כהן נ' דורן

בפני תביעה לקבלת פיצוי על סך 140,000 ₪ ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "החוק").

הצדדים, שכנים באותו בניין, מצויים בסכסוך מתמשך מזה מספר שנים. ביום 9.2.2021 התפתח ויכוח בין הנתבע ואשתו (להלן "רחל") לאשת התובע (להלן "טליה"), כאשר למקום הוזמנו גם פקחי העיריה. במהלך הויכוח, שחלקו צולם על ידי טליה, אמר הנתבע לטליה כי בעלה, התובע, שלח לרחל "תמונות של פורנוגרפיה". בגין אמירה זו הוגשה התביעה לפיצוי בגין לשון הרע.

הנתבע מודה כי אמירתו אינה נכונה, וכי לא נשלחו תמונות פורנוגרפיות מהתובע לרחל; אך לטענתו נשלחה על ידי התובע לרחל בשנת 2014 דרך הווטסאפ תמונה של נשים שלדבריו נלקחה ככל הנראה מ"אתר דירוג נערות ליווי". התובע מכחיש שליחת כל תמונה מסוג זה לרחל.

טענות הצדדים

התובע טען כי הנתבע ניצל את ההליך המשפטי על מנת להמשיך ולהכפיש את התובע, וכי אין מחלוקת כי הנתבע הוציא את דיבתו כאדם שמטריד מינית בפני אשתו, שכניו ומכריו. הנתבע הודה והתנצל במהלך ההליך אך במקביל המשיך לנהל את ההליך ולא הסכים לסיימו בפשרה. עוד טוען התובע כי על מנת להתחמק מפיצוי המציא הנתבע סיפור לפיו התובע שלח לרחל תמונות של נשים. נטען כי לא הוכח שתמונות כאלו נשלחו ולא הוכח כלל כי נעשתה פניה למומחים לצורך איתור התמונה. כך גם טענות בדבר שליחת תמונה מעין זו לא עלו כלל במסגרת הליך קודם שנוהל בין הצדדים.

הנתבע טען כי התובע לא רצה התנצלות אלא רצה להוציא מהנתבע כסף, וכי התביעה נופחה מעבר למציאות. עוד נטען כי כלל לא חל רכיב הפרסום שכן לא הוכח שמלבד טליה מישהו שמע את הדברים שנאמרו. הנתבע טוען כי דבריו נאמרו רק כתגובה לאיום וקנטור מצד טליה. הנתבע טוען שהתמונה שצורפה לתצהירו נשלחה על ידי התובע לרחל, וכי אם התובע היה משוכנע שהיא לא נשלחה לא היה טורח להעביר לבדיקה קפדנית את הטלפונים שלו. הנתבע מוסיף וטוען כי חלה ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק שעניינה בהגנה על עניין אישי כשר, וכן ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק שעניינה בחובה חוקית, מוסרית או חברתית. לטענתו, לא ניתן לצפות שאדם שסופג הכפשות ועלבונות כלפיו וכלפי אשתו יישאר שווה נפש ולא יגיב. הנתבע התנצל על אי הדיוק בדבריו שכן אין מדובר בתמונות פורנוגרפיות, וטען כי הוא אינו יכול להיענות לדרישת התובע להצהיר כי לא נשלחו על ידי התובע לרחל תכנים אחרים. לבסוף טען הנתבע כי חל על המקרה סעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן "הפקודה").

דיון והכרעה – מסגרת נורמטיבית

הבחינה על פי החוק מחולקת בהתאם לפסיקה למספר שלבים: תחילה יש לבחון האם מדובר ב"פרסום" כמשמעותו בחוק; בשלב השני נבחנת השאלה האם הפרסום מהווה "לשון הרע"; ככל שנקבע שישנו פרסום שמהווה לשון הרע, יש לבחון בשלב השלישי את תחולתן של החסינויות וההגנות הקבועות בחוק; אם נקבע כי לא חלות ההגנות יש לעבור לשלב הרביעי שעניינו בקביעת הסעד המתאים בנסיבות העניין (ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corpנ' עזור, פסקה 18 (22.7.2015); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ''ד סז(1) 667, 869 (2014) (להלן "עניין דיין אורבך")).

בענייןדיין אורבךהעיר כב' השופט עמית כי בין השלבים השונים האמורים קיימת "מקבילית כוחות" המושפעת ממספר שיקולים, ובהם עוצמת האינטרס (ביטוי פוליטי מול מסחרי); נושא הפרסום, דהיינו מידת החשיבות הציבורית שלו; מושא הפרסום (דמות ציבורית מול פרטית); אמצעי וכלי הפרסום; אופי הפרסום; והסעד המתבקש (בעמ' 868-869).

