ת"א 53471-12-13 לוי ואח' נ' סופר

1.תביעה זו עניינה במחלוקת בנוגע לזכות הבעלות והשימוש בקו טלפון של פיצרייה, ובנזקים הנטענים בשל נטילתו, על-פי הנטען שלא כדין, על-ידי הנתבע.

תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2.התובעים מפעילים כיום פיצרייה הממוקמת ברחוב חי טייב 48 בשכונת הר נוף בירושלים (להלן: הפיצרייה). הנתבע הוא בעל הנכס שבו ממוקמת הפיצרייה ובעל סימן המסחר של שם הפיצרייה JERUSALEM II שנרשם בפנקס ביום 12.3.09 (סעיף 27 לתצהיר הנתבע ונספח ד' לתצהירו).

3.ביום 13.6.04 התקשר הנתבע עם אברהם סמואלס (להלן: סמואלס) בהסכם להשכרת הנכס למשך 7 שנים עם אופציה להאריך את ההסכם בהסכמת שני הצדדים לתקופה נוספת של 7 שנים (להלן: הסכם סמואלס; צורף כנספח א' לתצהיר התובע 3). סמואלס התחייב בהסכם שלא להעביר את זכויותיו בעסק לאדם אחר ובמידה וירצה למוכרן לאחר "... הוא יהיה זכאי לעשות כן, רק אם קונה הזכויות ימצא חן בעיני המשכיר [הנתבע - מ.ש.]" (סעיף 4.3 להסכם). ככל שמדובר בטלפון נקבעה הוראה בהסכם לפיה "המשכיר יעביר את קו הטלפון של החנות לרשות השוכר במחיר עלות של בזק." (סעיף 7 להסכם).

4.ביום 28.6.07 נחתם זיכרון דברים בין הנתבע לבין התובעים 2-1 (להלן: לוי) לפיו לוי ישכרו את הנכס למשך 48 חודשים עם אופציה לתקופה נוספת של 5 שנים ו-11 חודשים (להלן: זיכרון הדברים; צורף כנספח ג' לתצהיר התובע 3. עותק קריא יותר של זיכרון הדברים בצירוף הדפסת המלל שבו צורפו כנספח ב' לתצהיר הנתבע). אין חולק כי בין הנתבע לבין לוי לא נחתם הסכם נוסף לאחר זיכרון הדברים והוא זה המחייב בין הצדדים (סעיף 14 לתצהיר התובע 3; סעיף סעיפים 8 ו-12 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 24 ש' 20-16). בזיכרון הדברים נקבע כי "המשכיר לא יתערב במכירת העסק למעט זכויותיו שהם (מזגן ישאר ארובה תשאר (ממנה) [כנראה מבנה - מ.ש.] וגם שהשוכר כגון יוכל לעמוד בתנאי ההסכם [כך במקור - מ.ש.]." כמו כן הנתבע התחייב שלא לפתוח עסק למכירת פיצה בכל האזורים שמפריעים ללוי שהם שכונות הר נוף, גבעת שאול וקריית משה. אין בזיכרון הדברים כל הוראה הנוגעת לקו הטלפון של הפיצרייה.

5.ביום 1.7.07 התקשרו לוי עם סמואלס בהסכם לרכישת זכויותיו בפיצרייה לרבות קו הטלפון שצוין כמשמש את העסק מזה מספר שנים כקו יחידי (הסכם זה צורף כנספח ב' לתצהיר התובע 3). התובע טען כי דבר קיומו של הסכם זה נודע לו רק בדיעבד (סעיפים 13 ו-15 לתצהיר הנתבע).

6.על-פי הסכם מיום 16.12.12 מכרו לוי 95% מזכויותיהם בפיצרייה לתובעים 4-3 והותירו 5% מן הזכויות בידיהם (הסכם זה צורף כנספח ד' לתצהיר התובע 3). התובע 3 אישר בעדותו כי החל ממועד זה התובעים 4-3 הם שהפעילו בפועל את הפיצרייה, כאשר לטענתו לוי העניקו ליווי עסקי קצר ולאחר מכן נפרדו דרכיהם לשלום מבלי שקיבלו כל תמורה בגין 5% מן הזכויות כאמור לאחר שוויתרו על חלקם בשל הנזק שנגרם בגין קו הטלפון (עמ' 5 ש' 30-9). אומר כבר כעת כי בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תביעת לוי, התובעים 2-1, תדחה ללא צו להוצאות, מבלי לפגוע בטענות הצדדים ביחסים שבין התובעים 4-3 לנתבע. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין חלקי מיום 12.12.14. אף על-פי כן בהינתן הטענה לפיה במערכת היחסים בין התובעים 4-3 לבין לוי אלה האחרונים ויתרו על כל תמורה בקשר ל-5% מן הזכויות, טענה שלא נסתרה, איני מוצאת לקבל את טענת הנתבע כי מכל סכום שיפסק יש להפחית 5% בגין חלקם של לוי.

7.נוכח העברת הזכויות בפיצרייה מלוי לתובעים 4-3 הגיש הנתבע ביום 30.1.13 תביעה לפינוי הנכס בטענה כי העברת החזקה נעשה ללא דיווח ומבלי מסירת פרטי התובעים 4-3 המחזיקים בפיצרייה ועל כן מהווה הפרה יסודית של זיכרון הדברים עם לוי המקנה לו זכות לביטולו. בסוף דיון ההוכחות בתביעה שם הגיעו הצדדים להסכמה - אשר קיבלה תוקף של פסק דין - לפיה הנתבעים שם (שהם התובעים שלפניי) ידאגו, ביחד ולחוד, לפינוי המושכר ביום 28.5.17 והחזרת החזקה בו לידי התובע (הוא הנתבע שלפניי) כאשר הוא פנוי מכל אדם וחפץ למעט המזגן והארובה המצויים במושכר. צוין כי אין בהסכמה זו כדי לפגוע בטענות הצדדים במסגרת ההליך שלפניי (ת"א (שלום י-ם) 58229-01-13, פסק דין מיום 2.10.14).

8.בחודש ינואר 2013 העביר הנתבע את קו הטלפון ששימש את הפיצרייה בהפעלת התובעים 4-3 לרשות פיצרייה אחרת שברשותו בשכונת בית ישראל. על כך הוגשה התביעה שלפניי בה נטען כי הבעלות בקו הטלפון היא של התובעים והנתבע לא היה רשאי להעביר את קו הטלפון לפיצרייה אחרת. לשם הנוחות התובעים 4-3 יכונו מעתה: התובעים.