לפני תביעה לפיצוי בשל נזק גוף שנגרם לתובעת בתאונת נפילה בשטח שיפוטה של הנתבעת.
א.ההליך והצדדים לו
1.התובעת, תושבת A ילידת שנת 1963, **** במקצועה, נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים. בתאריך 17.5.2014, יום שבת, טיילה התובעת עם אחת מבנותיה בעיר העתיקה בעכו. נטען כי סמוך לבית-כנסת הרמח"ל מעדה התובעת לאחר שרגלה נתקלה בשקע שנבע מהיעדרה של אבן משתלבת בשביל להולכי רגל שבו צעדה, ונחבלה בשל כך (להלן התאונה).
2.מקום התאונה מצוי בשטח שיפוטה של הנתבעת, עיריית עכו (להלן העירייה או הנתבעת).
3.בשל התאונה, שהייתה כרוכה במעידתה של התובעת שנבלמה באמצעות ידיה, נגרם לתובעת שבר מרוסק תוך מפרקי של ראש הרדיוס במרפק ידה הימנית.
4.התביעה הוגשה ביום 31.12.2015 לפיצוי נזקיה של התובעת הנובעים מן התאונה. הנתבעת התגוננה מפני התביעה וביקשה לדחותה; בתוך כך הכחישה את קרות התאונה ואת אחריותה לה. הודעה לצד שלישי שהנתבעת שיגרה לתאגיד מי עכו בע"מ נמחקה בהסכמה בטרם החל הבירור העובדתי [החלטה מיום 14.3.2018].
5.לתמיכת התביעה העידו התובעת, בעלה מר י.מ ועד ראיה לתאונה – מר חאלדי בלאל (להלן בלאל). הנתבעת לא השמיעה עדים והסתפקה בהעמדת התובעת ועדיה לחקירה. לאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה מהותית או דיונית, בין לפני הבירור העובדתי ובין לאחריו, הוגשו סיכומי טענות בכתב. ההפניות להלן הן לפרוטוקול, אלא אם צוין אחרת.
ב.דיון והכרעה: מישור החבות
במישור החבות, דין התביעה להתקבל. הוכח כי התאונה ארעה כפי שתיארה התובעת, בשל קיומו של מפגע שהעירייה נושאת באחריות לו, ובאופן שאינו כרוך באשם תורם של התובעת.
1.כך תוארה התאונה בכתב-התביעה [סע' 3]: "ביום 17.05.14, בעת שטיילה התובעת בעיר העתיקה של עכו בסמוך לבית הכנסת 'הרמח"ל', נתקלה היא בשקע שנוצר בשביל הולכי הרגל, זאת בשל חוסר באבן משתלבת שהיתה אמורה להיות מונחת בצמידות למכסה בור ביוב הנמצא במקום". אותו תיאור נמסר בתצהיר התובעת: "התאונה אירעה בעת שרגלי נתקעה בשקע שנוצר בשביל הולכי הרגל במקום, בשל חוסר באבן משתלבת הגובלת במכסה בור ביוב, וכתוצאה מכך נפלתי ארצה בחוזקה תוך שאני נחבלת בעיקר בידי הימנית תוך ניסיון למנוע את הנפילה" [סע' 4 ב-ת/2].
2.התובעת הציגה תצלומי צבע של מקום התאונה [ת/1, ת/3 ו-ת/4; להלן התצלומים]. התצלומים נעשו על-ידי בתה של התובעת ביום התאונה, בנוכחות התובעת [עמ' 12 ש' 26-23]. הם תואמים את תיאור התאונה על-ידי התובעת; נחזה בהם באופן ברור חסרונה של מרצפת שלמה צמוד למכסה בור ביוב, זאת במרכז האזור המרוצף שמיועד למעבר הולכי רגל.
3.בלאל, עד התובעת, הוא בעליו של בית-קפה שנמצא סמוך למקום בו נפלה התובעת. בלאל ישב מחוץ לבית-הקפה יחד עם לקוחותיו וחזה בתובעת כאשר עברה במקום, במרחק כמה מטרים ממנו, ראה אותה נופלת והושיט לה עזרה מיד לאחר מכן [עמ' 8 ש' 28 עד עמ' 9 ש' 2; עמ' 9 ש' 12-9, 26-25, 31]. בלאל זיהה את המקום שתועד בתצלומים ואישר כי הוא נמצא סמוך לבית-הקפה; התצלומים מתארים את המקום כפי שהיה בזמן התאונה [עמ' 9 ש' 14-9]. שנה או שנה וחצי לאחר התאונה ביצעה העירייה תיקון והשלימה את המרצפת החסרה [עמ' 9 ש' 21-15].