נטל הבאת הראיות הראשוני להוכחת קיומו של פרסום שנעשה על ידי הנתבע מוטל על התובע. השאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע אינה דורשת הבאת ראיות אלא נבחנת באמצעות טיעון משפטי על בסיס מבחן אובייקטיבי מתוכן הפרסום עצמו (רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני)(25.8.2014)). לאחר מכן עובר הנטל אל הנתבע להוכיח את התקיימותן של אחת ההגנות בחוק, כאשר לכל הגנה יש את ההוראות הייחודיות לה בעניין נטל ההוכחה שיש לעמוד עליהן בנפרד.

האם פורסמה לשון הרע על ידי הנתבע?

הנתבע טוען שלא חל רכיב הפרסום הנדרש בחוק. אין לקבל טענה זו. פרסום לשון הרע לפי החוק מתרחש כאשר לשון הרע "...היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" (סעיף 2(ב)(1) לחוק). בעניין דנן הנפגע הוא התובע. אין מחלוקת כי הנתבע אמר את הדברים המהווים לשון הרע לטליה, אשתו של התובע, ודי בכך כדי להוות פרסום לשון הרע לפי החוק.

מעבר לדרוש לעניין זה אתייחס למחלוקת בין הצדדים באשר לנוכחים באירוע. מהסרטון שצולם עולה בבירור נוכחותם של שני פקחי עיריה ושל שכנה נוספת בשם שושי. לא הוכחה נוכחותם של אנשים נוספים במקום. באשר לפקחי העיריה, אכן ספק אם שמעו את הדברים ונראה שהם עסוקים בענייניהם. הפקחים לא הובאו לעדות ולכן לא ניתן לומר כי הוכח שהדברים הגיעו אליהם. לעומת זאת, באשר לשכנה שושי ברור מהסרטון כי היא חלק מהדין והדברים המתנהל ולכן יש לקבוע כי הוכח שהפרסום נעשה גם כלפיה. אעיר כי שושי אמנם הוזמנה לעדות ולא יכלה להגיע בנסיבות רפואיות, אך די בעדותה של טליה באשר לנוכחותה באירוע, עדות הנתמכת בסרטון, ואשר אף לא הוכחשה בתצהירו של הנתבע.

הנתבע לא חלק על כך שהדברים שנאמרו מהווים "לשון הרע" כהגדרתם בחוק, ולא בכדי. ברי כי הדברים שנאמרו עלולים להשפיל אדם ולעשותו מטרה לבוז בעיני השומעים.

האם חלה הגנה כלשהי?

שתי ההגנות המרכזיות בחוק הינן הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב.

הנתבע לא העלה טענה להתקיימותה של הגנת האמת בפרסום, שכן הנתבע מודה כי לא נשלחו תמונות פורנוגרפיות מהתובע לרחל. למרות זאת, הן הניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים בהליך והן ההליך עצמו התנהלו רבות סביב השאלה האם שלח התובע תמונה כלשהי לרחל בווטסאפ. לפיכך מעבר לדרוש אתייחס בקצרה גם לעניין זה.

כאמור, הנתבע טען כי אמנם לא נשלחו תמונות פורנוגרפיות, אך לטענתו התובע שלח לרחל תמונה של נשים שנראה שנלקחה מאתר של דירוג נערות ליווי. התמונה צורפה לתצהיר הנתבע. הנתבע טען כי רחל לא הצליחה לאתר את ההתכתבות בווטסאפ בינה לבין התובע אלא רק את התמונה שנשמרה בגלריית התמונות בטלפון הנייד שלה, וזאת בשל העברת המכשיר לשימוש אחד מילדיה.

ראשית יש לומר כי גם התמונה שצולמה וצורפה לתצהיר הנתבע לא נראית כתמונה מאתר דירוג של נערות ליווי. התמונה כוללת 9 תמונות קטנות, ככל הנראה של אותה אישה, תמונות שמקובלות לפרסום ברשתות החברתיות. אכן לצידה של כל תמונה יש דירוג מספרי, אך כלל לא ברור שמדובר בדירוג בעל גוון מיני כלשהו. מכל מקום לא נראה כי משלוח תמונה מעין זו משדר מסר כשלהו, ולא בכדי הגדיר הנתבע את התמונה ככזו ש"השתרבבה" לתכתובת בין התובע לרחל (סעיף 8 לתצהירו), כך שגם אם תמונה כזו נשלחה ניתן להניח שמדובר בטעות.

