אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> א' נ' פאח'ורי ואח'

א' נ' פאח'ורי ואח'

תאריך פרסום : 25/01/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום נצרת
56165-10-10
19/01/2018
בפני סגן הנשיא:
יוסף סוהיל

- נגד -
תובע:
מ.א.נ.
עו"ד ע. בדארנה ואח'
נתבעים:
1. פיסל פאח'ורי
2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

עו"ד מ. אלמאדי ואח'
פסק דין

 

פתח דבר

1.זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 25/10/83, כתוצאה מפגיעתו בתאונת עבודה שאירעה ביום 6/4/2010, עת עבד כפועל בנין בשירות הנתבע 1.

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היה בעת הרלוונטית מעסיקו של התובע, ואילו הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הייתה המבטחת של הנתבע בביטוח חבות מעבידים ו/או צד שלישי.

 

2.התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, הוועדה הרפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 30%. וכן, הופעלה תקנה 15 במלואה מלא והועמד שיעור הנכות על 45%.

 

3.הצדדים חלוקים ביניהם, הן בשאלת האחריות, הן בשאלת גובה הנכות הרפואית, והן בשאלת גובה הפיצויים.

 

4.לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים, בעקבותיה נגרמו לו נזקים והפסדים ממוניים ולא ממוניים. מנגד, התכחשו הנתבעים בכתבי הגנתם לאחריותם לתאונה הנטענת ולכל טענות התובע. עוד נטען, כי יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע לקרות התאונה ותוצאותיה.

 

נסיבות התאונה, כפי שהוכחו בפני

5.אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששמעתי את התובע והעד מטעמו ובחנתי את כלל הראיות שהובאו לפני, באתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה הנטענות, במידה הדרושה במשפט אזרחי, כפי שיפורט בהמשך.

 

6.התובע טען בכתב תביעתו, כי:

"בתאריך 6.4.2010 או סמוך לכך, עת עבד התובע בעבודות בניין ושיפוצים בשירות הנתבע, ותוך כדי עבודתו על גג בניין, הוא נפל מפתח פיר מדרגות, שהיה ללא מעקה, מגובה 3 מטר, וכתוצאה מכך נחבל התובע בגופו."

 

7.בתצהיר עדותו הראשית התובע הצהיר, כי:

"ביום התאונה אני נדרשתי לבצע עבודות של פירוק טפסנות על גג בניין באתר העבודה ובזמן שביצעתי את העבודה כאמור ותוך כדי כך, אני נפלתי מפתח פיר מדרגות בגג, שהיה ללא מעקה, בגובה של כ- 3 מטרים, וכתוצאה מכך אני נחבלתי בגופי."

 

התובע חזר והדגיש בחקירתו הנגדית, כי פתח פיר חדר המדרגות היה ללא כיסוי (עמ' 19 ש'

4).

 

8.התרשמתי כי עדותו של התובע, ככל שהיא נוגעת לאופן התרחשות התאונה ונסיבותיה, אמינה

ומהימנה.

בחקירתו הנגדית השיב התובע באופן משכנע ומהימן לתמיהת ב"כ הנתבעים, שלא הייתה במקום, יש לומר:

" ש: אני אומר לך שהאדם הזה שסיפר שדרכת על קרש לפני זה, זה אתה מה שסיפרת לפייסל וזה מופיע בנספח ב'.

ת. זה נכון, אני דרכתי על אבן, לא על עץ, ונפלתי מאותו פתח שלא היה מכוסה, כי אילו היה מכוסה, לא הייתי נופל דרכו" (עמ' 19 ש' 7-8).

 

9.חיזוק למסקנתי זו מצאתי בעדותו של מוחמד אבו נאסר, עד התביעה, אשר העיד לגבי נסיבות התרחשות התאונה. בתצהיר עדותו הראשית העיד כי הוא עבד באותו יום באתר העבודה בסמוך לתובע, מרחק כ-5 מ' להערכתו (כפי שציין בחקירתו הנגדית, עמ' 24, ש' 7), ובשלב מסוים "ראיתי את מ' נופל מפיר מדרגות בגג מגובה של כ-4 מ' וכתוצאה מכך הוא נחבל קשות בגופו".

 

10.אמת, בחקירתו הנגדית השיב כי הוא לא ראה את עצם הנפילה:

"ש:זאת אומרת שיש סיכוי שאתה לא ראית את עצם הנפילה כי היית עסוק בעבודה שלך ורחוק.

ת:אני לא ראיתי את עצם הנפילה, לא ראיתי בדיוק איך, אבל לא היה מעקה על המדרגות והוא נפל.

ש:לא היה מעקה אבל זה היה מכוסה בקרש, נכון?

ת:לא היה כיסוי של הפתח. אם היה כיסוי, לא היה נופל" (עמ' 24 ש' 11 עד 14).

עם זאת, אינני רואה בסתירה זו סתירה של ממש היורדת לשורש העניין. מעדות מוחמד בתצהירו ובחקירתו הנגדית, עולה כי אכן התובע נפל לתוך פיר חדר המדרגות. הרי ברגע מסוים עבד על הגג ורגע לאחר מכן נמצא חבול בגופו בתחתית פיר חדר המדרגות.

המסקנה היחידה המתבקשת מתיאור זה היא שהתובע אכן נפל מגובה.

 

11.בסמוך לאחר התאונה, הובהל התובע למרפאת "לין" בחיפה (נספח ד' ל-ת/1), דווח כי: "הבוקר בעבודתו נפל מגובה כ- 3 מ'...". משם הופנה התובע למרכז רפואי כרמל, שם אושפז במשך שבעה ימים ובסיכום אשפוז (נספח ה' ל-ת/1), נרשם כי: "... עובד בניין, היום בזמן עבודה נפל מגובה של שלושה מטרים, נחבל בברך רגל שמאל, ובכף רגל ימין...".

גם בטופס בל/250 שנערך ע"י הנתבע (נספח א' ל-ת/1), צוין בתיאור התאונה: "נפילה מגובה כ 3 מטר".

