות לצו עשה ו/או לפיצוי התובעת/ שוכרת בגין התנהגות הצד שכנגד בעת ביצוע עסקת השכירות. סכום התביעה בתיק העיקרי הוא 6,250 ₪ כסעד חלופי לצו עשה. התביעה הוגשה ביום 05.11.12 במקורה כתביעה קטנה נגד ה"ה יעקב קלמנוביץ, יונה קלמנוביץ ויצחק קלמנוביץ. לאור כי על פי תוכנו הוא היה לצו עשה, ניתנה החלטה ביום 11.01.13 להעבירו לביהמ"ש השלום.

בעת הגשת כתב ההגנה בתביעה העיקרית התברר שהנתבע מס' 3 נפטר כבר ביום 06.06.11. הנתבע מס' 3 המנוח, והנתבעת מס' 2 הם הורי הנתבע מס' 1. ביום 22.10.13 הוגשה על ידי העיזבון ויורשי המנוח תביעה שכנגד על סך של 36,250 ₪. הנתבעים 1 ו-2 בתביעה העיקרית הם יורשיו של הנתבע מס' 3. לנוחיות יקרא המנוח: "המשכיר" וכן ייקראו הנתבעים 2-3 /תובעים שכנגד: "יורשי המשכיר" והתובעת/ הנתבעת שכנגד תכונה: "השוכרת".

התביעה בתיק העיקרי

2.השכירות על פי חוזה השכירות הייתה מיום 01.08.04 עד ליום 31.07.09. השוכרת ביקשה להאריך את תקופת השכירות אך יורשי המשכיר לא הסכימו. בהסכמה הוארכה תקופת השכירות עד ליום 30.08.09 כדי לאפשר לשוכרת לפנות את החנות. על כך נחתם חוזה. בין הצדדים קמה מחלוקות בהקשר לסיום השכירות. יורשי המשכיר דרשו שהשוכרת תשלם עבור שיפוצים בחנות אחרי הפינוי. היא סירבה כי לטענתה היא לא קיבלה את החנות מלכתחילה במצב ראוי. החנות הייתה אחרי השכרה הן למתפרה ואח"כ ללהקה, בטענה שהלהקה הותירה את השטיח בחנות במצב נוראי ולכלוך. לטענתה היא הוציאה את השטיח באישור המשכיר. בתגובה הודיע לה הנתבע מס' 3, שייצג גם את אמו, שהוא לא יעביר את הארנונה, חשמל ומים משם השוכרת ליורשי המשכיר או לשוכרים חליפיים, עד שהיא תשלם את עלות השיפוצים. העירייה אישרה כי הנכס הועבר על שם שוכרים אחרים, נכון ליום 31.08.09 רק בדיעבד ואז לשוכרת הועברה דרישה של העיריה לתשלום חוב חודש אוגוסט 2009. העולה מהאסמכתא ששלחה העיריה הוא כי ההודעה על החלפת שוכרים נמסרה לעירייה בחודש יולי 2010. עד אז השוכרת חויבה בחשבונות שוטפים של מים וארנונה הגם שאחרים החזיקו במושכר. אני דוחה את טענת ב"כ יורשי המשכיר כי השוכרת התבלבלה וטעתה כשסברה שהיא מחויבת בשוטף בגין החנות בה בשעה שהיא חויבה בגין נכסים אחרים. טענה זו מנוגדת לנספח ח' לכתב התביעה המקורי המתייחס לחנות, רחוב הדסה 68/5 באר-שבע, לתקופה יולי עד אוגוסט 2010, בסך של 789.50 ₪. השוכרת גם צירפה חשבון חשמל לימים 17.10.10 ועד 18.12.10 (נספח י' לכתב התביעה המקורי), וכן התראות חמורות בהתייחס לחובות לחודשים אפריל, יולי ואוגוסט 2011 (נספח כ'), אוקטובר 2011, פברואר ויוני 2012 (נספח ל'). השוכרת טענה כי היא קיבלה חשבונות חשמל של שוכרים חדשים, ולבסוף גם עוקל חשבונה על ידי תאגיד המים "מי שבע".

ניסיון לסיים את המחלוקות בחברת החשמל צלח תוך כדי הדיון בחודש מארס 2014, כעולה מהפרוטוקול.

