המבקשת, היא הנתבעת מס' 5 בהליך שבפני, הגישה בקשה לסילוק התביעה כנגדה על הסף.
1.התביעה עניינה בגין חוב ע"ס 500,000 ₪ (סכום קרן) אותו חבה הנתבעת מס' 4 לתובעת כבר משנת 2006. לטענת התובעת, הנתבעת מס' 1, אשר חבה אותה עת כספים לנתבעת מס' 4, המחתה לנתבעת מס' 4 את זכותה לקבלת כספים מאת המבקשת ביום 01/08/06. הנתבעת 4 המחתה המחאה זו לתובעת, בגין חוב הנתבעת מס' 4 כלפי התובעת, וזאת ביום 10/08/06.
בכתב תביעתה טוענת התובעת כי המבקשת חתמה על המחאת הזכות של הנתבעת מס' 1 לטובת הנתבעת מס' 4 , אישרה כי מגיע לנתבעת מס' 1 לפחות סך 500,000 ₪ ומכאן חובתה האישית לתשלום החוב מכוח המחאת הזכות, לפי דיני החוזים, דיני הנזיקין, הבטחה שלטונית, עשיית עושר ולא במשפט או לפי כל דין אחר (ראה סעיף 22 לכתב התביעה).
2.המבקשת טענה בבקשתה כי גם לשיטת התובעת החוב הינו משנת 2006 ולפיכך חלפה תקופת ההתיישנות העומדת על שבע שנים, שעה שהתביעה הוגשה בשנת 2016. כן טענה המבקשת כי ביום 25/10/07 ניתן כנגדה צו הקפאת הליכים ע"י בית המשפט המחוזי בת"א במסגרתו מונה לה נאמן. ביום 20/01/14 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים כנגד המבקשת לאחר שדן בתביעות החוב מטעם נושיה וקבע כי כל נושי המבקשת, בין אם הגישו תביעות חוב ובין אם לאו, יהיו מנועים מהגשת כל תביעה כנגד המבקשת בגין חובותיה כלפיה, לרבות בנזיקין, בגין התקופה שקדמה למועד הקובע, היינו, ליום 25/10/07. טענות התובעת עניינן בחוב נטען עובר למועד הקובע ולפיכך מנועה התובעת ומושתקת מלטעון טענותיה דנן וממילא הסמכות הייחודית לדון בהן מסורה לבית המשפט המחוזי הדן בהליך הקפאת ההליכים.
זאת ועוד, התביעה מושתת על "שרשור" המחאת זכות, שמקורה בחוב נטען של המבקשת כלפי הנתבעת 1. תביעת החוב של הנתבעת 1 כלפי המבקשת נדונה ונדחתה לגופה ע"י הנאמן. ערעור שהגישה הנתבעת 1 על הכרעת הנאמן בענין זה נדחה ע"י כב' בית המשפט המחוזי בפסק דין מיום 05/05/15. על פסק דין זה הוגש ערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון. לאור ההכרעה האמורה לא ניתן ממילא להמחות חוב שאינו קיים ואין לתובעת כאן כל עילת תביעה כלפי המבקשת. ממילא נדון כאן חוב נטען שמועדו קודם למועד הקבוע וכל טענה בענין זה על התובעת להפנות לנאמן, כשממילא התשלום יכול להתבצע רק מקופת הכינוס ואין יריבות כלפי המבקשת עצמה.
בנוסף טוענת המבקשת כי התובעת הגישה תביעת חוב גם בגין המחאת הזכות הנטענת כאן, וזו נדחתה ע"י הנאמן ביום 26/12/13. התובעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א בגין כך ועל אף זאת היא בוחרת לנהל דיון מקביל גם במסגרת תביעה זו ובחוסר תום לב תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשט.
3.התובעת בתגובתה טוענת כי רק ביום 05/05/15 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב של הנתבעת מס' 1 כנגד המבקשת, ולכן משך התקופה בה התנהלו ההליכים המשפטיים בענין זה איננה נמנית בתקופת ההתיישנות. רק ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קמה לתובעת עילת תביעה כנגד כל הנתבעים כאן, כולל המבקשת. המבקשת אף פעלה בתרמית שעה שרשמה את המחאת הזכות בספריה ויצרה את הרושם שהכספים ישולמו לתובעת, ורק עם מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי נתגלה לתובעת כי נפלה קורבן לתרמית בענין זה ולפיכך רק באותו מועד נוצרה עילת התביעה. כך גם נעלמו מהתובעת העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בה, ויש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שנודעו לה אותן עובדות. צו הפסקת ההליכים הסתיים ולכן קמה יריבות אל מול המבקשת עצמה ולא מול הנאמן. בנוסף, המבקשת הודתה בחוב ובהמחאת הזכות ביום 17/09/14 ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הודאתה זו. לפיכך עתרה התובעת לדחות את הבקשה, ולחילופין, להותיר את המבקשת כנתבעת פורמלית בתיק.
4.בתשובתה טענה המבקשת כי הליך נוסף בו נקטה חברה בבעלות בעל השליטה בתובעת כנגד המבקשת בבית משפט השלום, נדחה על הסף מחוסר סמכות. אין מקום למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליכים שבין הנתבעת מס' 1 למבקשת, שכן התובעת כלל לא היתה צד לאותו הליך והטענה אף לא הוכחה עובדתית. מכל מקום ניתנת הכרעת הנאמן בתביעת החוב של התובעת עצמה בענין נשוא תביעה זו. בית משפט זה איננו משמש ערכאת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך הקפאת ההליכים. המסמך מיום 17/09/14 שיצא תחת ידי המבקשת איננו משום "הודאה בזכות", אלא נאמר בו מה נרשם בספרי המבקשת, אך אין הודאה בחוב שעה שהמבקשת היתה נתונה בהליך הקפאת הליכים והנאמן בלבד היה מוסמך להודיע אם קיים חוב אם לאו. הכיצד ניתן לטעון לתרמית מצד המבקשת שעה שהן הנאמן והן בית המשפט המחוזי בערעור קבעו כי למבקשת אין חוב כלפי הנתבעת מס' 1?
עיינתי בטענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי יש להורות על סילוק התביעה כנגד המבקשת על הסף, מהנימוקים שלהלן:
5.אין חולק כי חוב הנתבעת מס' 4 כלפי התובעת הינו משנת 2006. לטענת התובעת, המחאת חובה של המבקשת כלפי הנתבעת מס' 4 (ב"שרשור" המחאת הזכות שניתנה ע"י הנתבעת 1 לנתבעת 4) ניתנה כבר ביום 10/08/06. היינו, מאותו מועד קמה לכאורה עילת תביעתה הישירה של התובעת כלפי המבקשת מכוח אותה המחאת זכות. לפיכך, מאותו מועד יש למנות את תקופת ההתיישנות בת שבע שנים (ראה סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958) במהלכן רשאית היתה התובעת לפעול למימוש זכותה לתביעת תשלום החוב מהמבקשת. על פניו, במועד הגשת התביעה שבפני, 02/02/16, חלפה תקופת ההתיישנות.
6.יתירה מכך, אין חולק כי ביום 25/10/07 ניתן כנגד המבקשת צו הקפאת הליכים ע"י בית המשפט המחוזי בת"א, במסגרתו מונה נאמן למבקשת. כן אין חולק כי התובעת כאן הגישה תביעת חוב לנאמן, בין היתר, בגין טענתה לחוב המבקשת כלפיה בגין המחאת הזכות נשוא התביעה שבפני. בהכרעתו מיום 26/12/13 (נספח 4 לבקשה) דחה הנאמן את תביעת החוב של התובעת בענין ההמחאה לגופה. התובעת הגישה ערעור על הכרעה זו לבית המשפט המחוזי, התלוי ועומד.
לאור האמור, התובעת אכן פועלת למיצוי זכותה הנטענת מכוח המחאת החוב בהליך המתאים, בהגשת תביעת חוב לנאמן ובהשגה על הכרעתו בפני בית המשפט המחוזי. התובעת לא ביקשה רשות מבית המשפט שדן בהליך הקפאת ההליכים להגיש תביעה בהליך נפרד כנגד המבקשת. משפעלה להגשת תביעה חוב, שוב לא ניתן לעקוף את סמכות הנאמן, וכפועל יוצא, את סמכות בית המשפט המחוזי הדן בהליך ההקפאה והסדר הנושים, על דרך הגשת תביעה מקבילה לבית משפט זה. המתווה שנותר לבירור תביעת התובעת כלפי המבקשת הינו במסגרת הליך הסדר הנושים בלבד. לפיכך ממילא אין התובעת רשאית להגיש תביעתה זו במקביל לבית משפט זה ואין לבית משפט זה הסמכות העניינית להכריע בה. (ראה סעיף 350טז' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 לפיו יש לראות את מועד מתן צו הקפאת ההליכים כמועד מתן צו פירוק, ההוראות החלות לענין צו פירוק יחולו על צו הקפאת הליכים וכך גם ההוראות החלות על חוב בר תביעה בפירוק. בית המשפט האמון על אותו הליך הינו בית המשפט המחוזי בלבד. וראה גם החלטה בפר"ק 21285-02-13 אמיר שחאדה לבנין ופיתוח בע"מ נ' בנק מרכנתיל דסקונט בע"מ ואח').
ממילא הסדר הנושים אושר ביום 20/01/14 ונקבע במסגרתו כי כל נושי המבקשת יהיו מנועים מהגשת כל תביעה כנגדה בגין התקופה שקדמה ליום 25/10/07.( ויוזכר כי לפי סעיף 350 (ט1) לחוק החברות, בית המשפט שאישר את הפשרה או הסדר הנושים הוא המוסמך לדון גם במחלוקת לענין פרשנות הסדר הפשרה לאחר אישורו או בנוגע ליישומו).
7.משכך גם אין רלבנטיות לטענת התובעת לפיה המבקשת למעשה הודתה בחוב בהודעתה מיום 17/09/14. מבלי להתייחס לתוכן אותה הודעה והשאלה האם אכן יש בה משום הודאה בקיום זכותה של התובעת שממנה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות (ראה סעיף 9 לחוק ההתיישנות), אין בהוראות לענין תקופת ההתיישנות כדי לגבור על שאלת הסמכות המהותית של בית המשפט לדון בתביעה. משמצויה הסמכות העניינית לדון בטענות התובעת בתביעת חוב לנאמן ובהשגה על הכרעתו בפני בית המשפט המחוזי, אין התובעת רשאית להגיש הליך מקביל זה לבית משפט זה.
למעלה מן הצורך ומבלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסמרות בשאלת תוכן ההודעה האמורה או תוקפה יצוין כי ההודעה ניתנה עבור הנתבעת מס' 1. עולה ממנה כי לטענת גזבר המבקשת, עפ"י ספריה, בוצעה לפי דרישת הנתבעת מס' 1 המחאת זכות לנתבעת מס' 4, וזו האחרונה זוכתה בסכום ההמחאה בכרטיס הנהלת החשבונות שלה. גם אם האמור נכון הוא (ואינני קובעת דבר לענין זה), אין בו כדי לשלול לכאורה את קביעת הנאמן בהכרעתו כי המבקשת שילמה בסופו של יום תשלומים ביתר לנתבעת מס' 1 וכי אין היא חבה כספים לנתבעת מס' 1. כמו כן, הנאמן בהכרעתו בתביעת החוב של התובעת כנגד המבקשת אף קבע קביעות ביחס לתוקפה של המחאת הזכות, אשר לכאורה לא אושרה ע"י המבקשת וכי לכאורה לא ניתנה לטובת התובעת, כתאגיד, אלא לטובת יחיד. בנוסף וכאמור, ממילא נקבע ביחסים שבין הנתבעת מס' 1 למבקשת כי אין למבקשת כל חוב כלפי הנתבעת מס' 1, ומכאן כי גם אין היא חבה לשלם דבר לתובעת מכוח המחאת הזכות.
8.אין בהליכים שנקטה הנתבעת מס' 1 כנגד המבקשת במסגרת תביעת החוב שהגישה כדי להפסיק את מירוץ תקופת ההתיישנות בשל עילת התביעה של התובעת כלפי המבקשת. עילת תביעתה של התובעת כלפי המבקשת מכוח המחאת הזכות הנטענת הינה עילה עצמאית ומובחנת מעילת תביעתה של הנתבעת מס' 1 כלפי המבקשת. אין בהליך בין צד ג' לחייב, כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות בשל עילת תביעה שבין התובעת לאותו חייב.
9.נוכח האמור, תביעת החוב של התובעת גם בענין נשוא תיק זה הוכרעה ונדחתה ע"י הנאמן. התובעת רשאית למצות מלוא טענותיה בענין זה בהליך המתאים, שממילא תלוי ועומד, בערעור שהגישה על הכרעת הנאמן בתביעה החוב. אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה דנן וזו ממילא התיישנה.
10.משכך ולאור ההליך המקביל שמתנהל בבית המשפט המחוזי, אורה על מחיקת התביעה חלף דחייתה. אינני מוצאת מקום להותיר את המבקשת כ"נתבעת פורמלית", כעתירת התובעת.