 

12.ועוד, בטופס התביעה לדמי פגיעה שהגיש התובע למל"ל (נספח ג' ל-ת/1), נרשם בתיאור מקרה הפגיעה: "בזמן שהנפגע עבד על תקרה גג- נפל מפתח פיר של מדרגות שהיה ללא מעקה" (ההדגשות שלי-ס"י). על אותו טופס חתום גם הנתבע ללא שום הסתייגות, מתחת להצהרה, כי: "אנו החותמים מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידינו בטופס התביעה הם נכונים, לפי מיטב ידיעתנו".

 

13.בהודעה על התאונה שהגיש הנתבע לנתבעת 2 (נספח ב' ל-ת/1), נרשם בתיאור נסיבות התאונה, כי: "בזמן פרוק עץ תפסנות לגג יצוק העובד דרך על עץ ונפל אתו לרצפה". ועוד, באותו טופס הודעה צוין כי: "פרוק תפסנות עץ נפילה מגובה כ 3 מטר".

הנה אם כן, גירסת הנתבע, לא רק שאינה סותרת גירסת התובע באשר לנסיבות התאונה, אדרבא, היא מחזקת אותה.

במאמר מסוגר אומר, גם אם אקבל גרסה זו באשר לנסיבות התאונה, נסיבות אלו אף הן מלמדות, באופן מובהק, על רשלנות הנתבע ואחריותו לאירוע התאונה.

 

14.אין בידי לקבל טענת הנתבעים לפיה יש ללמוד מהאמור בהודעת הנתבע על התאונה, כי הפיר היה מכוסה, ונוכח עדות התובע שאישר בחקירתו הנגדית (עמ' 18, ש' 19) כי הוא סיפר לנתבע 1 את האמת בכל הקשור לנסיבות פציעתו. אדרבא, תיאור הנסיבות בטופס ההודעה על התאונה, מתיישב עם עדות התובע באשר לאופן פגיעתו. אומנם, אין זהות מוחלטת בין הגרסאות, כפי שהן עולות מחלק מן התיעוד הרפואי הראשוני שלאחר הפגיעה ומטופס תביעתו לדמי הפגיעה, לבין זו המופיעה בהודעה על התאונה שנרשמה ע"י הנתבע. עם זאת, אין לומר כי הגרסאות שונות בתכלית. לעולם יהא שוני בין פרטים שמסר התובע לבין מה שנרשם ע"י אחרים, לרבות, מעבידו, רופא, עורך דינו וכו'. שכן מי שמבצע את הרישום אינו התובע.

 

15.מנגד, גרסת הנתבעים, כפי שבאה בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (נ/2), תמוהה ואינה עומדת במבחן ההיגיון. בסעיף 7 לתצהירו טען הנתבע: "אני לא הייתי עד לאירוע האמור, אך לפני מה שנמסר לי מאחיו של התובע נסאר אבו נסאר, התובע הלך לאחור נתקל במעקה הבטיחות שהיה מסביב לפיר, שבר את המעקה ונפל" (ההדגשות שלי, הטעות במקור- ס"י).

מלבד שמדובר בעדות מפי השמועה, שאין היא קבילה כראיה לאמיתות הגרסה, סיפור זה אינו עולה בד בבד עם עדות הנתבע עצמו בס' 6 לתצהירו, כי "... פיר המדרגות היה מגודר ואטום בקרשים מעץ מכל צדדיו". ממה נפשך? אילו הפתח היה מגודר לבטח, כמתואר, התובע לא היה אמור ליפול, מן הסתם, לעומק 3 מ', אף אם המעקה אכן נשבר. ויודגש, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי באותו יום של התאונה, משהודע לו עליה, הגיע לאתר העבודה, ופועלים שהיו בשטח הצביעו לו על פיר המדרגות כמקום נפילת התובע (עמ' 27, ש' 5 עד 8).

בחקירתו הנגדית חזר הנתבע והעיד:

"ש:מישהו הצביע בפניך איפה נפל?

ת:בפיר, איפה שהולכות להיות מדרגות.

ש:והבנתי שבתצהיר שלך אתה טוען שהיה שם מעקה.

ת:נכון.

ש:צילמת את המעקה?

ת:יכול להיות שצילמתי אבל הטלפון ההוא כבר לא קיים.

ש:יש תיעוד לגבי המעקה הזה ביומן העבודה למשל?

ת:לא זוכר.

ש:מי מהפועלים שנכחו שם שדיברת איתם יכולת להביא אותם שיעידו כאן היה מעקה?

ת:הם כבר לא היו שם.

ש:הם לא יכלו להעיד אם כשהתובע נפל היה מעקה במקום או לא?

ת:הם אמרו לי שהיה מעקה שנשבר. אבל הוא פירק. הוא עבד בפירוק.

ש:מי אמר לך

ת:גם וליד, גם אח שלו.

ש:וליד ואח שלך אמרו לך שהיה מעקה שנשבר?

ת:כן" (עמ' 27 ש' 7 עד 22).

 

העד ממשיך ומעיד כי:

"ש:יש סיבה למה לא הזמנת את וליד לבוא ולהגיד לנו שהיה מעקה שנשבר?

ת:אני צריך להזמין?" (עמ' 28 ש' 3-4).

 

ועוד,

"ש:הפתח של פיר המדרגות, אולי לגישתך לא היה שם מעקה הרמטי סביב כל הפתח.

ת:היה מסביב, בוודאות שהיה. כשאח שלו אמר, הם באו ואמרו שהוא עבד בזה ונפל בזה, אז אני אגיד אחרת? אני לא הייתי שם.

ש:אבל לא הבאת לא את אח שלו ולא את וליד.

ת:בשביל מה אני צריך להביא אותם?" (עמ' 29 ש' 9 עד 13).

 

16.לאור כל המקובץ לעיל, הנני קובע כי התובע נפגע בנסיבות שתוארו על ידו בכתב תביעתו כמפורט לעיל.

 

 

האחריות

17.כדי לבסס חבות בעוולת הרשלנות על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, והפרתה של חובה זו (התרשלות, וקיומו של נזק). כמו כן, נדרשת הוכחתו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק.