4.בלאל ראה את נפילתה של התובעת מתרחשת בזמן-אמת, לנגד עיניו. בלאל הצביע על השקע שתועד בתצלומים ואשר נבע מחסרונה של מרצפת כגורם לתאונה. בלאל מסר כי בתכוף לאחר התאונה אמרה לו בתה של התובעת כי רגלה של התובעת נכנסה לשקע והתעקמה, באופן שגרם לנפילתה [עמ' 10 ש' 19-3]. בלאל יחס את נפילתה של התובעת לחֶסֶר במרצפת. מדובר בעדות שמבוססת על ידיעה אישית והתרשמות עובדתית מכלי ראשון של העד שלצדה תהליך הגיוני ומסתבר של הסקת מסקנות. בקיומו של רכיב מסקנה כָּזה אין כדי לשלול את הקשר בין המפגע שתועד בתצלומים – מפגע שנבע מחסרונה של מרצפת בשטח שנועד למעבר הולכי רגל, לבין נפילתה של התובעת בעטיו.
עיון מדוקדק בתצלומים מעלה כי מעבר למפגע זה, מדובר במשטח הליכה ישר ולא נמצא בו גורם אחר שהיה עשוי להביא לנפילתה של התובעת. עדותו של בלאל הותירה רושם כנה וישיר. היא קשרה בין מעידתה ונפילתה של התובעת לבין המפגע שתועד בתצלומים והצביעה על מקום המפגע כמקום התאונה, באופן שמצדד בגרסת התובעת על-אודות קרות התאונה וסיבתה.
5.התובעת לא נכחה באולם בית-המשפט כשנשמעה עדותו של בלאל; היא נחקרה לאחר מכן [עמ' 8 ש' 23-16]. בכל הנוגע לקרות התאונה וסיבתה הייתה עדות התובעת ישירה וכנה והותירה רושם חיובי במונחי אמינות. היא ציינה שלאחר הנפילה מצאה עצמה על הרצפה וראתה שידה מעוותת לגמרי; אנשים התחילו להתקבץ סביבה וביניהם גם בלאל, שדאג להביא לה כיסא [עמ' 11 ש' 26 עד עמ' 12 ש' 3].
התובעת מסרה כי עובר לתאונה ותוך כדי התרחשותה לא ידעה מדוע נפלה, אך הדבר התחוור לה בתכוף לאחריה [עמ' 12 ש' 22-14]:
אחרי שהקימו אותי על הכיסא, הסתכלנו מסביב ואז ראינו שבעצם עם הנפילה הרי התעקמה לי הרגל בתוך הבור הזה, ואז הבנתי שנפלתי בגלל הבור הזה, כי אין סיבה שאני אלך ישר ופתאום אפול, בגלל הבור הזה הבנתי הרי הרגל שלי התעקמה אז הבנתי שהרגל שלי נכנסה לאיזה שהיא גומה או בור כזה, וזה מה שגרם לנפילה. אני הייתי עם נעל ספורט, כאשר אני יוצאת לטייל אני נועלת נעל ספורט. [...] בזמן שנפלתי ידיעתי שנפלתי בגלל שעיקמתי את הרגל, ועיקמתי את הרגל בגלל שנכנסתי לבור. הרגשתי שלא דרכתי על משטח ישר.
עוד אמרה: "אני הרגשתי שהרגל שלי נכנסה לבור. זה לא משהו הפרשי גובה שנתקלים בו, ואתה איך שהוא מאזן את עצמך ונשאר עומד. זה ממש הסית אותי וגרם לי שהרגל נכנסה פנימה ונתקעה בפנים, זה הסית אותי. זה לא משהו חלק שיכולתי להתגבר עליו ולעבור. [...] אני לא בדקתי הפרשי גובה. אני עברתי במקום, הרגל שלי נכנסה לבור הזה וזה גרם לנפילה מיידית, אפילו לא הצלחתי לאזן את עצמי" [עמ' 13 ש' 20-18, 26-25]. התובעת הצביעה על מקום חסרונה של המרצפת כמקום שבו נתקעה רגלה ושללה אפשרות כי נפילתה ארעה במקום אחר [עמ' 12 ש' 31; עמ' 13 ש' 23-21].
