ת"א
בית משפט השלום אשקלון
|
55597-12-15
19/09/2017
|
בפני השופט:
עידו כפכפי
|
| - נגד - |
מבקשת/תובעת:
חגי ירקות קטיף בע"מ
|
משיב/נתבע:
ירון יטיב
|
| החלטה |
1.המשיב הינו עורך דין במקצועו אשר ערך הסכם מכר במסגרתו רכשה המבקשת עסק חי לממכר גלידות ומוצרים שונים. ההסכם כלל הוראה כי 100,000 ₪ מכספי המכר יוחזקו אצל המשיב עד לגמר חפיפה בין הצדדים להסכם. לטענת המבקשת המשיב לא פעל בהתאם להוראות ההסכם, הפר את חובת הנאמנות כלפיה, והעביר למוכר את הכספים שהוחזקו בנאמנו. בתביעתה עותרת להשבת הכספים.
לאחר הגשת כתב התביעה, תיקונו, והליכים מקדמיים שונים, הגישה המבקשת בקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי, שהינה למעשה בקשה לדחייה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. לשיטתה הסמכות הייחודית מוקנית לבית המשפט המחוזי לאור סעיף 37 לחוק הנאמנות, מאחר ועילת התביעה הינה הפרת חובת נאמנות.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי עילת התביעה כספית ואלא מדובר במקרה בו ענייני נאמנות נבחנים אלא יש לבחון את הסמכות לפי מבחן הסעד.
2.לאחר עיון בכתבי הטענות, בבקשה ובתגובות ובפסיקה אליה הפנו הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה. עסקינן בתביעה כספית בגדר סמכותו של בית משפט השלום בה נטענו עילות שונות, לרבות עילה של הפרת חובת נאמנות של עורך דין. מבחינה מהותית, הסעד הכספי המבוקש אינו השבת אותם כספים שהופקדו אצל המשיב, אלא פיצוי כספי בגין העברתם למוכר. מדובר בטענות כנגד עורך דין כי הפר את חובת הזהירות המקצועית שלו, יהא סיווגן המשפטי אשר יהיה. לא מדובר בתובענה בה יש להכריע בסוגיות בליבת יחסי נאמנות או מתן הוראות לנאמן מה לעשות בנכסי הנאמנות.
בהחלטה מיום 2.8.17 בת"א (מח' ת"א) 47052-03-17 שריקי נ' ויטל, הבהירה כב' השופטת ע' רביד את אופן בחינת עילות מעין אלה:
"מכאן, שלא בכל מקום שצד טוען שצד אחר חב לו חובת נאמנות, למשל חובת הנאמנות של בנקים, חובת נאמנות של עורכי דין, משמעה "תביעה לפי חוק הנאמנות" הנדונה בבית המשפט המחוזי. תביעה לפי חוק הנאמנות היא תביעה נגד הנאמן לפעול בנכס, שיש לו זיקה אליו, על פי הוראות הנאמנות.
לעניין סמכותו העניינית של בית המשפט לפי סעיף 37 לחוק הנאמנות ראו ע"א 8751/11 י.ב גלאור ייזום והשקעות בע"מ נ' יובל איתי (מיום 03.10.2013) (להלן: "פסק הדין גלאור") שם עמד בית המשפט על ההבחנה בין הליכים הקשורים למוסד הנאמנות לבין טענות שעניינן ביחסי נאמנות, וקבע כדלהלן:
"סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) אמנם קובע כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף 31 – הוא בית המשפט המחוזי". סעיף זה יש לקרוא בנשימה אחת עם סעיף 39 לחוק הנאמנות הקובע כלהלן:
"בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור".
אלא שהכוונה להליכים הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות, כמו יצירת נאמנות על פי כתב הקדש, הקדש ציבורי וכיו"ב. יש אפוא להבדיל בין טענה שעניינה מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענה שעניינה יחסי נאמנות, כגון יחס נאמנות שנוצר בעקבות שליחות (ראו סעיף 10 (א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). ובקיצור, אין לפרש את סעיף 37 לחוק הנאמנות, כביכול כל אימת שתובע מעלה טענת נאמנות בכתב התביעה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. מכאן, שהתביעה הכספית שהוגשה על ידי הנתבעים הייתה מלכתחילה בגדר סמכותו של בית משפט השלום".
מפסק הדין גלאור עולה, כי עת נבחנת טענה בדבר סמכותו העניינית של בית המשפט בהקשר של סעיף 37 לחוק הנאמנות, אין די בכך שמועלת טענת נאמנות, אלא יש לבחון ולסווג את אופיין ומהותן של הטענות ביחס לסוגיית הנאמנות, דהיינו האם עניינם במוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות או שעניינם טענות בדבר יחסי נאמנות כגון אלה הנוצרים בעקבות שליחות".
באותו עניין הועלו טענות דומות להעברת כספים בניגוד לתנאי מכר, גם כלפי עורך דין, ולרמות שההחלטה להעביר ההליך לבית משפט השלום לא נבעה מבקשה שהגיש עורך הדין שנתבע באותו הליך עם אדם אחר, הועברה כל התובענה לבית משפט השלום.