ת"א
בית משפט השלום ראשון לציון
|
58348-11-10
27/01/2015
|
בפני השופטת:
יעל בלכר
|
| - נגד - |
התובע:
שני שגיב
|
הנתבעים:
1. א.ב. בוני הגליל בע"מ – עיכוב הליכים
2. י.ד. מעיין שירותי בנייה בע"מ
3. אלי ביבי
|
| פסק דין |
התובע הודיע על הסכמה להצעת בית המשפט, שלפיה תידחה התביעה ללא צו להוצאות.
הנתבעת 2 עומדת על פסיקת הוצאות מהטעם שהסכמה זו באה רק בתום שמיעת הראיות ולאחר שהנתבעת 2 הגישה את סיכומיה בתיק, בשל מורכבות ההליכים, הצורך להגיש כתב הגנה לכתב התביעה מתוקן, על מנת שלא לעודד תביעות נוספות כנגדה, למניעת חסרון כיס שנגרם לה בשל ניהול ההליכים, ומחמת והזכאות העקרונית של בעל דין שהתביעה כנגדו נדחתה לפסיקת הוצאות לזכותו. הכל כמפורט בעמדתה בכתב.
לאחר ששמעתי את הראיות עיינתי בסיכומי הצדדים וכן בטענות לעניין ההוצאות, ונוכח הסכמת התובע לדחיית התביעה כאמור לעיל ומהטעמים המפורטים להלן, אני מורה על דחיית התביעה, ללא צו להוצאות.
הנתבעת 2 תרמה תרומה משמעותית להתמשכות ההליכים. יתר על כן, התנהלותה אף חרגה מן המצופה והנדרש מבעל דין, בכך שגילתה טפח וכיסתה טפחיים, בכתב ההגנה וגם לעת הגשת תצהיריה, כפי שהתברר משמיעת הראיות.
על מנת לסבר את האוזן ובשים לב לכך שאני נדרשת לעניין רק לצורך סוגיית ההוצאות, אביא חלק מהדברים, בקצרה.
כפי שציינתי בהחלטה מיום 2/7/12 (בקשה 12), תיקון כתב התביעה והגשתו של כתב תביעה מתוקן נדרשו בשל כך שאך ורק מתצהיריה של הנתבעת התברר, כי סעד האכיפה אינו רלבנטי ויש להמירו בסעד כספי.
בנוסף, רק מכוח החלטתי בדיון ק.מ. מיום 2/7/12, הואילה הנתבעת 2 להגיש לבית המשפט (ביום 31/7/12) את ההסכם שבין הנתבעים 1 ו- 3 לבין מר רפי חיים מ- 10/2009, הסכם שלפיו הנתבעת 1 מכרה את זכויותיה בפרוייקט בכפר שמאי למר רפי חיים, לצורך פירעון של הלוואה שנתן האחרון לראשונים (ההסכם עם רפי חיים).
למסמך זה נודעה רלבנטיות ומשמעות לא מבוטלת בבירור גרסאות הצדדים.
אמנם טענתה של הנתבעת 2, כי "מעולם לא התקשרה עם התובע בהסכם כשלהו" (ס' 1 לכתב ההגנה), לא הופרכה. אך עם שמיעת הראיות התברר, כי בסמוך להסכם עם רפי חיים ולצורך ביצועו, ביום 1/11/09, הקים רפי חיים את הנתבעת 2 ובהמשך, העביר את המניות בחברה לידי בעליה כיום, מר הבדלה, שהעיד מטעם הנתבעת 2. יתרה מכך, לטענתו של מר הבדלה, ההלוואה שבגינה נעשה ההסכם עם רפי חיים מתייחסת גם לכספים שלו וההסכם נועד גם להשבת כספו שלו. (ראו עמ' 47 - עמ' 48 לח"נ של הבדלה וכן ס' 3 לסיכומי התובע).
לשלמות התמונה אציין, כי על אף האמור, לא נשמטה הטענה בדבר העדר התקשרות בין התובע לבין הנתבעת 2 ולא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת 2 באה בנעלי הנתבעת 1 ונטלה על עצמה או קיבלה לפי דין את התחייבויות הנתבע 1 כלפי התובע. עוד סברתי, כי ההסכם שבין התובע לבין הנתבעת 1, שהינו הסכם בניה בלבד (וברמת מעטפת בלבד) הינו לכל היותר, חלק מעסקת משכון להבטחת החזר הלוואה שלא נרשמה כדין וסבלה גם מחוסר בהירות ביחס למגרש הרלבנטי, על כל המשתמע מכך. מטעמים אלה ואחרים היה מקום לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2.