לכך יש להוסיף כי לא הוכחה שליחת אותה תמונה מהתובע לרחל. כאמור, תכתובת הווטסאפ לא הוצגה, בשל הטענה כי המכשיר הועבר לאחד מהילדים ולא ניתן היה לשחזר את ההתכתבות. רחל טענה כי המכשיר הועבר לשלושה מומחים בניסיון לחלץ את ההתכתבות ללא הצלחה. קשה לקבל טענה עובדתית כזו שעה שלא הובאה כל ראיה לכך, בין אם קבלה או תצהיר של אחד מהמומחים לניסיון לאתר את התמונה.

כך גם חקירתה של רחל אודות התאריך בו נשלחה אליה התמונה עוררה תמיהה, כאשר בתחילה כלל לא ידעה להגיד מועד או שנה בה נשלחה התמונה, ולקראת סוף החקירה מסרה תאריך מדויק של חודש ושנה. תמיהה נוספת עלתה מכך שהצדדים מסוכסכים מזה שנים רבות ואף התנהלו ביניהם הליכים משפטיים עוד בשנת 2015-2016. על אף זאת, הטענה למשלוח התמונה האמורה, שלטענת הנתבע ורחל הטרידה אותם ופגעה בהם מאוד, עלתה לראשונה רק 7 שנים לאחר משלוח התמונה. מכל האמור עולה כי לא הוכח משלוח התמונה הנטענת.

ההגנות שהועלו על ידי הנתבע בסיכומיו הן הגנת תום הלב בהתאם לשתי חלופות הקבועות בסעיף 15(2) ו-15(3) לחוק, שזו לשונן:

(2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק נידונה בהרחבה בעניין דיין אורבך, וכך קובע כב' הנשיא גרוניס (פסקה 46 לפסק דינו):

"ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום,תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מגוון צורות. יש שהיחסים נוצרים מכוח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפרסום ואפשר אף שלא תתקיים כל היכרות בין המפרסם לנמען. קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים – המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפרסום והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפרסום. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2)לחוק".

הדוגמאות המובאות שם לתחולת ההגנה הן חובתו של עורך דין למסור ללקוחו מידע מסוים שיש בו לשון הרע בשל יחסי האמון ביניהם, או מקרה בו החובה למסור מידע נובעת מסכנת חיים הנשקפת לנמען הפרסום.

בענייננו לא נטען מהי החובה שהיתה חלה על הנתבע לפרסם את הדברים לאשתו של התובע ולשכנתם, כאשר אזכיר כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבע. ברי כי הצורך הנטען להגן על משפחתו של הנתבע מפני עלבונות והכפשות אינה מקימה חובה לפרסם לשון הרע שהנתבע יודע שאין בה אמת. אפילו אם הייתי מניחה שקיימת חובת פרסום כלפי טליה, וכאמור איני סבורה זאת, לא ניתן לחלוק על כך שאין כל חובת פרסום כלפי השכנה שאינה קשורה ליחסי הצדדים. כך גם הנחה של חובה כלשהי אינה מייתרת את הצורך לקבוע כי הדברים נאמרו בתום לב (ראו ע"א 751/10 פלוני נ' דיין -אורבך, פ''ד סה(3) 369, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן (2012)). בנסיבות העניין דנן בהתחשב באופי הויכוח הלוהט במסגרתו נאמרו הדברים, הצורה בה הם נאמרו בפני אנשים נוספים, והעובדה שהנתבע ידע כבר באותה העת כי הם אינם נכונים, מובילה למסקנה כי הדברים לא נאמרו בתום לב. יש לקבוע אם כן כי חלופה זו של הגנת תום הלב אינה חלה.

מסקנה דומה עולה גם מבחינת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. מאחר שקבעתי כי ממילא לא פעל הנתבע בתום לב בעת פרסום הדברים הרי שההגנה אינה חלה (ראו ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקאות 45-46 (22.2.2017)). מעבר לכך, הפסיקה השוותה הגנה זו של עניין אישי כשר להגנה עצמית במשפט הפלילי. קשה לטעון כי במקרה דנן התקיימו נסיבות הקרובות להגנה עצמית כלשהי. אכן בין טליה לנתבע ורחל הוחלפו דברים קשים הכוללים קללות, כינויי גנאי ואמירות קשות. עם זאת, הנתבע חרג מחילופי דברים אלו כאשר אמר את דבריו שידע שאינם אמת; הדברים שנאמרו חורגים מגידופים, כינויי גנאי והאשמות הקשורות לסכסוך השכנים בין הצדדים; הדברים פגעו באדם שאינו נוכח במקום ואינו חלק מהמריבה לפחות לא באותו הרגע; והנתבע עירב בעניין גם את השכנה בבניין. לא ניתן לכנות התנהגות זו הגנה על עניין אישי כשר.

