ת"א 61047-12-14 המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ נ' מדינת ישראל ואח'

1. ביום 30.12.14 נתן כב' הרשם צו המורה למבקשת ליתן לתובעת תעודת עובד ציבור המפרטת את יומן מד"א ובו הרישום המתעד את הדיווח הראשוני (לרבות שם המדווח) בתאונת דרכים פלונית ביום 4.5.2010 וכן תדפיס יומן האירועים הממוחשב של הפינוי ותמליל השיחה עם המודיע. ביום 24.2.16 הגישה המבקשת בקשה "לצמצום הצו" כך שתהיה משוחררת מלמסור את שמו של המודיע ופרטי ההתקשרות עמו. היא פירטה והסבירה שהגוף האמון אצלה על יישום חוק חופש המידע תשנ"ח – 1998, "קבע מדיניות אחידה וסדורה לגבי מסירת מידע אודות אירועים בהם הגישה האגודה סיוע רפואי. מדיניות זו מאזנת בין זכותו של מאן דהו לעיין במידע עם זכותם של מטופלים וצדדים שלישיים להגנה על פרטיותם". המבקשת הסבירה ש"ככלל היא מתנגדת לחשיפת פרטים מזהים אודות מזמין השירות, כאשר הוא אדם פרטי, בהעדר טעם נגדי רב משקל" מעבר לרצון לשמור על פרטיותם של עובדי האגודה וצדדים שלישיים, נומקה עמדה זו בחשש שעוברי אורח ירתעו מהזעקתה לאירועים ופעילותה תפגע. התובעת התנגדה לבקשה וציינה שאינה מבקשת לחטט בענייניו הפרטיים של המודיע, אלא לזמנו להעיד על מראה עיניו.

2. הנימוק המשפטי שבפי המבקשת הוא זה: חוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998, אוסר על רשות למסור מידע שגילויו פוגע בפרטיות. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 מגדיר כפגיעה בפרטיות, בין השאר כאשר נעשה "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". המבקשת מתבססת על פסיקה של בית-המשפט העליון שלפיה אותם "עניינים פרטיים", כוללים גם את שמו של אדם, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, וכו'. דומני שדבר מזה אינו שנוי במחלוקת ואיש לא היה מלין אילו היתה המבקשת מתנה את גילוי המידע במתן צו שיפוטי המחייב זאת. אלא שהמבקשת טוענת ליותר מזה – לשיטתה, אין לתת צו שכזה כלל. כפי שיפורט להלן מצאתי לנכון לדחות עמדה זו.

3. התובעת מבקשת את פרטיו של עד, אדם שהיה צופה או משקיף מהצד על האירוע שלגביו מבקשים ממנו עדות. האירוע התרחש בשעות היום במקום ציבורי לפני שש שנים. על פני הדברים עצם העובדה שהעד שהה שם באותה שעה אינה חושפת ענין שיש בו ייחוד או שחשיפתו עלולה להסב לו פגיעה ממשית כלשהי. בית-המשפט ביקש לשמוע את עמדת העד המיועד – שמא יש אינטרס ראוי להגנה שלו העלול להפגע – אך המבקשת לא הצליחה ליצור עמו קשר וממילא הדיון מתנהל ברמה העיונית בלבד.

4. כל הליך בבית-משפט עוסק ב"ענייניו הפרטיים" של מישהו. למרות זאת הכלל הוא שמשפטים נערכים בפומבי, תוך שעניינים פרטיים שונים נחשפים לעין הציבור. כאשר אינטרס ראוי עומד בסכנה, יש בידי בתי-המשפט אמצעים לצמצם את הפגיעה בפרטיות באופן מידתי שלא יפגע בבירור האמת. די אם נזכיר שבבית-המשפט לענייני משפחה נדונים עניינים שחוסים כולם תחת הגנת הפרטיות. עם זאת, כדבר שבשגרה נאלצים עדים ובעלי דין לחשוף בבית-המשפט עניינים פרטיים שהיו מעדיפים להסתיר. לרוב מדובר במידע הרבה יותר רגיש מהמידע שעל סודיותו רוצה המבקשת להגן. אילו הוחלה עמדת המבקשת על מידע דומה שבידי רשויות אחרות, לא ניתן היה כלל לקיים משפטים אזרחיים במובן המוכר לנו: המשטרה, צה"ל, מכבי האש, המוסד לביטוח לאומי, בתי החולים, קופות החולים, מוסדות חינוך, מקומות עבודה – כולם יכולים היו למנוע מהצדדים למשפט האזרחי גישה לזהותם של עדים רלבנטיים ונחוצים.

