ת"א 64564-01-15

הנתבעים 1,2,6 ו-7 הגישו בקשות נפרדות לסילוק התביעה על הסף.

עיקר הנימוקים עליהם נסמכים הנתבעים בבקשותיהם סבים סביב טענותיהם בדבר השתק ומעשה בית דין, חוסר עילה וחוסר יריבות, שיהוי, חוסר סמכות מקומית וחוסר סמכות עניינית.

לאחר שבחנתי טענות הנתבעים וטענות התובע בתגובותיו (התגובות הוגשו אך ורק ביחס לנתבעים 6 ו-7), אני מוצאת כי יש לבחון את הבקשות בשלבים כאשר בשלב הראשון יש לבחון האם התביעה הוגשה לבית המשפט אשר מוסמך לדון בה.

ראשית כל אציין, כי התביעה שלפניי היא תביעה לסעד הצהרתי ולסעד כספי. במסגרת תביעתו לסעד הצהרתי עותר התובע לביטול פסק הדין שניתן בהליך אזרחי קודם שהתנהל בבית משפט השלום בנתניה (ת.א. 19825-03-11) ובגדרו הוגשה תביעה כספית מטעמו כנגד הנתבעים 1-4 לתשלום פיצויים עקב עסקה לרכישת רכב לאור טענתו כי הוטעה ורומה בכל הנוגע למצבו הכללי והמכני של הרכב לאחר שהתברר לו כי הרכב עבר תאונה קשה והורד מהכביש מבלי ליידע אותו אודות כך טרם הרכישה (להלן – "ההליך הקודם" ו-"פסק הדין").

לטענת התובע, זמן מה לאחר שניתן פסק הדין בהליך הקודם הגיעו לידיו ראיות חדשות אשר מפריכות את טענות ההגנה של הנתבעים 1-4 – טענות עליהן הושתת פסק הדין - ומצדיקות בירור התביעה מחדש.

כמו כן טוען התובע, כי הראיות החדשות תומכות במסקנה כי פסק הדין שקבל את עמדת הנתבעים 1-4 הוא פסק דין שהושג במרמה שכן נתבעים אלה נמנעו מהצגתן בפני בית המשפט בהליך הקודם, ואילו הוצגו בפניו תוצאות פסק הדין היו משתנות מקצה לקצה.

במסגרת הסעד הכספי טוען התובע, כי על כל הנתבעים לפצות אותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב העסקה לרכישת הרכב ובגין הנזקים העקיפים שנגרמו לו בעקבות ניהול ההליך הקודם. לטענתו, צירוף נתבעים נוספים שלא היו צד להליך הקודם, הם הנתבעים 5-8, הוא פועל יוצא מגילוי הראיות החדשות כאשר עילת התביעה נגדם מבוססת על מעשה קנוניה ומרמה תוך מתן יד להפרת הוראה חוקית שנועדה להגן על האינטרסים שלו כרוכש תמים.

הנתבעים 1,2,6,ו-7 הגישו כאמור בקשה לסילוק התביעה על הסף מנימוקים שונים. אחד הנימוקים מתייחס לשאלה האם בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה. לטענתם, מאחר שעסקינן בתביעה לביטול פסק דין הרי שהסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין, קרי בית משפט השלום בנתניה.

ובכן, דין הטענה להתקבל, ואנמק – הכלל לגבי ביטול פסק דין סופי וחלוט הוא שהביטול ייעשה בדרך של הגשת תביעה לביטול הפסק לאותו בית משפט אשר נתן אותו. בע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פד"י 1804, 1817 (1956) נקבע, כי "ביטול הפסק פירושו העברתו מן העולם... והדבר מצריך אמנם הגשת תביעה לאותו בית משפט אשר נתן את הפסק, כדי שיבטלו". דברים דומים נאמרו גם בהמ' 445/80 טוב אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה (1) 505, 507 (1980): "בדרך כלל הדרך לביטול פסק-דין סופי, עקב טענת מרמה, היא על-ידי הגשת תביעה לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין" (ראו גם ע"א 417/89 אע'ברייה נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מה (4) 741 (1991)).