1.לפניי עתירה לסילוק התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית, או בשל העובדה ששווי נושא התובענה נישום בחסר.
2.המדובר בתביעה אותה הגיש המשיב כנגד המבקשת ונתבעים נוספים, ובה עתר כי בית המשפט יצהיר כי הדירה – אשר הזכויות בה רשומות אצל החברה המשכנת, ואותה רכש המשיב - נקייה מכל עיקול, שיעבוד או זכות של צד שלישי, וכי הוא זכאי להירשם כבעל הנכס, בשל העובדה שהעיקולים והמשכון נרשמו בספרי החברה המשכנת רק לאחר הסכם המכר.
3.המבקשת טוענת בבקשתה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. לטענתה, הצהרה אודות זכאותו של המשיב להירשם כבעל הנכס – אינה נוגעת לשימוש או חזקה בנכס, וממילא הסמכות השיורית בתביעות שעניינן מקרקעין נתונה לבית המשפט המחוזי. המבקשת ציינה כי על פי הפסיקה אין זה משנה האם זכויותיו של המשיב בנכס הינן קנייניות – דהיינו רשומות בלשכת רישום המקרקעין, או שמא אובליגטוריות, שכן המבחן הנוגע לסמכות העניינית הינו מבחן הסעד.
4.לחלופין טוענת המבקשת כי ככל שתתקבל טענת המשיב לפיה המדובר בזכות אובליגטורית, הרי שאז הסמכות העניינית נקבעת על פי שווי התובענה. בענייננו, כך טוענת המבקשת, לא טען ולא ביסס המשיב מהו שווי הנכס, וגם בשל כך – דין התביעה להיות מסולקת על הסף.
5. המשיב טוען מנגד כי על פי הפסיקה העדכנית – כאשר מדובר בזכויות אובליגטוריות שטרם נרשמו במרשם המקרקעין, הסמכות העניינית לדון בתביעות הנוגעות להן תיבחן על פי שוויון של הזכויות, ועל כן בענייננו נתונה הסמכות לבית משפט השלום. לטענתה השנייה של המבקשת לא התייחס המשיב בתגובתו.
6.בתשובה לתגובה חזרה המבקשת והביאה ציטוטים למכביר של פסיקת בית המשפט המחוזי התומכים – לשיטתה, בגישה שתובענות שעניינן מקרקעין לא רשומים ראוי שתתבררנה בבית המשפט המחוזי. כן חזרה המבקשת על הטענה כי יש לסלק התביעה על הסף כיוון ששווייה של התביעה נישום בחסר. המבקשת ציינה כי על אף שאין היא חולקת על הסכום בו נרכשה הדירה, הרי שכיום (14 שנים לאחר כריתת הסכם המכר) לא ניתן לדעת מהו שווי הדירה, ועל כן משלא הובאה כל שומה של הדירה, יש לסלק את התביעה על הסף.
דיון והכרעה
6.בכל הנוגע לסמכות העניינית, ההלכה המושרשת הינה כי אבן הבוחן בשאלת הסמכות העניינית הינה הסעדים שנתבעו בכתב התביעה ולא מהותה של התביעה (ראו: ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן פ"ד לז(3) 1, 13-14; וכן רע"א 8105/11 אברהים ג'ולאני נ' אסמאעיל מוחמד סלימאן תק-על 2011(4) 3356 , 3361).
7.בענייננו, הבקשה הינה למעשה, ביטול העיקולים והמשכון הרובצים על הנכס, שכן משיבוטלו העיקולים והמשכון, זכאי יהיה המשיב – התובע להירשם כבעל הזכויות בספרי החברה המשכנת, ובאופן זה מנוסח כתב התביעה. על כן, איני סבור כי מדובר בתביעה הנוגעת להצהרה על זכויות במקרקעין או על זכויות אובלגטוריות בנכס מקרקעין, כי אם בקשה להצהיר כי "אי תקיפות העיקולים והמשכון".