5. המבקשת בוודאי היתה נוהגת כשורה, אילו היתה מדווחת לבית-המשפט על טעמי התנגדותו של העד המיועד לחשיפת פרטיו ומבקשת "עבורו" שבית-המשפט ישוב וישקול לאורם את הצו. לא זה שקרה הפעם. המבקשת פשוט סבורה ש"עקרונית" על בתי-המשפט להניח ידם מזימון לעדות של מי שמסר לה מידע. המבקשת הציבה בפני בית-המשפט רף "עקרוני" המחייב התייחסות "עקרונית". העקרון המגולם בבקשה אינו סביר, אינו מאוזן ואינו מידתי והוא למעשה מנוגד למדינות המבקשת עצמה! הוא מעניק הגנת יתר לפרטיות, מתייחס אליה כ"זכות על" הגוברת על כל אינטרס אחר ומתעלם מההבדל שבין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי-דין לבין סקרנותם של הולכי רכיל. המבקשת מצהירה על מדיניותה ש"היא מתנגדת לחשיפת פרטים מזהים אודות מזמין השירות, כאשר הוא אדם פרטי, בהעדר טעם נגדי רב משקל" (ההדגשה שלי – י.ב.). למרבה התמיהה, ביישומה של מדיניות זו, כפי שבא לביטוי בבקשה שבפני, אין זכר להפעלה כלשהי של שיקול הדעת הבוחן האם יש או אין "טעם נגדי רב משקל". ואכן, כיצד יכולה המבקשת לברר אם יש או אין טעם כזה, מקום שבו אין לה מידע כלשהו אודות ההליך המשפטי שבעבורו התבקש גילוי המידע? ידיעה כזו דווקא יש לבית-המשפט והוא ששקל אותו בטרם מתן הצו – אלא שבטיעוני המבקשת אבד רכיב זה של המדיניות ולא הופעל כלל. כך הפכה מדיניות מאוזנת לעמדה חד-צדדית.

6. אין מנוס מלהזכיר דברים שאמורים היו להיות מובנים מאליהם: ההגנה על החירויות והזכויות החוקתיות (כגון, ההגנה על קניינה של התובעת), תלויה במימוש זכות הגישה לבית-משפט שבו מתנהל הליך הוגן. משפט הוגן מחייב הזדמנות להבאת ראיות. זימונם של עדים למשפט היא זכות של בעלי-הדין. ההתייצבות למתן עדות אינה מעשה חסד שמרעיף העד על בעלי הדין. זוהי חובה, שניתן לאכוף על העד בעזרת המשטרה. כאשר העד מתייצב בבית-המשפט חובתו להשיב לשאלות שבית-המשפט מצא שהן רלבנטיות למחלוקת במשפט – ובכלל זה שאלות שרמת פגיעתן בפרטיותו עולה בהרבה של המידע שהמבקשת רוצה למנוע את חשיפתו. בדרך-כלל אין מגינים על פרטיותם של עדים על-ידי הסתרת זהותם ומניעת זימונם למשפט.

7. עמדת המבקשת מועלית מעת לעת בבקשות דומות המוגשות לבתי המשפט (ואף למותב זה). לא מצאתי תקדים לכך שעמדה זו התקבלה. דומה שהמבקשת מטריחה שוב ושוב את בעלי-הדין ואת בתי המשפט בטענה בלתי מבוססת. מצאתי לנכון לדון בענין בהרחבה יחסית, על מנת להביא לתיקון התקלה בטרם תביא לחיובה של המבקשת בהוצאות המשפט שגורמת התנהלותה.

8. לאור האמור, מצאתי שאינטרס עשיית הצדק מחייב את גילוי המידע המבוקש. הבקשה לצמצם את תחולת הצו, נדחית. שם המודיע, כתובתו ודרכי ההתקשרות עמו, ימסרו לתובעת.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ו, 22 מאי 2016, בהעדר הצדדים.