 

18.המישור המושגי עוסק בשאלה אם סוג המזיק חייב בחובת זהירות כלפי סוג הניזוק בגין סוג הפעולה שהביאה להתממשות סוג הנזק. המישור הקונקרטי, בוחן שאלה דומה לזו שהוצגה לעיל, אולם ברמת הפשטה נמוכה יותר; כלומר: האם המזיק הספציפי חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין סוג הפעולה הספציפי שהביאה להתממשות סוג הנזק הספציפי (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985) (להלן: "עניין גורדון").

 

19.אולם, בחובת הזהירות הקונקרטית על מנת לייחס אשם לנתבעים במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי יכולים היו לצפות פיסית וצריכים היו לצפות נורמטיבית את אירוע הנזק.

"הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. "הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701, 712 (1964)).

עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (עניין גורדון לעיל).

 

20.מקדמת דנא ההלכה היא, שעל המעביד חובה כללית לדאוג למקום ו/או משטח עבודה בטוח ומתן ההדרכה למניעת סיכון לעובד:

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה." (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66, עמ' 76-77 (2004)).

 

21.בענייננו, אין חולק, כי הנתבע חב חובת זהירות מושגית כלפי התובע בהיותו מעסיקו ומבצע העבודה באתר. כפי שנפסק בע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון, פ"ד מ"ז (3) 225 (1993), על מעביד קיימת חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. ככל שהסיכון חמור יותר גוברת מידת אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' מוחמד יאסין ואח' (31.8.11) (להלן: "עניין קלינה")).

 

אין צריך לומר, כי הסיכון של נפילה מגובה 3 מר' באתר בניה, הינו חמור, ואינו בגדר סיכון טבעי; לעומת אמצעי הזהירות שניתן היה באמצעותם למנוע את הסיכון, שהינם פשוטים ביותר, קלים לביצוע וזולים.

 

22.כאמור, לצורך קביעה האם חלה חובת זהירות קונקרטית, כמו גם בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי, יש לבחון במסגרתה מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות. התובע עבד בגובה כ-3 מר' מהרצפה, בבצוע עבודות של פירוק טפסנות על גג הבניין באתר העבודה. הגג שימש למעשה משטח עבודה, אלא שפתח פיר המדרגות, שהיווה חלק ממשטח העבודה, היה פתוח וללא כיסוי לבטח. קיום הפתח יוצר סיכון בלתי רגיל, ומעביד סביר ונבון יכול היה, בנקל, וצריך היה, לצפות נפילת העובד מבעד לאותו פתח, משום קיומה של סכנת נפילה.

גם אם נקבל גרסת ההגנה שהיה מעקה סביב הפתח, אך לטענת הנתבעים הוא נשבר, משמע הגידור לא היה ראוי, ובוודאי שהגידור לא היה לבטח באופן שימנע נפילת התובע ארצה. אמצעי זהירות סבירים שעל קבלן סביר לנקוט מחייבים כיסוי פתח פיר המדרגות בגידור בטוח בטרם תחילת העבודה.

 

היפר חובה חקוקה

23.לא נעלם מעיני, כי בסיכומיו לא טען התובע להפרת חובה חקוקה ואף לא הצביע על הוראת חוק ספציפית, אולם מצאתי שיש להתייחס להוראות חקוקות, אשר קיומן יכול היה למנוע התרחשות התאונה, ואשר הופרו ע"י הנתבע, כאינדיקציה לרמת הזהירות הנדרשת ולאמצעי הזהירות הנדרשים במקרים כגון דא.

 

24.יפים בהקשר זה דברי כב' השופט עמית, בת"א (חי') 770/99 סלימאן נ' דדון (26/10/2005):

"להפרת חובות סטטוטוריות יש נפקות לצורך קביעת רשלנות – ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ. ח. כהן ואח', פ"ד נ(2) 112, 123. דהיינו, החובות החקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה בתקנות, נותנות אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר – ע"א 145/80 ועקנין נ. מועצה מקומית בית שמש ואח', פ"ד לו (1) 113. עם זאת, האחריות ברשלנות אינה מוטלת בשל עצם הפרת האיסור החקוק "אלא לאור שקילת כל נסיבות המקרה, וביניהם גם אותה הפרה" – ע"פ 84/85 דני ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 141; בעמ' 150.

 

הפרת החובה החקוקה עשויה אפוא לשמש בסיס לממצא של רשלנות מצד מי שהפר חובה זו, אם אמצעי זה נמנה עם אמצעי הזהירות הסבירים, שאדם מן היישוב כאמור, היה נוקט לפי מבחן הצפיות הסבירה – ע"א 704/71 אגבריה נ. המאירי, פ"ד כו (1), 743."

 

25.תקנה 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה") קובעת:

"(א) משטח עבודה ומדרכת מעבר שמהם עלול אדם ליפול לעומק העולה על 2 מטר יהיו גדורים על ידי –

(1) אזן יד ואזן תיכון מתאימים ובחוזק נאות למניעת נפילת אדם;

(2) לוחות רגליים בגובה מתאים".

 

ועוד, לפי סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, [נוסח חדש] התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"):

"היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר".

 

הנה אם כן, גם לפי אמות מידה חקוקות, הנתבע כָּשַל באי-נקיטת אמצעי זהירות הולמים.

 

אשם תורם

26.בבחינת אשמו התורם של עובד, יש לזכור תמיד שנטל ההוכחה לקיום האשם מוטל על שכם הנתבעים/המזיקים (ר' ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט (4) 266 (1985)). רווחת בפסיקה המגמה שיש להקל עם העובד בבחינת אשמו התורם ולהקפיד עם המעביד. המבחנים לקביעת אשמו התורם של העובד הנפגע, הינם: סבירות התנהגותו בנסיבות העניין (מבחן האדם הסביר), ומידת האשמה שלו אל מול מעשי הרשלנות של המעביד.

"נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת." (ראו עניין קלינה לעיל))".

 

ועוד,

"המגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592 (1982), בעמ' 603-604).

 

27.ראה בהקשר זה גם ע"א (ירושלים) 2412/01 מאיר נקי נ' וליד יוסף אעביד, תק-מה 2001 (4) 46, עמ' 48, סימן 10 לפסק דינם של השופטים: גל, דרורי ומזרחי, שם נפסק:

"בהקשר לכך נפסק,... ' מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785, 790 מול ג'-ד').

לבחינת האשם התורם משמשים בדרך כלל שני מבחים: הסבירות ומידת האשמה. בתאונות עבודה מקובל לאמץ דווקא את המבחן השני, כלומר חלוקה לאחר העמדת מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 מול ד'). הכף נוטה למבחן זה, לנוכח חובתו המיוחדת של המעביד להגן על העובד, כאשר בידיו מצויים אמצעי השליטה, הייצור והיכולת לנקוט בצעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 מול ב'). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, אשם תורם ייזקף לחבותו רק "במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין", (ע"א 663/98 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ,פ"ד מז (3) 225, 232, מול א'-ד')".

 

28.הלכה פסוקה היא, ברגיל אין לחייב עובד באשם תורם מקום בו הוכח, כי המעביד כשל בהיפר חובה חקוקה. ב-ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים וערעור שכנגד, פ"ד כח(1) 198 (1973):

"אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם לתוצאה המזיקה".

 

29.ולענייננו, סבורני כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, לאחר שהוכח בפני, כי הנפילה מפיר המדרגות אירעה כתוצאה מכך שפתח המדרגות היה ללא גידור, ולכל הפחות לא היה מגודר לבטח, בהינתן כי מדובר בגובה 3 מר'. מה גם, לא הובאה בפני ראיה כלשהי בדבר התנהגות רשלנית של ממש מצד התובע, אשר הגבירה את הסיכון וגרמה לנפילתו.

 זאת ועוד, משטח עבודה בטוח נועד גם כדי למנוע נזק כתוצאה מביצוע פעולות רשלניות או התנהגות בהיסח הדעת מצד הפועלים במקום.

ומכל מקום, הנתבעים לא הוכיחו כי התנהגות התובע היא אשר תרמה באופן משמעותי לאירוע התאונה.

 

30.יפים לענייננו, וכמעט לכל תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, כתוצאה מתאונת עבודה, דברים אלה:

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה." (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66, עמ' 76-77 (2004)). (ההדגשות שלי – ס"י).

 

31.משאלו הם פני הדברים, הדעת נותנת, כי מקום שהתובע פעל במסגרת הסיכון שיצר הנתבע, ונפגע עקב התממשות אותו סיכון, אין לחייבו באשם תורם.

 

לאחר ששאלת החבות הוכרעה, לחובת הנתבעים, כל שנותר במחלוקת הוא שאלת גובה הנזק.

 

הנזק

חומרת הפגיעה והטיפולים הרפואיים

32.כתוצאה מהתאונה נחבל התובע ברגל וברך שמאל ובכף רגל ימין. מיד לאחר התאונה הובהל

 למרפאת "לין" בחיפה, שם הוענק לו טיפול ראשוני והופנה, כשרגלו השמאלית בסד גבס, לבית חולים "כרמל". התובע אושפז במחלקה האורתופדית מיום התאונה ועד ל-12/4/10 (7 ימי אשפוז), אובחן שבר דחיסה בקונדיל הלטרלי של עצם הטיביה השמאלית עם נוזל בברך שמאל, אך ללא עדות לשבר בקרסול ימין. במהלך אשפוזו עבר ניתוח קיבוע פנימי של השבר בעזרת שני ברגים ורגלו קובעה בסד גבס.

לאחר שחרורו החל טיפולים פיזיותרפיים והמשיך מעקב רפואי/אורתופדי בבי"ח נצרת ובמרפאת קופ"ח; בתאריך 3/1/12 אושפז בבי"ח נצרת ועבר ניתוח בהרדמה כללית להוצאת שני הברגים מברך שמאל (2 ימי אשפוז); בסיכום המחלה צוינו תלונות התובע על אי-יציבות ועל המשך כאבים בברך שמאל הן בהליכה והן במנוחה; בבדיקה האורתופדית צויינה צלקת ניתוחית, רגישות מעל ברך שמאל, הגבלה בסוף הכיפוף, מבחן varus stress חיובי.

 

מתחילת חודש 07/10 עבר התובע סדרות של טיפולים פיזיותרפיים במקביל למעקב האורתופדי בבי"ח נצרת; לאחר 18 טיפולים פיזיותרפיים, במצטבר, הופנה לטיפול שיקום יומי (אורתופדי) וטיפולים הידרותרפיים (ר' מכתב רפואי מבי"ח נצרת מתאריך 2/2/11, מצורף לתצהיר התובע); כעולה מהרישומים הרפואיים, התובע עבר טיפולים הידרותרפיים בחודשים שלאחר התאריך הנ"ל בבי"ח צרפתי, אם כי לא צוין מספר הטיפולים שעבר. במכתב רפואי מבי"ח צרפתי מיום 9/5/11, נרשם, כי התובע מדווח על כאבים ללא שיפור או הטבה ברמת תפקוד, ו"מעברים" (ככל הנראה הכוונה למעברים ממצב עמידה לישיבה, ולהיפך, ס"י).

 

בצילום MRI מ-27/4/12 נמצאו: "סימנים דלקתיים סינוביאליים עם שינויים במיוחד דלקתיים מהגיד פופליטאוס, נוזל יתר תוך מפרקי ובבורסה SP". עקב הימשכות הכאבים בברך שמאל והצליעה ברגל שמאל (ר' מכתב ד"ר עונאללה מומחה אורתופד, קופ"ח כללית, מיום 11/6/14), התובע אושפז בשלישית, אלקטיבית, מתאריך 18/11/14 עד 24/11/14 (7 ימי אשפוז), בבי"ח נצרת, ובמהלך האשפוז עבר ניתוח החלפת מפרק ברך שמאל, צד לטיראלי, ע"י משתל מלאכותי, ושוחרר עם המלצה להמשך מעקב רפואי, טיפול תרופתי ופיזיותרפיה.

