ת"א 7013-09-11 בללי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

לאחר עיון לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה למינוי מומחה נוסף:

1. ברע"א 337/02 רונית מזרחי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673 בעמ' 676, אמר כב' השופט אור:

    

   "... המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט היושב לדין להכריע בתביעה בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על-כן בכל אותם מקרים שבהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות-הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות, וכי הוא נזקק לחוות-דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף.

   ודוק, מינוי שכזה לא ייעשה כדבר שבשגרה, אלא רק באותם המקרים שבהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות^-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על^-ידיו.נ

   נתאר לעצמנו מקרה שבו בית-המשפט אינו מוצא לנכון לפסול מומחה רפואי שמונה על-ידיו, אך מתקיים אצלו חשש שבסופו של ההליך לא יוכל לסמוך על חוות-דעתו ולא יגיע לחקר השאלות הרפואיות שבפניו. התוצאה במקרה כזה תהיה שהתובע לא יוכיח את זכותו עקב התאונה, ועלול להיגרם לו עיוות דין. האם לא סביר שבמקרה כזה ימנה בית-המשפט מומחה נוסף, שאולי על-ידי שיחזק את דעת קודמו תתקבל אותה דעה על-ידי בית-המשפט, או שיחלוק על דעת המומחה הרפואי הראשון וישכנע את בית-המשפט בעדיפות חוות-דעתו על זו של המומחה הראשון? נזכור, שבתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה‎-1975, מינוי מומחים רפואיים נתון בידי בית-המשפט, לפיכך בכל מקרה שעלול להיגרם עוול על-ידי אי-מינוי מומחה רפואי, אפילו מומחה רפואי נוסף, נתונה בידי בית-המשפט הסמכות למנוע עוול כזה (ראו ברוח זו את החלטתו של השופט ו' זילר בת"א (י-ם) 138/88 דומב נ' יאיר [1] וכן את ההחלטה בת"א (נצ') 304/74 משיח נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת משיח [2]))..."

   (ההדגשה שלי - ע.ז.)

    

2. המבחן באשר למינוי מומחה נוסף הוא אפוא, האם בתום חקירת המומחה, התעורר ספק אם יהא ניתן להכריע בתביעה, בהסתמך על חוות הדעת הקיימת בתיק. בתום חקירת המומחה ביום 2.12.14 - איני מוצאת כי נותר ספק שכזה. איני סבורה שנדרש מומחה נוסף כדי להכריע בתביעה שבפניי ואיני מוצאת את המקרה שבפניי, בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם נקבע כי הדבר אפשרי.

   עת מדובר בהחלטת ביניים, לא מצאתי בשלב זה, להידרש לכל רכיב ורכיב בחקירת המומחה ואסתפק בהערות הבאות, הנותנות לטעמי מענה, המהווה הנמקה מספקת לעת הזו.

    

3. באשר לחבלה בכתף ימין:

   אין פסול בכך שהמומחה העיר בחוות דעתו שבמכתב מהמיון מופיעה רק חבלה באגן ימין. אכן, עלה ברורות בעת החקירה, שבאותו מסמך אין תלונה על הכתף וזו תועדה במסמך אחר. מסמך, אשר מטעם לא ברור, לא הוצג למומחה - מסמך ט.ר.ם. (ר' עמ' 11 ש' 13, שם אמר המומחה כי לא ראה את מסמך ט.ר.ם). למרות שהמומחה לא ראה תלונה על כתף במיון (וכאמור תלונה על כך, הוצגה לו לראשונה בחקירה) ולמרות שמצא טווח תנועה מלא והעדר אטרופיה שרירית - הוא בחר להכיר ב- 3% נכות. בתשובה לשאלות הבהרה אכן הבהיר כי אלה ניתנים, בנסיבות אלה, "מחמת הספק ולא בגלל קשר סיבתי ודאי וברור". המומחה דבק בעמדתו, גם לאחר עיון במסמך ט.ר.ם. המומחה אמר: "מבחינת כתף, נתתי נכות של 3 אחוז ונתתי זאת למרות שטווחי התנועה היו מלאים אצלי בבדיקה, בגלל שמחמת הספק הרגשתי שאפשר לתת לה 3 אחוז ואני לא חושב שהיא מקופחת בעניין של הכתף" (ר' עמ' 18 ש' 17-16). עוד אמר כי למרות שהכוח הגס בבדיקת הכתף היה שמור, למרות שטווחי התנועה היו מלאים ולמרות שלא ראה אטרופיה בשריר, נתן את אותם שלושה אחוזים וזאת מהטעם ש - "האמנתי לתובעת שהתלונות שלה והכאבים בכתף אמיתיים" (ר' עמ' 21 ש' 11-9).