6.בעלה של התובעת לא טייל עמה ביום התאונה ולא נכח בזמן התרחשותה [סע' 4 ב-ת/5]; לתובעת נלוותה בתה. בתה של התובעת לא מסרה עדות; הדבר נתלה בשהייתה של הבת בחו"ל במועד מתן התצהירים [עמ' 7 ש' 16-12]. במקרה דנן, אי-העדתה של הבת אינו פוגם בהוכחתן של התאונה וסיבתה על-ידי התובעת.
בעדויותיהם של התובעת ובלאל – עד ראיה אובייקטיבי לתאונה, אשר הצטיינו שתיהן באמינות, יחד עם התצלומים שתיעדו את מקום הנפילה כפי שהיה בזמן התאונה, היה די כדי להרים את נטל השכנוע שמונח לפתחה של התובעת בכל הנוגע לקרות התאונה והיותה נובעת מחסרונה של מרצפת שיצרה שקע במדרכה – שקע שבעטיו מעדה התובעת. מתן אמון בעדות התובעת הוא עצמו מהווה שיקול לקביעת ממצא על-יסודה [רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (2007); ע"א (מח' מר') 2708-08-07 נאות ארז לבנין והשקעות בע"מ נ' מימון (2007)]. לא מדובר בעדות יחידה של בעל-דין, ונמצא לה סיוע בתצלומים ובעדותו של בלאל.
7.לא כל אירוע נפילה של אדם ברחובה של עיר מעיד על רשלנות של הרשות המקומית בתחזוקת המרחב הציבורי וכרוך בהטלת חבות. על התובעת להראות שהתאונה ארעה בשל מפגע שחובת מניעתו מונחת לפתחה של העירייה, והימנעות העירייה למלא את חובתה יצרה סיכון לא סביר שהתממש והוביל לתאונה [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א (מח' י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן (1998)]. במקרה דנן, הורם הנטל.
התצלומים מעידים על פגם במדרכה שנבע מחסרונה של מרצפת לצד מכסה בור ביוב, כל זאת במרכז השטח הלא רחב שמיועד למעבר הולכי רגל, באופן שיצר מפגע. העיר העתיקה בעכו היא אזור תיירות. התובעת מסרה כי ביום התאונה קנתה כרטיס כניסה משולב לארבעה אתרים, הספיקה לבקר בחמאם התורכי ובדרכה לאתר הבא, לשוק, ארעה התאונה [עמ' 11 ש' 15-11]. מחובתה של העירייה לתחזק אזור תיירות שנמצא בתחומה, אשר מושך קבוצות וקהלים לבקר בעיר עכו – כפי שהיה גם במקרה של התובעת. המפגע גרם לנפילתה של התובעת, כפי שהוכח בעדותה האמינה שנתמכה בתצלומים ובעדות בלאל. מדובר במפגע שהיה על העירייה למנוע, וקיומו מכונן רשלנות של הנתבעת שגרמה לקרות התאונה.
8.נטל השכנוע לגבי קרות התאונה, נסיבותיה והיותה נובעת ממפגע שהעירייה נושאת באחריות לו הוכחו אפוא בראיותיה של התובעת. כפועל יוצא עבר למגרש הנתבעת הנטל להביא ראיות לסתור את המסקנה שנבעה מראיות התובעת. הנתבעת נמנעה מהבאת ראיות. היא לא העידה בעל תפקיד בעירייה שאחראי לתחזוקת המקום ובתוך כך לא הראתה שהתיקון שבוצע במקום לאחר התאונה – עליו העיד בלאל, נועד לתיקון המפגע שבעטיו ארעה התאונה, באופן שמצדד באחריותה של הנתבעת לקיומו.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, שנשזרה בחקירתה של התובעת, כי פערי הגובה בין השקע שנוצר בשל חסרונה של מרצפת לבין מפלס פני המרצפות הגבוה יותר מסביב לו היו קטנים ולא אפשרו את לכידת רגלה של התובעת ואת מעידתה בשל כך. ראשית, בעדותה שצוטטה לעיל התמודדה התובעת עם הטענה והראתה כי רגלה דווקא נלכדה בשקע, בלי שהיא הצליחה לייצב את עצמה ולמנוע את הנפילה. שנית, מדובר בטענה מובהקת שבמומחיות מקצועית. אם רצתה הנתבעת להראות שנתוני המקום לא אפשרו מעידה במנגנון שתיארה התובעת, כי אז היה עליה להציג חוות-דעת של מומחה בתחום הידע הרלוונטי. הנתבעת לא עשתה כן; הטענה אינה עשויה להיות מוכחת בהסתמך על ממדיה של סיגריה שתועדה בתצלומים בתוך השקע, כל זאת מזווית צילום עילית.