הכאבים בברך שמאל נמשכו, ובשל כך, עבר בתאריך 12/5/15 מיפוי עצמות לבירור הכאבים. נצפתה קליטה מוגברת פוקאלית בברך שמאל, פמורלי וטיביאלי, ובאספקט מדיאלי. כן, צוין כי לא ניתן לשלול נזק למיניסקוס מדיאלי.

במכתב מכון פיזיותרפיה, קופ"ח כללית, מתאריך 1/3/15, נרשם כי התובע מטופל במסגרת המכון, בהמשך לטיפולי פיזיותרפיה שקיבל בביתו, ובמקביל הופנה לטיפולים הידרותרפיים בבי"ח נצרת; סובל מכאב חריף מאוד בברך, בנשיאת משקל; ללא שיפור בעוצמת הכאב, או בהליכה, עד כי שהכאב מגביל התקדמות הטיפול; סובל מרעד רב בתרגול.

בסיכום טיפול הידרותרפי מיום 5/3/15 נרשם, כי עמידה למשך 2-4 דקות מגבירה את הכאב, קיים קושי בביצוע מעברים מעמידה לישיבה; וכן צוינה ההמלצה על הליכה בעזרת שני קביים להפחתת הכאב. בבדיקה נרשם כי הולך בעזרת קב למרחק של 50 מ' לכל היותר, הולך עם צליעה בולטת, כל גופו נוטה לימין, עם דריכה מינימלית על עקב שמאל, ללא כיפוף ברך וירך (שמאליים). גם כאן נרשם כי לא חל שינוי ניכר בעוצמת הכאבים. תלונות דומות צוינו במכתב מרפאה אורתופדית של בי"ח נצרת מיום 9/4/15, חתום ע"י ד"ר עונאללה, מומחה אורתופד.

 

הנכות הרפואית

33.מטעם התובע הוגשה חוות-דעת ד"ר קליגמן, מומחה אורתופד, אשר קבע לו נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 30%; מטעם הנתבעים הוגשה חוות-דעת ד"ר גורדון, מומחה אורתופד, אשר קבע לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 15%.

בית המשפט מינה פרופ' יוחנן חורב, מומחה אורתופד, (להלן: "המומחה"), אשר קבע לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20%. חוות-דעת פרופ' חורב ניתנה ב-10/10/14 עוד בטרם עבר התובע ניתוח החלפת מפרק הברך השמאלית. המומחה נשאל באם יש הצדקה לבדיקה חוזרת על ידו, נוכח הניתוח הנ"ל, והלה השיב בשלילה (ר' שאלות הבהרה ותשובות המומחה, סומנו ב/2 עד ב/5).

התובע ביקש לחקור את המומחה והלה נחקר בתאריך 17/3/16. במהלך חקירתו, ונוכח המלצת בית-המשפט, ובהסכמת הצדדים, הורה בית-המשפט למומחה לבצע בדיקה חוזרת לתובע, בעיקר נוכח העובדה שלאחר חוות-דעתו, הראשונה, עבר התובע ניתוח החלפת מפרק הברך (חלקי).

 

בחוות דעתו השנייה, מיום 28/8/16, קבע המומחה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע בעקבות הניתוח, וכי אין שינוי בשיעור הנכות שקבע.

 

34.לא ראיתי לסטות מקביעת המומחה באשר לשיעור נכותו הרפואית של התובע, כפי שב"כ התובע מבקש זאת בסיכומיו.

התובע לא הצביע על טעם מיוחד, מלבד חוסר שביעות רצונו משיעור הנכות, הנמוך לטעמו, שקבע המומחה, המצדיק סטייה מקביעת המומחה.

בחקירתו הנגדית, השיב המומחה לשאלה באם הניתוח החמיר את מצבו של התובע: "הטענה שלי שהחמרה בגין הניתוח היא לא רלוונטית לפגיעה, מכיוון שלהערכתי ההחלטה הניתוחית היא סותרת לפי התורה שאני מכיר אותה..." (עמ' 13, ש' 31-32). בהמשך מבהיר המומחה כי אין הוא רואה בהחלטה הניתוחית כ"רשלנות רפואית", אלא אך "כהחלטה לא נכונה" (עמ' 14, ש' 4). ויודגש, המומחה נחקר בטרם בדק את התובע שוב, ובטרם נתן חוות – דעתו השניה.

 

35.ער אני לתשובתו ההססנית של המומחה. עם זאת, אינני רואה כי די בכך כדי להצדיק סטיה מקביעתו באשר לנכות הצמיתה. הרי הוא בדק את התובע בשנית, לאחר הניתוח, ונותר איתן בדעתו.

כלל הוא כי המומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. המומחה בדק את התובע פעמיים ונתן שתי חוות-דעת, אך לא ראה לשנות מקביעתו הראשונה. עיון בחוות דעתו השנייה מלמד, כי המומחה התייחס ודן ביסודיות במצבו הרפואי של התובע, לאחר שביצע לו בדיקה קלינית יסודית ולאחר שבחן את התיעוד הרפואי העדכני.

נוכח האמור, הנני מקבל קביעת המומחה כי שיעור נכותו הרפואית האורתופדית הצמיתה של התובע עומד על 20%.

 

36.למעלה מן הצורך, אתייחס לטענת הנתבעים, אשר ביקשו לראות בחוות דעת המומחה כחוות דעת מוסכמת ומכרעת, מכוח תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובכך לסתום את הגולל אחר השגות התובע על חוות דעתו.

על הסכמות הצדדים מבקשים הנתבעים ללמוד מהודעת התובע לבית-המשפט, מיום 13/2/14, לפיה "הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי זהותו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הנכבד מתבקש למנות מומחה רפואי מטעמו...".

ההודעה הנ"ל באה בעקבות החלטת בית המשפט מיום 23/8/13, אשר ניתנה לאחר שהוגשו חוות-דעת מטעם שני הצדדים, בזו הלשון:

"לאור הפער בין קביעות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, רואה בית-המשפט לנכון למנות מומחה רפואי מטעמו.

 

ניתנת בזאת שהות לצדדים להודיע לבית-המשפט תוך 45 ימים מהיום באם הגיעו להסכמה בדבר גובה הנכות הרפואית, או להסכמה בדבר מינוי מומחה רפואי מוסכם מטעם בית-המשפט.

 

לא הודע דבר ייראו הצדדים כמי שהסכימו למינוי מומחה ע"י בית-המשפט".

 

אודה כי ניתן היה לייחס לצדדים הסכמה שמינוי המומחה מטעם בית-המשפט הינו מוסכם ומכריע, זאת משעולה מאותה הודעה שכל שבמחלוקת הוא זהות המומחה.

עם זאת, נתתי לתובע ליהנות מהספק, ודנתי בהשגותיו לגופן, אך כפי שראינו, אין בכך כדי לשנות את התוצאה, במישור המעשי, משהגעתי לכלל מסקנה, כי יש לאמץ קביעת המומחה כפי שהיא.

 

רקע אישי, תעסוקתי, בסיס השכר והנכות התפקודית

37.התובע מבקש לקבוע בסיס שכר של 7,500 ₪ לצורך חישוב הפסדי שכרו בעבר, זאת על רקע עבודתו עובר לתאונה בענף הבנייה, ונוכח עדותו, בדבר השתכרות עובר לתאונה שנעה בין 6,000 ₪ ל-7,500 ₪. התובע טען בתצהירו כי הונפקו לו תלושי שכר פיקטיביים, נמוכים כדי מחצית, לערך, משכרו האמיתי. התובע השיב בחקירתו הנגדית, כי אחיו (שהיה ראש צוות באותו מקום עבודה), מוחמד אבו נסאר, וכן, עד התביעה, ועובדים אחרים, כולם ידעו שהרישום בתלושי השכר היה פיקטיבי.

תמוה הדבר שהתובע לא טרח לזמן עדים אלה שיעידו כי אכן הוא, ואולי עובדים אחרים, קיבלו שכר גבוה מזה המצוין בתלושי השכר. לא היה בפי התובע הסבר להימנעותו מזימונם.

עוד טען התובע כי עדות הנתבע בחקירתו הנגדית, תומכת בטענתו באשר לגובה השתכרותו עובר לתאונה. באשר לבסיס השכר שישמש לצורך חישוב הפסדי שכרו לעתיד, טוען התובע כי יש להעמידו על 10,000 ₪, זאת בהתחשב בעליה הריאלית הצפויה ברמת השתכרותו.

 

באשר לנכותו התפקודית, מבקש התובע להעמידה על שיעור 60%, זאת נוכח היותו פועל כפיים, בעל השכלה תיכונית חלקית בלבד, ללא כל הכשרה מקצועית בתחום העבודות המשרדיות, או עבודות אחרות שאינן כרוכות במאמץ פיזי. זאת בנוסף לחומרת הפגיעה האורתופדית, שנגרמה לו, והנכות הצמיתה שנותרה אצלו.

עוד טען התובע, כי הוא חזר לראשונה לעבודה רק בחודש 12/2012, בשכר זעום של 2,000 ₪ לחודש, זאת בשל מצוקתו הכלכלית, אם כי הוא חזר לעבודה חלקית, כעוזר מחסנאי, עבודה שמתבצעת לרוב בישיבה. בעבודתו זו התמיד התובע עד חודש 11/2013, אז עבר לעבוד בחברת מזגנים, שם עבד עד חודש 07/14, גם כן במשרה חלקית ובשכר זעום של 2,000 ₪. החל מחודש 08/2014 התובע מחוסר עבודה, לטענתו, ונמצא באי-כושר מוחלט נוכח החמרה ממשית במצבו הרפואי, עד עצם היום הזה.

 

38.לטענת הנתבעים, יש לקבוע את שיעור נכותו התפקודית של התובע כדי גובה שיעור נכותו הרפואית, משלא עלה בידו להוכיח אחרת. הנתבעים מבקשים להסתמך על עדות התובע כי הוא עבד, בשלב כלשהו לאחר התאונה, למשך שנה שלמה, בחברת אחים שריף, שהינה חברה העוסקת בעבודות עפר, ראיה לכך שהוא יכול היה לבצע עבודות פיזיות קשות. כך גם העובדה שלאחר עבודתו הנ"ל עבר לעבוד בחברת מזגנים, שגם היא עבודה פיזית קשה.

הנתבעים טוענים כי בסיס השכר לצורך חישוב הפסד שכרו של התובע, הן לעבר והן לעתיד, הינו 3,809 ₪, זאת בהסתמך על דוחות המל"ל על רציפות בעבודה לשנים 2008-2009; וכן על אישור המל"ל (נ/1) בדבר התשלומים ששולמו לתובע בעקבות התאונה, ממנו עולה כי בסיס השכר הרבעוני עובר לתאונה, עמד על 10,098 ₪, משמע 3,366 ₪ לחודש.

אין לקבוע, לטענת הנתבעים, בסיס שכרו של התובע בהתאם לעדותו בעל פה, משהמדובר הוא ב"עבודה בשחור" וב"הכנסה לא מדווחת".

 

39.כבר אומר, הפסיקה והחקיקה אליה מפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לענין "הכנסה לא מדווחת", אינה רלוונטית. המגבלות, והמדיניות הנוקשה, באשר להוכחת הכנסה בלתי מדווחת, הונהגו בהקשר של תובע/ניזוק שהיה עצמאי ושבידו השליטה על הדיווח על הכנסותיו לשלטונות מס הכנסה. לא כך המקרה שלפנינו, כשמדובר בתובע שעבד כשכיר עובר לתאונה, בשירות המעביד שאצלו נפגע. ברגיל עובד שכיר אינו שולט בדיווחים על שכרו, וניתן אף לומר שלרוב, ומתוך דאגה לפרנסתו, יעלים עין וישלים עם העובדה שמעסיקו אינו מדווח על מלוא שכרו. בענייננו, חובת הדיווח חלה על המזיק/הנתבע, ולא על הניזוק/התובע.

 

40.אין בידי לקבל טענות הנתבעים, כי עדות התובע באשר למגבלותיו ולפגיעה בתפקודו, נותרה עדות יחידה של בעל דין, שאין לפסוק על פיה, וזאת מכוח סעיף 54 לפקודת הראיות. סעיף 54 חל במקרה שמדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע. בעוד שבענייננו עדות התובע באשר למגבלותיו הפיזיות ומידת הפגיעה בתפקודו, מלבד היותה עדות אמינה ומהימנה בעיניי לחלוטין, ודי בכך [ר' ע"א 295/89, חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי (17/2/93), סעיף 7 לפסק-דינו של השופט ד' לוין], זכתה לסיוע למכביר הן במסמכים הרפואיים הרבים, שנסקרו לעיל באופן חלקי, והן בקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, לרבות עדותו בבית המשפט.

כפי שראינו לעיל, התובע המשיך לסבול מכאבים ומגבלות תפקודיות משמעותיות, בנוסף לטיפולים הרפואיים הממושכים שעבר, גם שנים ארוכות לאחר התאונה, ובחלקן ילוו אותו לצמיתות.

 

41.גם בבדיקה שביצע המומחה לתובע לצורך הכנת חוות דעתו השנייה, ציין, בין היתר, כי הוא מתהלך בתמיכת שני קביים, כפי שגם צויין בתיקו הרפואי, סובל מצליעה מודגשת ברגל שמאל, בהליכה ללא קביים, "מנוע" מעמידה על רגל שמאל בנפרד, "מנוע" מניתור על כל רגל בנפרד (בחקירתו הנגדית מציין כי התובע אינו מסוגל לנתר על רגל שמאל – עמ' 12, ש' 16) , מבחן "Apprehension" חיובי במידה קלה או מתונה (בחקירתו הנגדית הבהיר כי המבחן חיובי כאשר הוא גורם לכאב באזור הפיקה, הכאב מכניס את החולה למצוקה מסוימת, ומשכך נקרא בעברית "מבחן חרדה", והוא מעיד על הפרעה בלשכת הפיקה (עמ' 11, ש' 14 עד 17); נגיעה בברך שמאל גורמת לכאבים (עמ' 10, ש' 12). עוד מציין המומחה ממצאי מיפוי עצמות מיום 16/3/06, שמלמדים על חשד לתהליך דלקתי עם סימני שחיקה בשולי אזור הניתוח בברך שמאל, וכן חשד לאוסטיאו-מיאליטיס.

 

42.בחקירתו הנגדית מאשר המומחה קיומן של מספר מגבלות תפקודיות אצל התובע: קיים פער של 20-10 מעלות בתנועת כיפוף ברך שמאל לעומת ברך ימים (עמ' 9, ש' 25, עמ' 10, ש' 7); בחוות דעתו הראשונה ציין "מבחן מקמרי" חיובי, שאף הוא מעיד על הפרעה בלשכה הצדדית של ברך שמאל (עמ' 10, ש' 17 עד 22); המומחה מאשר קיומה של חוסר יציבות קלה בברך, שמקורה בהתרופפות הרצועה הצדית (עמ' 11, ש' 1 עד 12); המומחה אינו שולל אפשרות החמרה עתידית בעקבות ניתוח השתל (עמ' 14, ש' 7 עד 10, ש' 18 עד 25); המומחה מאשר שהתובע סובל מקושי בהליכה ממושכת (עמ' 14, ש' 29-30); בהליכתו יש "שמיטת רגל", הליכה בדריכה מודגשת תוך כדי קריסה; קשיים בעליה וירידת מדרגות ובהליכה במדרון או על משטח משובש, וקושי בריצה או פעילות גופנית הכרוכה בריצה או ניתור (עמ' 15, ש' 1 עד 18).

 

43.עינינו הרואות, תלונותיו של התובע בדבר מגבלותיו התפקודיות נתמכות במידה רבה בקביעות המומחה ובעדותו בפניי.

עם זאת, לא עלה בידי התובע להוכיח פגיעה תפקודית ברמה לה הוא טוען (60%), אך עדיין די בחומר הראיות שהובא בפניי כדי לבסס את הטענה של פגיעה תפקודית משמעותית.

בהתחשב בהשכלתו הפורמלית המינימלית, ובהעדר השכלה מקצועית אחרת, ומשנראה כי פוטנציאל העבודה של התובע היה, ונשאר, בתחום העבודות הפיזיות בעיקר, וכן בהתחשב בחומרת הפגיעה האורתופדית והמגבלות התפקודיות המשמעותיות שנותרו אצל התובע, כפי שתוארו לעיל, הנני קובע נכותו התפקודית בשיעור 30%.

 

44.מעדות הנתבע מתגלה תמונה עגומה בכל הקשור לקביעת שכרם של העובדים אצלו ובכללם התובע, ולאופן תשלום השכר:

"ש:לעניין השכר, אתה זוכר כיצד היית משלם לתובע?

ת:הייתי משלם במזומן כל הזמן. אח שלו מעביר לי את הימים ואני מעביר לרואה חשבון ומעביר להם כסף.

ש:כסף מזומן?

ת:כן. עד היום.

ש:אני מסתכל בתלושים של שלושת החודשים שלפני התאונה שצורפו לתצהיר כנספח טו'. אני רואה שתלושים של ינואר-פברואר 2010 זה תלושים זהים, 15 ימי עבודה בכל תלוש, 130 ₪ יומית.

ת:זה מה שנתן לי אח שלי. זה הנתונים שאח שלו מסר לי.

ש:אבל במרץ אני רואה שיש קפיצה, גם במספר הימים, זה יכול להיות הגיוני אבל גם בשכר, תוספת של קרוב ל-40-50%.

ת:מי שהחליט לשלם לבחור, מי שקבע את היומית שלו, זה אח שלו. זה מה שאמר לי.

ש:אם אח שלו היה אומר לך שהיומית שלו 300 היית משלם?

ת:יש לי גם ב-400 יומית.