הפסיקה אכן הכירה בנסיבות בהן שני הצדדים מקללים ומגדפים האחד את השני כנסיבות שלעיתים מצדיקות שלא לפסוק כלל פיצוי למי מהצדדים (ראו למשל ת.א. (שלום ת"א) 42604-08-18‏ ‏ גולדברג נ' ניסני (19.9.21); ת.א. (שלום ב"ש) 64895-11-18‏ וקנין נ' טסיני (31.7.22)), אך לא זה המצב במקרה דנן מהטעמים שפורטו לעיל.

על בסיס אותם נימוקים יש לדחות את טענתו של הנתבע לתחולת סעיף 68 לפקודת הנזיקין.

משנדחו טענות ההגנה יש לבחון את סוגיית הסעד.

הסעד

לצד הפיצוי דרש התובע פרסום התנצלות מצד הנתבע. עם זאת, הצדדים כלל לא העלו נושא זה בסיכומים ורק לשאלתו של בית המשפט השיב התובע כי הוא מבקש התנצלות שלא נשלחה שום תמונה. מכל מקום, במהלך הניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים הגיש הנתבע ביום 30.3.22 מכתב מטעמו המבהיר כי לא נשלחו תמונות פורנוגרפיות. בהתחשב באמירה שפורסמה יש לראות במכתב זה משום תיקון והכחשה לפרסום לשון הרע כאמור בסעיף 9(2) לחוק.

באשר לגובה הפיצוי. התובע תבע פיצוי ללא הוכחת נזק ולפיכך אין מקום להכריע בכלל המחלוקות העובדתיות בין הצדדים בהקשר זה. על מנת לקבוע את גובה הפיצוי יש לעמוד על מהות הפרסום ונסיבותיו.

חומרתם של הדברים שנאמרו היא ברורה, הן מהפן הסובייקטיבי מאחר שהנתבע ידע באומרו את הדברים כי אינם אמת, והן מהפן האובייקטיבי כאשר הנתבע מאשים את התובע בפני אשתו של התובע ובפני שכנתו במשלוח תמונות פורנוגרפיות. מעבר לחשש כי אמירה זו תתפשט בין השכנים והמכרים של בני הזוג, קיים החשש כי אמירה מעין זו עלולה לפגוע בתא המשפחתי וביחסי בני הזוג. לכך יש להוסיף כי אמנם הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, אך הנתבע שב וחזר עליהם במכתב תגובה למכתב ההתראה ששלח לו התובע.

לעומת זאת יש להביא בחשבון את נכונותו של הנתבע להתנצל על דבריו במהלך ההליך כולו, וכן את נסיבות פרסום לשון הרע. כאמור, מלבד אשתו של התובע שבמהלך ההליך כולו הביעה את אמונה המלא בתובע, וגם באירוע עצמו אמרה לנתבע כי היא אינה מאמינה לדבריו, הוכח כי שכנה אחת בלבד שמעה את הדברים. כך גם הדברים נאמרו במהלך ויכוח סוער ורווי האשמות, כך שגם מתבונן מהצד היה יכול להטיל ספק באמיתות הדברים שנזרקים בו לחלל האוויר. כן יש להביא בחשבון כי מדובר בפרסום יחיד, אם כי הדברים כאמור לעיל הועלו שוב על הכתב בתגובה למכתב ההתראה.

בהתחשב במקרים בעלי נסיבות הניתנות להשוואה (ראו למשל סקירה של מקרים בתא"מ (שלום נת') 51431-07-17 רענן נ' טל (11.6.2019); וכן בת.א. (שלום אש') 34777-10-14‏ שטרק נ' לוי (22.4.2020)); ובהתחשב בשיקולים האמורים מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי על סך של 15,000 ₪.

לסכום האמור יש להוסיף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט. בעניין זה אין לקבל את טענת הנתבע לפיה התובע אינו משלם עבור ייצוגו המשפטי שכן מי שייצג אותו היה אחיו והתובע אף עו"ד המועסק באותו המשרד. עורך דין המייצג את עצמו זכאי אף הוא לתשלום שכר טרחה, ובוודאי במקרה דנן בו אחיו או עו"ד ממשרדו מייצגו. שכר הטרחה ייפסק בהתחשב בהתקיימותם של 3 דיונים מקדמיים ודיון הוכחות, וכן בגובה הסכום שנפסק ובכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. כמו כן, בשל ההפרש בין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום יש להורות לנתבע להשיב לתובע רק חלק מהאגרה ששולמה בהליך.

לסיכום, הנתבע ישלם לתובע סך של 15,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ והחזר אגרה בסך של 1,500 ש"ח. כלל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ג, 11 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.