9.אין להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור כלשהו.
סעיף 68(א) רישא בפקודת הנזיקין מגדיר מהו אשם תורם: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". אשם תורם הוא תרומתו הרשלנית של הניזוק להתרחשות הנזק. "[...] כמו בכל רשלנות כן גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר, או, בלשון סעיף 35 לפקודה, יהא מעשה או מחדל אשר אדם סביר לא היה עושה או לא היה חדל באותן נסיבות. [...] לי נראה שמילות החוק הקובעות לענין זה הן 'באותן נסיבות': הכל תלוי בסבירות ההתנהגות באותן הנסיבות המיוחדות השוררות אותה שעה" [ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 666 (1976)].
לא הוכחו נסיבות שתצבענה על אי סבירות בהתנהלות התובעת עובר לתאונה, באופן שהשיא תרומה להתרחשותה. התובעת מסרה שהליכתה במקום הייתה רגילה, אופיינית למי שמטייל באזור השוק ומביט סביבו. התובעת נעלה נעלי ספורט מתאימות להליכה במקום מסוג זה [עמ' 12 ש' 18-17; עמ' 13 ש' 28-27]. התנהגותה של התובעת הייתה סבירה, מותאמת לנסיבות של זמן ומקום, ואין בסיס עובדתי לחייבה ברשלנות תורמת ולו בשיעור נמוך.
10.לסיכום חלק זה: אני קובעת אפוא כי התאונה ארעה בנסיבות שתיארה התובעת, כי התאונה נבעה ממפגע שקיומו מונח לפתחה של הנתבעת – באופן שמקים אחריות שלה לתאונה, וכי התובעת לא השיאה תרומה רשלנית לקרות האירוע שבו נפגעה.
ג.הנכות הרפואית
1.אין למעשה מחלוקת על אופי הפגיעה שנגרמה לתובעת בתאונה ועל הטיפולים הניתוחיים שנדרשו לה בעטיה. גם הנכות הרפואית האורתופדית שנובעת מהתאונה אינה במחלוקת, וזו נסבה על עצם קיומה וטיבה של המגבלה התפקודית הכרוכה בנכות הרפואית.
2.התובעת הגישה חוות-דעת רפואית שנתן ד"ר דוד גורן, מומחה לאורתופדיה וכירורגיה של היד [נספח ג' ב-ת/2; להלן מומחה התובעת]. אלו ממצאי חוות-הדעת וקביעותיה: ביום התאונה נבדקה התובעת בחדר מיון בבית-החולים בנהריה ואובחן שבר מרוסק של ראש עצם הרדיוס ביד ימין; היד הושמה בסד גבס. ביום 21.5.2014 נותחה התובעת וראש הרדיוס הוחלף במשתל. במסגרת מעקב מרפאתי, בשל חוסר התקדמות בשיפור בכיפוף המרפק והימשכות כאבים בו, הוחלט על הוצאת המשתל והדבר נעשה בניתוח נוסף שעברה התובעת ביום 24.8.2015.
הנתבעת הגישה חוות-דעת נגדית שערך ד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית (להלן מומחה הנתבעת). בחוות-דעתו אושר כי ביום התאונה אובחנה התובעת כסובלת משבר מרוסק בראש הרדיוס במרפק ימין והיא עברה שני ניתוחים – ניתוח להחלפת ראש הרדיוס במשתל וניתוח נוסף להוצאת המשתל עקב כאבים.
3.שני המומחים ציינו כי התובעת עברה טיפולי פיזיותרפיה אחרי כל אחד מהניתוחים הללו [ר' גם סע' 9 ו-12 ב-ת/2].
4.הן מומחה התובעת והן מומחה הנתבעת מצאו בבדיקת התובעת ממצא של ישור יתר בהיקף של 10 מעלות במרפק ימין בהשוואה למרפק שמאל. בשל כך, זיכו אותה שניהם בנכות רפואית בשיעור 10% לצמיתות. מומחה התובעת עיגן זאת בסעיף 35(1)(ב) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (להלן התקנות) שעניינו "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות", וייחס זאת להגבלה בטווח תנועת היישור של מרפק ימין. מומחה הנתבעת יחס נכות באותו שיעור לסעיף 41(5)(ב) בתקנות שעוסק ב"מצב אחרי שבר במרפק שהתרפא עם שינוי בזוויות כגון CUBITUS VARUS CUBITUS VALGUS או הוצאת ראש הרדיוס, ללא הגבלת התנועות"; הוא מצא שטווח התנועות במרפק ימין תקין ואינו כרוך בהפרעה תפקודית. לעומת זאת קבע מומחה התובעת שקיימת הגבלה בטווח תנועת היישור של המרפק הימני, שהינה בעלת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי.
5.מומחה התובעת קבע כי בנוסף לנכות אורתופדית נגרמה לתובעת נכות בשיעור 5% בשל צלקת ניתוחית מכערת לפי סעיף 75(1) בין (א) ל-(ב) בתקנות. מומחה הנתבעת תיעד קיומה של צלקת לא רגישה ונמנע מכל התייחסות, לכאן או לכאן, לקיומה של נכות בעטיה.
6.בקדם-המשפט הודיעו בעלי-הדין כי מאחר שאין מחלוקת על קיומה של נכות אורתופדית בשיעור 10%, תוך שהתובעת טוענת גם לנכות בשיעור 5% הנובעת מצלקת ניתוחית, אין צורך במינוי מומחה מטעם בית-המשפט; מומחי הצדדים לא נחקרו, ובעלי-הדין מסרו כי יעלו את טענותיהם לגבי המשמעות התפקודית של הנכות בסיכומים [עמ' 3 ש' 16-12 והחלטה בעמ' 5].
7.אין מחלוקת על כך שלתובעת שולטנות ימנית, כך שהיא נפגעה בידה הדומיננטית. ניתן לכך ביטוי בחוות-הדעת שערכו מומחי הצדדים [ר' גם סע' 5 ב-ת/2].
8.בכתב-ההגנה הלינה הנתבעת על כך שהתובעת הגדילה את נזקיה משום שבחרה לעבור את הניתוח הראשון בבית-חולים בA הסמוך למקום מגוריה ולא בבית-החולים בנהריה, בו נבדקה מיד לאחר התאונה [שם, סע' 10 ו-20(ד)]. מדובר בטענה שדינה דחייה. התובעת אושפזה בבית-החולים הדסה עין כרם ביום 18.5.2014, למחרת התאונה. לא הוכח כי ביצוע הניתוח נדחה ליום 21.5.2014 מטעמים הקשורים בתובעת [סע' 7 ב-ת/2]. אם רצתה הנתבעת להראות כי השהיית הניתוח גרמה להחמרת מצבה של התובעת, היה עליה לעשות כן באמצעות חוות-דעתו של המומחה מטעמה, אלא שאין בה כל התייחסות לכך.
ד.דיון והכרעה: מישור הנזק
1.אין לקבל את קביעתו של מומחה הנתבעת כי לנכות הרפואית שנותרה בעקבות התאונה לא נודעת משמעות תפקודית. ממצא פוזיטיבי בבדיקת התובעת, לפיו קיים ישור יתר של 10 מעלות בתנועת היישור של מרפק ימין – ממצא שאינו קיים במרפק שמאל, משותף לחוות-הדעת של שני הצדדים. הממצא תועד במפורש בחוות-דעתו של מומחה הנתבעת כיישור של 10- (מינוס) מעלות במרפק ימין בהשוואה לאפס מעלות בשמאל. מדובר בממצא שאינו מתיישב עם קביעתו של מומחה הנתבעת כי אין הפרעה תפקודית שכרוכה בטווח התנועות של מרפק ימין. הממצא מתיישב עם קביעתו של מומחה התובעת בדבר קיומה של הגבלה בטווח תנועת היישור במרפק ימין. בה בעת יש לאמץ את קביעתו הנוספת של מומחה התובעת כי המגבלה התפקודית אשר כרוכה בכך היא בעלת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי; הדבר עולה בקנה אחד עם סעיף התקנות בו תלה מומחה התובעת את קביעת הנכות. זה אפוא טיבה של הנכות שנותרה לתובעת בעקבות התאונה: יש לה פן תפקודי אך השפעתה התפקודית קלה בלבד.
2.אין בידי לקבל את טענת התובעת כי הצלקת הניתוחית שנותרה בידה רגישה או מכאיבה [סע' 15 ב-ת/2]. מומחה התובעת לא קבע כי מדובר בצלקת רגישה או מכאיבה; הוא תיעד צלקת בחלק הלטרלי של המרפק הימני, באורך 10 ס"מ וברוחב של עד 5 ס"מ, לגביה קבע כי היא צלקת מכערת, הא ותו לא. לצלקת מכערת שאינה רגישה או מכאיבה אין משמעות תפקודית. במקביל, קיומה של צלקת מכערת לא נשלל בחוות-דעתו של מומחה הנתבעת; הוא תיעד את הצלקת ואת מידותיה וציין כי היא אינה מכאיבה, אך לא שלל את היותה צלקת מכערת ונמנע מלאזכר אותה בסיכום חוות-הדעת בלי שביאר זאת ובלי ששלל את קביעת הנכות לגביה על-פי חוות-הדעת שהציגה התובעת. אשר על כן יש לקבל את קביעתו של מומחה התובעת לגבי קיומה של צלקת מכערת גרידא, בגינה זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל ובלי שנודעת לצלקת השפעה תפקודית.
3.התובעת בעלת הכשרה של ****** ו**** בכירה. מאז שנת 1989 היא עבדה ברציפות כ**** בחברת היי-טק ששמה B [סע' 20 ב-ת/2]. התובעת הוסיפה לעבוד באותו מקום לאחר התאונה והועסקה באותו מקום ובאותו תפקיד גם במועד מתן עדותה, זאת בהיקף של משרה מלאה [עמ' 14 ש' 9-6].
4.בעדותה בחקירה נגדית ביקשה התובעת לטעון – בלי שניתן לכך כל ביטוי בתצהירה, כי למרות שהיקף משרתה לא השתנה לאחר התאונה, קטן מספר השעות הנוספות שעבדה ושבגינן היא תוגמלה. הלכה למעשה לא עלה בידי התובעת לבסס טענה זו ועדותה על כך הייתה רפה, דלה ולא נתמכה בתלושי שכר בהיקף המתבקש [עמ' 14 ש' 11 עד עמ' 15 ש' 4]. בהשוואה בין ארבעה תלושי שכר מן התקופה שקדמה לתאונה, החל מחודש ינואר 2014 עד לתאונה, לבין תלושי השכר שהוצגו עד חודש דצמבר 2016 לא היה די כדי להוכיח מגמה, לא כל שכן מגמה עקבית, של פגיעה בהיקף השעות הנוספות אחרי התאונה ביחס לתקופה שקדמה לה.
התובעת לא חלקה על כך שבחודש אוקטובר 2016 – אחרי התאונה, עבדה 21 שעות נוספות, בעוד שבחודש מרץ 2014, לפני התאונה, תוגמלה בגין 10 שעות נוספות. בהסבר שסיפקה, תוך קשירה בין שעות נוספות שעבדה באוקטובר 2016 לבין תקופה החגים, אין די כדי לבסס היעדר יכולת לעבוד היקף גדול של שעות נוספות שנובע מצרכי מעסיקתה [עמ' 14 ש' 31 עד עמ' 15 ש' 4]. התובעת אישרה כי היא נמנעה מלצרף תלושי שכר רבים יותר מאלה שהוצגו, בין לתקופה שלפני התאונה ובין אחריה, עד מתן התצהיר, למרות שהיה ביכולתה לעשות כן [עמ' 14 ש' 30-27; עמ' 15 ש' 15-13]. בעל-דין שנמנע מהצגת ראיות שנחוצות להוכחת גרסתו ללא מתן טעם מניח את הדעת מוחזק כי היה בראיות הללו, אילו הוצגו, כדי לחזק את עמדת הצד שכנגד ולעמוד לו לרועץ [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. הטענה לפגיעה בשכרה של התובעת, ברכיב שעות נוספות, לא הוכחה ודינה דחייה.
5.התובעת זכאית לפיצוי בשל הפסדי שכר לתקופות שבהן שהתה באי-כושר אחרי התאונה, בגין הניתוח הראשון ואחר כך בגין הניתוח השני. את ההפסד יש לחשב לפי תלושי השכר שהוצגו – ולא לפי הנכויות הזמניות שקבע מומחה התובעת (100% לשלושה חודשים לאחר התאונה, 50% לשלושה חודשים נוספים ו-30% לשלושה חודשים שלאחר מכן) ובהתעלם מנתוני השתכרותה הממשיים של התובעת. בתצהיר התובעת נכלל תחשיב הפסדי שכר לעבר על-בסיס תלושי השכר ולא על-פי הנכויות הזמניות, תוך העמדתו על סך של 4,263 ₪; בתוך כך הוטעם כי בתקופת אי-הכושר שולם לתובעת שכר, ברובו על-חשבון ימי מחלה [סע' 24 ו-25 ב-ת/2]. מדובר בסכום שהולם את הנתונים שהוצגו בתצהיר התובעת ונספחיו, והוא לא נסתר. התובעת דבקה בו גם בסיכומיה. בגין הפסדי שכר לעבר אני פוסקת לתובעת סך של 4,263 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ובסך הכול 4,500 ₪ בערכי יום פסק-הדין.
6.תצהירה של התובעת נערך ביום 16.10.2017. עדותה נשמעה ביום 15.7.2018. לא הוכחה פגיעה בשכרה של התובעת הנובעת מן התאונה. התובעת אישרה כי שכרה עולה מדי שנה בשיעור של 2.5% עד 3%, זאת גם לאחר התאונה [עמ' 15 ש' 22-18]. הודאה מפורשת בהיעדר ירידה בשכרה של התובעת לאחר התאונה נכללה בסיכומיה [בסע' 43].
7.לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 10% שיש לה משמעות תפקודית קלה. גילה 55 שנה. שכרה הממוצע עובר לתאונה היה סך של 16,530 ₪ [סע' 37 בסיכומי התובעת]. למרות שמדובר בידה הדומיננטית, עבודתה אינה נשענת באורח מהותי ומובהק על הפעלת המרפק, באופן שמסביר את היעדר הפגיעה בשכרה לאחר התאונה. בנתונים הללו יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי בשל הפסד שכר לעתיד. הם אינם מצדיקים פיצוי על-פי תחשיב אריתמטי, קל וחומר על-פי התחשיב שהוצג בסיכומי התובעת ואשר התעלם מגיל הפרישה של התובעת וממקדם ההיוון בשיעור של 3% שעודנו מחייב על-פי דין [ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ('הפול') נ' פלוני (2017); ת"א (מח' ת"א) 43473-07-11 י.פ.ו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2018)]. אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר לעתיד בסך של 55,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין. סכום זה כולל את רכיב הפנסיה ואין מקום לפוסקו בנפרד מעבר לכך.
8.בעקבות התאונה לא הסתייעה התובעת בעזרה בשכר במשק בית אלא בעזרתם של בני-משפחה. צויין כי בעיקר נזקקה התובעת לעזרה בתקופות שבהן נקבעה לה נכות זמנית בשיעור גבוה. בתקופת ההחלמה לא יכלה לנהוג בכוחות עצמה ובעלה הסיע אותה ממקום למקום [סע' 31 ב-ת/2].
בעלה של התובעת מסר כי הוא סייע לה בתקופה שבה הייתה ידה מגובסת לאחר התאונה, וכך גם לאחר הניתוח השני שעברה; הוטעם כי הוא מבצע מטלות בבית על-מנת לסייע לתובעת, בהן לא היה מעורב לפני התאונה [סע' 8-6 ב-ת/5]. בעדותה לפני טענה התובעת כי לאחר התאונה, כשבעלה נמצא בעבודתו, הסתייעה בבתה שסיימה אז לימודים באוניברסיטה [עמ' 15 ש' 29-27]. הבת לא נתנה עדות ולא נזכרה בתצהיר התובעת כמי שסייעה לה לאחר התאונה. ממילא לא הוכח כי דובר בעזרה שחרגה מהרגיל והסביר בין בני-משפחה והייתה כרוכה בהפסדי שכר או בחסרון כיס של הבת, מן הסוג שמכונן זכות לפיצוי [ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984); ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985)].