8.לטעמי, תובענה בה מבוקשת הצהרה בדבר ביטול העיקולים אינה תביעה במקרקעין כמשמעה בסעיף 51 (א)(3) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), שכן עיקול איננו מקים זכות במקרקעין אלא מהווה כלי דיוני המונע דיספוזיציות בנכס (ראו למשל הפ (נת') 54074-12-12 עזי רחים נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ (24.12.2013)). אף המשכון שהוטל על הנכס – אינו רשום אלא בספריה של החברה המשכנת ועל כף הוא אינו זכות במקרקעין אלא זכות בעלת אופי אובליגטורי ועל כן סמכות בית המשפט נקבעת בהתאם לשווי נושא התובענה. המשכון הרובץ על הדירה הינו סכום המענק שניתן לרוכש, והוא עומד על פי נספחי כתב ההגנה על סך כ-400,000 ₪ לכל היותר. באשר לעיקול הרשום לטובת המבקשת – סכומו עומד על כ-7,000 ₪. הנתבעות הנוספות לא הגיבו לבקשה. על כן, נראה כי שווי הזכויות מושא התובענה הינן בגבול סמכותו של בית המשפט.
9.אפילו אראה בתביעה כזו הבאה להצהיר על בעלות בזכויות אובליגטוריות ולא להצהיר על בטלות עיקולים ומשכון, , נראה כי גם אז הסמכות לדון בתביעה היא לבית המשפט השלום ואנמק מסקנתי זו בקצרה.
10.באשר לשאלת הסמכות העניינית כאשר מדובר בתובענה הנוגעת לזכויות אובליגטוריות בנכס מקרקעין, נראה כי אין פסיקה אחידה בנקודה זו. חלק מפסקי הדין שניתנו בסוגיה זו קובעים כי הסמכות העניינית במקרים מעין אלו תיקבע לפי שווי התובענה (ראו: תא (י-ם) 7441-05 הפטריארך היווני אורתודוקסי של י-ם נ' מדרשת קדמת ירושלים (28.10.2010) אשר אושר בבית המשפט העליון בעא 9492/10 הפטריארך היווני אורתודוקסי של ירושלים נ' מדרשת קדמת ירושלים (5.3.2012)). מאידך, ראו לדוגמא ה"פ 119/08 שוויצר נ' רפאל (טרם פורסם) לעניין הגישות השונות ראו לעניין זה גם מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי" (תשס"ז) 247-248 (להלן: קשת). לטעמי, הגישה שיש לאמץ הגישה, לפיה מדובר בזכויות אובליגטוריות ולו מן הטעם שגישה זו אושרה ע"י בית המשפט העליון בפסק דין הפטריארך היווני אורתודוקסי הנ"ל , ועל כן אין מדובר בזכויות במקרקעין. הסמכות אפוא, אף כאן, היא לבית המשפט השלום.
11.המשיב טען כי הדירה מושא התביעה נמכרה תמורת סך 248,000 ₪, ואילו המבקשת טענה מנגד כי מאז מכירת הדירה חלפו שנים רבות, וכיום לא ניתן לדעת מהו שווייה האמיתי של הדירה. טענה זו של המבקשת אני דוחה. לא ראיתי שיש בטענה זו די על מנת להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי, שכן כל עוד לא נקבע אחרת באופן פוזיטיבי, רשאי בית המשפט להניח כי מאז שנמכרה הדירה בשנת 2001 - במחיר המהווה פחות מעשירית מגבול סמכותו של בית משפט זה כיום, לא חצה מחירה את גבול הסמכות. המבקשת לא הצביעה על כל ראשית ראייה או סימן שיכול לעורר את חשדו של בית המשפט כי שווי הדירה אינו בגבול סמכותו כגון עליית מדד מחירי הדיור בשנים אלו, ועל כן טענה זו נדחית.
12.באשר לעילה לסילוק על הסף המצוייה בתקנה 100(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, קובעת התקנה כי ניתן למחוק כתב תביעה כאשר "שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך".