פלוני נ' ויטלי ויגל ואח'

התובע טוען כי בעת שהיה בן 15 שבר את המרפק במהלך חוג "ברייקדאנס" שהתקיים בבית-ספר למחול שמפעילים הנתבעים 1 ו-3.

הנתבעים מכחישים וטוענים כי באותה תקופה התובע כלל לא למד בחוג.

לאחר שמיעת הראיות נמצא כי התובע לא הוכיח את תביעתו והיא נדחית.

בעלי הדין

1. התובע, יליד X/X/1997, כבן 21, ולאחרונה השתחרר משירות חובה בצה"ל.

2. בשנים 2012-2010 למד בחוג ברייקדאנס שהתקיים בבית הספר למחול בשם "ויזוי" (vizavi) באשדוד אותו מפעילה נתבעת 3, עמותת "דרך הכוכב הצעיר" (בית-הספר לריקוד פועל באותו שם בערים נוספות, אך בכל עיר תחת עמותה שונה (עמ' 62, 32)).

3. נתבע 1, מר ויטלי ויגל, הוא יו"ר העמותה ומנהל בפועל של בית-הספר למחול. רעייתו, גב' גלינה ויגל, היא המנהלת האומנותית של בית-הספר ומלמדת בו.

4. נתבעת 2, חברת הפניקס, היא מבטחת העמותה ובית-הספר "ויזוי". הפניקס מעניקה לנתבעים 1 ו-3 ייצוג משפטי אך כופרת בחובתה לפצות את התובע אם תתקבל התביעה שכן פוליסת הביטוח שנרכשה לסטודיו אינה מכסה אחריות מקצועית ומשום שאינה מבטחת את הנתבע 1 באופן אישי.

   גרסת התובע

5. התובע טוען כי השתתף בשיעור ברייקדאנס שהתקיים ביום שישי 7/9/12 (כשהיה כבן 15). לטענתו המורה, מר אדוארד חמלניצקי, לימד את התלמידים תרגיל חדש הנקרא Air-chair, בו הגוף מונף באוויר וכל-כובד משקלו נשען על יד אחת אשר מונחת על הרצפה. המורה לימד את התרגיל אך אז יצא מהכיתה והורה לתלמידים להמשיך להתאמן לבדם. התובע ניסה לבצע את התרגיל אך איבד את שיווי משקלו והרגיש כאב חד במרפק יד ימין עליה נשען. הוא הפסיק את האימון והתקשר לאביו, נהג מונית במקצועו, שלקח אותו הביתה שם טיפלה בו אמו בקומפרסים קרים.

6. ב-18/9/12, אחד-עשר ימים אחרי התאונה, פנה התובע לרופאת משפחה והתלונן על הפגיעה במרפק. לטענתו הוא והוריו סברו כי מצב המרפק ישתפר, אך כשהחלה החמרה במצב היד פנו לטיפול. התובע ביצע צילום רנטגן בו התברר כי קיימים "סימני שבר ישן" במרפק ימין. הוא פנה לבית חולים וולפסון, שם בצע בדיקה קלינית שהעלתה רגישות מינימאלית, מנגנון יישור אקטיבי תקין וחזק והגבלה קלה בתנועות. נוכח ממצאים אלה החליטו הרופאים על מעקב בלבד ללא טיפול כלשהו. התובע המשיך להתלונן על כאבים ובהמשך פנה לטיפולי פיזיותרפיה. לעת גיוסו לצה"ל הוּרד הפרופיל הקרבי נוכח הפגיעה במרפק.

7. התובע לא דיווח על התאונה אך באוקטובר או נובמבר 2012 – כחודש או חודשיים אחרי התאונה – פנה אביו לנתבע 1, סיפר לו על התאונה וביקש ממנו את פרטי הביטוח. נתבע 1 סירב למסור לו את הפרטים. מכאן ואילך עבר הטיפול לבא-כוחו של התובע שניהל שיחות והתכתבויות עם הנתבעים ונציגיהם עד שהוגשה התביעה.