ת"א 52708-07-10 עלמי נ' ביתוני, ת"א 17027-08-10 מרואן אלעלמי נ' ביתוני

1.לפניי תביעה לסילוק יד הנתבע מחנות ברובע הנוצרי פינת רחוב הלנה בעיר העתיקה בירושלים (להלן: החנות), וכן לתשלום דמי שכירות שעל-פי הנטען לא שולמו וזאת עד למועד הפינוי מן החנות.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

2.שלושה אחים בני משפחת עלמי (להלן: המנוחים) היו הבעלים במשותף של החנות. התובעים, הטוענים להיותם חלק מיורשי המנוחים ומיופי כוחם של יתר היורשים, הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של הנתבע מהחנות.

3.לטענת התובעים החנות הושכרה לנתבע על-ידי המנוחים ביום 31.1.89 מכוח הסכם שכירות בלתי מוגנת לתקופה של שנה אחת בלבד (נספח ג' לכתב התביעה; יכונה להלן: הסכם התובעים). לטענתם בתום תקופת השכירות לא פינה הנתבע את החנות והוא ממשיך להחזיק בה מאז ללא תשלום דמי שכירות. כך על-פי הנטען לאורך כל השנים הם פנו לנתבע בדרישה לתשלום דמי השכירות אך כל פניותיהם עלו בתוהו.

4.בחודש יולי 2010 טוענים התובעים כי הנתבע החל לבצע עבודות חפירה וגירוד של קירות החנות שנועדו להגדיל את שטחה תוך פלישה לשטח השכנים. נטען כי עבודות אלו גרמו לקריסת הקיר של חדר המדרגות השייך לנכס הצמוד ולערעור יציבות החנות המצויה בבניין עתיק שנחשב "נכס לשימור". עם היוודע הדבר לתובעים הם דרשו לגרסתם מן הנתבע באמצעות התובע 2 להפסיק את העבודות לאלתר ולהשיב את מצב החנות לקדמותו, אולם הנתבע התעלם מפניותיהם ואף איים, כך לטענתם, על התובע 2. בנסיבות אלה הגישו אפוא התובעים ביום 29.7.10 בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד נגד הנתבע האוסר עליו לבצע עבודות בחנות. במסגרת הדיון בבקשה זו הגיעו הצדדים להסכמה - אשר קיבלה תוקף של החלטה מיום 1.8.10 (כבוד השופט א' דראל) - לפיה הנתבע יימנע מביצוע עבודות בניה בחנות אלא אם יינתן להן אישור בעלי הנכס, עיריית ירושלים ורשות העתיקות; וכי הנתבע ימציא את אישור רשות העתיקות כאשר זה יתקבל (נספח ו' לכתב התביעה). לטענת התובעים חרף ההסכמה הנ"ל המשיך הנתבע בביצוע עבודות בניה בחנות ללא ידיעתם וללא קבלת אישור מטעם עיריית ירושלים ורשות העתיקות. משכך עתרו להורות על סילוק ידו של הנתבע מהחנות ועל חיובו בתשלום דמי שכירות ריאליים לתקופה שמשנת 1990 ועד מועד פינוי החנות בפועל.

5.לעומתם הנתבע טוען כי הוא דייר מוגן בחנות מאז שנת 1989 מכוח הסכם שכירות מוגנת שנחתם בינו לבין המנוחים ביום 31.1.89 ולאחר ששילם דמי מפתח למנוחים ולדייר המוגן הקודם ששכר את החנות. לדבריו ההסכם שנחתם בינו לבין המנוחים אינו הסכם התובעים שצורף כאמור לכתב התביעה אלא הסכם אחר אותו צירף כבר לכתב הגנתו (נספח א' לכתב ההגנה; יכונה להלן: הסכם הנתבע); אך מכל מקום גם בהסכם התובעים צוין שחור על גבי לבן כי הוא דייר מוגן בחנות.

6.לטענת הנתבע דמי השכירות שולמו על ידו למנוחים עד פטירתם. לאחר פטירת המנוחים הנתבע הציע לדבריו את דמי השכירות לבניהם של המנוחים, הם התובעים כאן, אך אלה סירבו לקבלם ומשכך הפקיד את דמי השכירות לטובת חלקם בדואר. כמו כן לאחר הגשת התביעה דנן הפקיד את דמי השכירות עבור שלושת התובעים בקופת בית המשפט, זאת על אף שהם מעולם לא פנו אליו בדרישה לתשלום דמי השכירות אלא ישבו במשך שנים ארוכות באפס מעשה, עובדה שדי בה לטענת הנתבע כדי להביא לדחייתה של התביעה בעניין דמי השכירות.

7.לגרסת הנתבע הוא מעולם לא ביצע שינויים יסודיים בחנות, לא הרס קירות ולא הרחיב את שטחה תוך פלישה לשטח הנכס הצמוד. כל שעשה לטענתו הוא בניית קיר תומך בחנות וזאת לאחר שאחד מקירותיה התמוטט עקב נזילה רבת שנים שלא טופלה על-ידי התובעים חרף פניותיו הרבות. לטענתו בחודש יולי 2010 התובע 3 המתגורר ברבת עמון הגיע לביקור בנכס, נפגש עמו ועם מהנדס מטעמו שהסביר לו כי יש להתחקות אחר מקור המים ולבצע עבודות דחופות לתיקון הנזילה, וכי התובע 3 הסכים לביצוע העבודות הנדרשות. עוד טוען הנתבע כי גם התובע 2 הגיע לאחר מכן לחנות, ראה את בעיית הנזילה ולא התנגד לביצוע העבודות, אם כי התחמק מלומר לנתבע מי יישא בעלות ביצוען.