3.בסוף הדיון, בסיכומיה, פירטה התובעת את הסכום הפיצוי החלופי לצו עשה של 6,250 ₪ כדלקמן: סך של 950 ₪ לעו"ד, אבדן 32 שעות ניהול התיק מחושבים לפי 100 ₪ לשעה, 1,200 ₪ תשלום קנסות ל"מילגם" ולניתוקים של מים וחשמל וכן 900 ₪ עגמת נפש. פירוט שונה ניתן ע"י השוכרת בסיכומים ביום 26.12.10. אז נתבעו 950 ₪ תשלום לעו"ד ונסיעות. 3,200 ₪ אבדן שעות, וכן 2,100 ₪ עגמת נפש. כטענת הגנה בתביעה העיקרית נטען ע"י הנתבעים שהנזקים שנגרמו לשוכרת בגלל אי העברת החשבונות משמה הם באשמתה וחלה עליה חובה להקטינם. כן נטען שלנוכח מצב החנות בעת המסירה עמד הנתבע מס' 3 על כך שהשוכרת תשתתף בעלות השיפוץ בשווי של 5,000 ₪ - דרישה שנדחתה על ידה (סעיף 20 לכתב ההגנה). לכן, נותק הקשר בין הצדדים (סעיף 21 לכתב ההגנה). כן נטען כי השוכרת השאירה חובות בגין חשמל, מים וארנונה וזו הסיבה שלא ניתן היה להעביר את החשבונות על שם יורשי המשכירים (סעיף 22 לכתב ההגנה).

הנתבעים הודו שרק ביום 25.07.10 הועברה בעירייה החזקה משם השוכרת (סעיף 34 לכתב ההגנה). נטען שבאשמת השוכרת לא ניתן היה לברר גם למועד הגשת כתב ההגנה מה הייתה מצבת החובות של השוכרת בתום תקופת השכירות. נטען שהשוכרת הפרה את תנאי חוזה השכירות לאופן החזקת המושכר כולל שימוש בו כמחסן וככלביה. בכתב ההגנה נטען כי מחמת חסרון כיס בוצע שיפוץ בסך של 10,000 ₪ במקום מה שנדרש ונטען שהוגשה תביעה שכנגד בגין נזקי יורשי המשכיר.

4.בסוף שמיעת הראיות אני קובעת שהחשבונות לא הועברו משם השוכרת מחמת ויכוח על השיפוץ ופרשנות החוזה לגבי חיוב השוכרת להשתתף בשיפוץ. השתכנעתי כי הנתבע מס' 3 לא שיתף פעולה עם השוכרת ולא ההיפך -דבר שתוצאתו שהשוכרת קיבלה חיובי ארנונה על רצף של כ- 12 חודשים. כנגד השוכרת התעקשה מצדה לא לשלם חשבונות של חיובים שלא היו שלה אך גם כללה ביניהם את החשבון ארנונה של חודש אוגוסט 2009. חשבון שהיה בידה לקבל מהעירייה במישרין. התנהלות זו התייחסה גם לחשבונות חשמל שהמשיכו גם לתקופה בה התנהל התיק, כאשר בקדם משפט ביום 04.03.14 מדווחת השוכרת כי חשבון החשמל האחרון היה מחודש יוני 2013 (פרוטוקול מיום 04.03.14). באותו מועד פנו הצדדים תוך כדי הדיון לחברת החשמל ולאחר שובם מחברת החשמל דיווח ב"כ הנתבעים לביהמ"ש כי לתקופת השכירות נותר לתובעת חוב של 260 ₪ והוא סולק על ידי השוכרת. כן דיווח כי והחשבון עבר על שם הנתבע מס' 3 ונותר "רק לברר את סכום ריבית הפיגורים על כל התקופה" (עמ' 4 לפרוטוקול). השוכרת אפוא הודיעה כי בהתייחס לחובות שוטפים אין לה יותר טענות (עמ' 4 לפרוטוקול). בהמשך לכך לא תוקנו כתבי הטענות לגבי הריבית.

בשלב הגשת תצהיר עדות ראשית על ידי יורשי המשכיר, צירף הנתבע מס' 3 לתצהירו את חשבונות החשמל בזמן אמת מהם עולה שלשוכרת היה חוב לחברת החשמל למועד סיום השכירות שנגרר עוד משנה קודמת. אך לפי החשבון שסולק באפריל 2014 המתייחס ליולי 2013, החוב של השוכרת, נומינלית, עמד על 260 ₪. לטענת הנתבע מס' 3 בגלל חוב זה לא היה בידו להעביר את החשבון על שמו עם סיום השכירות (סעיף 19 לתצהירו). הנטען לגבי השוכרת בדבר החובה להקטין את הנזק חל גם לגבי יורשי המשכיר.