ש:אז ב-2010, אם אח של התובע, היה אומר לך שלתובע משלמים 300 שקל, היית מכפיל את ה-25 ימים ל-300 והיית משלם?

ת:נכון. מה שסגרנו ביחד. הוא ראש צוות והיה קובע מי הפועל שעוזר ומי בעל מקצוע." (עמ' 29, ש' 14 עד עמ' 30, ש' 5) (ההדגשות שלי – ס"י)

 

הגם שהנתבע היה מעסיקו של התובע, ועל כך אין חולק, הנתבע העביר את כלל המשכורות לנסאר אבו נסאר, אחיו של התובע, שאף הוא הועסק על ידו כשכיר, והלה חילק את המשכורות בין הפועלים. הנתבע העיד כי לא התערב בשכר ששולם לפועליו על ידי נסאר, בהיותו ראש קבוצה, והעיד שאף תלושי השכר הונפקו בהתאם לדיווח שקיבל מנסאר.

 

45.מחד, תמוה הדבר שהתובע לא זימן עדים לעניין גובה השתכרותו האמיתי, כפי שציינתי לעיל, אך תמוהה לא פחות התנהלות הנתבע, כפי שתוארה מפיו.

אכן נראה כי שכר של 3,000 ₪ לחודש הינו נמוך למדי, ואף אינו הגיוני ביחס למציאות בשוק עבודות הבנייה, ודי בהקשר זה לציין כי שכר המינימום במשק עומד כיום על 5,300 ₪ לחודש, ובענף הבנייה בפרט עומד על 5,600 ₪ לחודש.

נוכח מחדליו של התובע בהבאת ראיותיו, ראיתי לחשב הפסדי שכרו לעבר על בסיס שכר המינימום 5,600 ₪ לחודש; בעוד שבסיס השכר לעתיד יעמוד על 7,000 ₪, זאת בהתחשב בכך שמדובר בתובע צעיר יחסית, בן 34 כיום, בן 27 ביום התאונה, כך שאין זה צודק, ואין זה נכון, "לכבול" אותו לאורך כל שנות עבודתו העתידיות בגובה שכר המינימום. כל זאת אני עושה על דרך האומדנא.

46.באשר לתקופת אי הכושר המוחלט, מקובלת עלי טענת התובע, כי היה באי כושר מוחלט מיום התאונה, ברציפות עד סוף חודש 11/12, תקופה של 32 חודשים. מצבו הרפואי בוודאי שהצדיך תקופת אי-כושר כנטען, גם אם תעודות המחלה ניתנו לתקופה מיום התאונה עד 31/5/12 בלבד.

 

הפסדי שכר

47.לאור האמור, הנני קובע הפסדי שכרו של התובע יחושבו לפי שלוש תקופות:

א.הפסד שכר מלא לעבר:

5,600 ₪ X 32 חודשים = 179,200 ₪.

ב.הפסד שכר חלקי לעבר:

5,600 ₪ X 30% X 61 חודשים = 102,480 ₪

ג.הפסד כושר השתכרות לעתיד:

7,000 ₪ X 30 X מקדם היוון של 33 שנים = 615,400 ₪.

(לא ראיתי להוסיף ריבית ממחצית התקופה באשר להפסדי שכר בעבר, משקבעתי בסיס השכר על דרך האומדנא).

 

סה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד = -.897,080 

 

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

48.עד סוף 2013 יחושבו לפי 10%; מ-1/1/14 עד סוף 2016 יחושבו לפי 12%; ומ-1/1/17 יחושבו לפי 12.5%.

ראיתי לחשב הפסדיו לעבר, בחישוב "גס", לפי שיעור 10% לתקופה א', 12% לתקופה ב' ו-12.5% לתקופה ג'.

179,200 ₪ X 10% = 17,920 ₪

102,480 ₪ X 12% = 12,300 ₪

615,400 ₪ X 12.5% = 76,925 ₪

סה"כ107,145

 

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

49.התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 80,000 ₪; לעומתו, מציעים הנתבעים פיצוי בסך 20,000 ₪.

בהתחשב בחומרת הפגיעה, מהלך הטיפולים והמעקבים הרפואיים, כפי שנסקרו לעיל בהרחבה, והנכות האורתופדית הצמיתה שנותרה לתובע, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 70,000 ₪, לעבר ולעתיד.

 

 

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

50.התובע עותר לפיצוי בסך 50,000 ₪; הנתבעים טוענים שאין לפסוק פיצוי כלשהו משהוצאות אלו מכוסות על ידי המל"ל, בהיות התאונה תאונת עבודה.

אכן, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין הוצאות רפואיות, משאלו מכוסות, ומשלא הוצגו ראיות להוצאות כאלו (למעט קבלה על הוצאה בסך 20 ₪ ושניה לא קריאה); ואם היו הוצאות רפואיות בפועל, הרי שהתובע אמור היה לקבל החזר מהמל"ל.

לא כך באשר להוצאות נסיעה, משניתן להיווכח מהתיעוד הרפואי הרב והמעקב הרפואי הממושך, כי התובע אכן נשא בהוצאות כאלו.

הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 4,000 ₪.

 

כאב וסבל

51.התובע עותר לפיצוי בסך 300,000 ₪; הנתבעים מציעים פיצוי בסך 70,000 ₪.

בהתחשב בחומרת הפגיעה, ימי האשפוז ושיעור הנכות הצמיתה שנותרה אצל התבע, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 110,000 ₪.

 

ניכויים

52.משמדובר בתאונת עבודה שבגינה שולמו לתובע תגמולים על ידי המל"ל, אין חולק שיש לנכות סך תשלומי המל"ל, והם בגובה 440,848 ₪, לפי חוות-דעת אקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעים (סומנה נ/3) שהתובע אינו חולק עליה.

 

לסיכום

53.ס"כ הנזק עומד על 1,188,225 ₪, ובניכוי תשלומי המל"ל, היתרה לפיצויי תעמוד על = 747,377 ₪.

לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

 

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא לצדדים.

 

ניתן היום, ג' שבט תשע"ח, 19 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