בעדותה לפני הצהירה התובעת כי איננה מוכנה להעסיק עוזרת בשכר ומסתמכת רק על עזרתו של בעלה; בכך סתרה את גרסתה בתצהיר כי סביר שתיאלץ להעסיק עזרה בשכר בעתיד [השוו עמ' 15 ש' 25-23 לסע' 33 ב-ת/2]. כאשר קיים צורך ממשי, נסוגים מפניו עקרונות בדבר אי-העסקת אדם זר במשק הבית. הימנעותה של התובעת מהסתייעות בעזרה בשכר מעידה על טיבו הממשי של הצורך שנבע מן התאונה. הדברים תואמים את הקביעה כי נכותה של התובעת בעלת השפעה קלה בלבד על כושר הפעולה. מעדות בעלה של התובעת עלה כי אופי עבודתו כאיש אחזקה הוא כזה שאפשר לו לסייע לתובעת במהלך יום עבודתו, זאת ללא פגיעה בתנאי עבודתו, בהיקף משרתו או בשכרו [עמ' 16 ש' 12 עד עמ' 17 ש' 1]. לא הוכח כי בעתיד תזדקק התובעת לעזרה אשר עולה בטיבה והיקפה על סיוע סביר ורגיל שניתן במסגרתו של התא המשפחתי.
בנתונים הללו יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד שלישי שמרכז הכובד שלו בעזרת בני-משפחה מוגברת שניתנה לה בתקופת ההחלמה אחרי הניתוח הראשון והניתוח השני ובשים לב לכך שבתקופת האשפוז מיד לאחר התאונה, בתאריכים 18 עד 22 במאי 2014, סעד אותה בעלה בהיקף משמעותי [סע' 8-7 ב-ת/5 ועדות בעלה של התובעת בעמ' 16 ש' 21-15]. אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה סך של 15,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.
9.התובעת לא הציגה תיעוד שיהלום את הפיצוי לו עתרה בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר (25,000 ₪) ולעתיד (10,000 ₪) [ת/2 בסע' 29-28]. בחוות-דעתו של מומחה התובעת אין כל קביעה על-אודות טיפולים להם תזדקק התובעת בעתיד, באופן שמשליך על מבוקשה לפסוק לה סכום נכבד בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד. התובעת לא הראתה כי היא נזקקת למשככי כאבים שאינם נכללים בסל הבריאות ולא הוכיחה את תדירות שימושה בהם. התובעת מסרה שכאשר היא נאלצה להגיע לעבודה בתקופה בה שהתה באי-כושר, מעסיקתה העמידה לרשותה הסעות במונית, באופן שלא היה כרוך בחסרון כיס שלה או בצורך של בעלה להסיעה [סע' 22 ב-ת/2]. על-בסיס זה ובשים לב לתיעוד שהציגה התובעת [נספח ח' ב-ת/2] יש לזכותה בפיצוי כולל בסך של 12,500 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.
10.בתצהירה העריכה התובעת את נזקיה בראש נזק של כאב וסבל ב- 50,000 ₪ [סע' 26 ב-ת/2]. מדובר בסכום סביר שהולם את אופי פגיעתה של התובעת, את הטיפולים שניתנו לה בעקבות התאונה ואת קיומה של צלקת שאינה רגישה או מכאיבה. משאמדה התובעת את נזקה בראש נזק זה בעדותה הראשית, יש דופי בכך שבסיכומיה ביקשה להעמיד את הפיצוי באותו ראש נזק על סך גבוה יותר של 150,000 ₪ [שם, בסע' 42]. אין כל בסיס לפסיקת פיצוי בסכום זה או סכום דומה לו. אני פוסקת לתובעת 50,000 ₪ בגין כאב וסבל, באופן שתואם את עדותה הראשית – לה היא מחוייבת, ואת מכלול הראיות.
11. לסיכום חלק זה: אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך כולל של 137,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.
ה.סיכומם של דברים
התביעה מתקבלת אפוא. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים המצטברים שלהלן: פיצוי בסך של 137,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 4,500 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 32,058 ₪, והכל בערכי יום פסק-הדין. הסכום הפסוק ישולם לתובעת תוך שלושים יום מן המועד שבו יומצא פסק-הדין לנתבעת, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט, 02 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
