-
התובע הינו עורך דין אשר עתר בתביעה זו לתשלום שכר טרחתו מתוך כספים השייכים לנתבעת 1, אשר הוחזקו אצלו בחשבון נאמנות.
-
ביום 22.2.15 הגישו התובע ונתבעים 1-10 בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שאליו הגיעו.
-
באותו יום הגישו נתבעים 11 ו- 12, שצורפו לתביעה כנתבעים פורמליים, בקשה לפסיקת הוצאותיהם בטענה שהם אינם חלק מהסכם הפשרה, וכי בשל התביעה שהוגשה נגדם, הם נאלצו לשכור את שירותיו של עורך דין ולהתגונן.
-
לבקשה הוגשה תגובה, ותשובה לתגובה.
-
התובע טוען כי דין הבקשה להידחות, משום שצירופם של נתבעים 11-12 כנתבעים פורמאליים נעשה "משיקולי צדק ומתוך שיקול כי ראוי שיידעו על ההליך דנן, ובין היתר, בעקבות סעד עיקול זמני שנתבקש ע"י התובע, ונדחה על הסף ללא תגובת הצדדים". לטענתו, התביעה כלל אינה נוגעת לכספם של נתבעים 11 ו- 12, אלא שהוא נדרש להוסיפם, משום שהם פנו אליו להשיב לו את הכספים ששלמו לנתבעת 1, מתוך כספי חשבון הנאמנות, והוא סירב לכך בטענה שלא נתמלאו התנאים לשחרור כספי חשבון הנאמנות הנ"ל. בעניין הכספים שדרשו ממנו הנתבעים הללו הגיש התובע המרצת פתיחה בהתאם לחוק הנאמנות (ה"פ 55323-12-14). להמרצה זו צורפו הנתבעים הפורמאליים כמשיבים, ואף הגישו תגובה, ובהליך הנ"ל, אשר הוא שהיה רלוונטי לטענות הנתבעים, נקבע בסופו של דבר, ע"י ביהמ"ש המחוזי, כיצד ישוחרר כספם מתוך חשבון הנאמנות. התובע ממשיך וטוען כי, משטוען נתבע 11 בכתב הגנתו, שהתביעה הוגשה כנגד העמותה ושהוא כלל אינו חבר בה ולפיכך התביעה אינה מתייחסת אליו, לא ברור מדוע מצא לנכון להגיש כתב הגנה. כאשר מדובר בנתבע פורמאלי, טוען התובע, ההחלטה האם להגיש כתב הגנה נתונה לשיקול דעתו (בג"ץ 5711/09 פורז נ' שילנסקי, פ"ד מו(1), 299), ולפיכך, אם החליט מי מהנתבעים הפורמאליים להתגונן, התובע אינו מחויב לשאת בהוצאותיו. יוער כי בעניין נתבעת 12 טוען התובע שכתב ההגנה מטעמה כלל לא הומצא לו, אך הוא מניח שאם הוגש כתב הגנה מטעמה, ומאחר ששני הנתבעים הפורמאליים מיוצגים ע"י אותו בא כוח ואף בקשתם הוגשה במשותף, שכתב ההגנה הנ"ל זהה בתוכנו לזה של נתבע 11.
-
הנתבעים 11 ו- 12 טוענים מנגד, שהגשת כתב התביעה נגדם "משיקולי צדק" למען יידעו על ההליך, אינה מצדיקה אי החזר בגין הוצאותיהם. להפך, לטענתם, הם הפכו "בני ערובה" בסכסוך שבן התובע לנתבעת 1, שבגינו הוא סירב להחזיר להם את כספם, ומשבחר לכלול אותם בכתב התביעה הנוכחי, היה עליו לקחת בחשבון שייטלו חלק אקטיבי בהליך שלתוצאותיו יהיו כפופים, ובמיוחד כאשר בתביעה דנן היה להם עניין מהותי בתוצאות ההליכים, מאחר וכספים השייכים להם הוחזקו ע"י התובע. באשר להמרצת הפתיחה, טוענים הנתבעים הפורמאליים, שהליך זה ננקט ע"י התובע רק במקביל להגשת תביעה זו, וייתכן שאילו היה התובע נוקט בהליך זה בשלב מוקדם יותר, עקב הבקשות שהפנו אליו להחזר כספם, היו נחסכים מהם עגמת הנפש וכן הצורך להתגונן בהליך דנן.
-
בעניין מעמדם של נתבעים פורמאליים, אומר הנשיא שמגר את הדברים הבאים (בבג"ץ 5711/09 הנ"ל, בעמ' 305): "משיב פורמאלי הוא מי שמציינים אותו בתביעה או בעתירה, לייתר ביטחון, כי מן הראוי שיידע על ההליך שממנו הוא עשוי להיות מושפע – כדי שיוכל להגיב על כך לפי שיקולו. הוא איננו חייב להגיב, אך אם לא הגיב וניתן פסק דין, הוא מחויב על פיו ככל צד אחר להליכים. הציון של פלוני כצד פורמאלי, הופך את עניין השתתפותו הפעילה בהליך, לעניין הנתון לשיקול דעתו, אולם אין בכך, כשלעצמו, כדי לשחררו מן הכפיפות לתוצאותיו של ההליך, אלא היפוכו של דבר". הנה כי כן, מאחר שפסק דין שניתן בהליך משפטי מחייב נתבע פורמאלי ככל צד אחר להליך, אזי, משצורף נתבע להליך כנתבע פורמאלי, רשאי הוא להגיב ככל נתבע אחר, עפ"י שיקול דעתו ובהתאם להוראות הדין (וראו גם ה"פ 28840-07-10 כהן נ' עו"ד ויניצקי ואח'; פורסם בנבו), ובהמשך לכך, כאשר החליט התובע ליזום את הגשת התביעה ולצרף את הנתבעים 11 ו- 12 כנתבעים פורמאליים, היה עליו לצאת מנקודת הנחה, שאם יחליט לחזור בו מתביעתו או אם יגיע להסכם פשרה עם יתר הנתבעים, מבלי שתהיה החלטה הקובעת את צדקת ההליך, עלולים הללו לדרוש את הוצאותיהם (ראו, למשל, ת.א. (מחוזי, מרכז) 46497-12-10 גל נ' באטון; פורסם בנבו).
-
במיוחד במקרה דנן, שבו אין מחלוקת כי, לכל הפחות, בעת שהוגשה התביעה החזיק התובע גם בכספים השייכים לנתבעים, הוא היה צריך לצפות שיהיו אקטיביים ויתגוננו, והוא אינו יכול כעת לטעון שבחרו להתגונן שלא לצורך (וזאת מבלי להביע עמדה בשאלה מה הייתה ההכרעה בנושאים שבמחלוקת, אילו ניתן פסק דין בסוף ההליך והיו נקבעים ממצאים שיפוטיים).
-
סיכומם של דברים, הנתבעים הפורמאליים 11 ו- 12 אינם חלק מהסכם הפשרה ואינם כפופים לו. בהגשת התביעה ובצירופם כנתבעים נגרמו להם הוצאות, ועל התובע לשאת בהוצאות אלה.