פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

התובע, יליד X.X.XX, נפגע בתאונת דרכים ביום 26.10.14, כהולך רגל.

כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בקרסול שמאל.

התאונה ארעה בעת עבודתו של התובע כאיש צוות ברכב פינוי אשפה של עיריה, כאשר היה בדרכו בין פח אשפה למשאית פינוי האשפה. לפיכך, התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן -המל"ל).

אין מחלוקת אודות חבות הנתבעת 1, שביטחה את הנהג שמכוניתו פגעה בתובע, הנתבע 2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה ובמיוחד חלוקים הם על שאלת נכותו התפקודית של התובע ושאלת הפגיעה בכושר השתכרותו.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו וכן של מי שהיתה חברתו בעת התאונה (וכיום אשתו). הנתבעים ביקשו לזמן תעודות עובדי ציבור.

בדיון נחקרו התובע ואשתו וכן מנהל משאבי אנוש בעיריה, מר יוסף כהן, החתום על המכתב נספח לב' לתצהיר העדות הראשית של התובע. המומחה הרפואי המוסכם, ד"ר ויקטור וייסברוד לא נחקר על חוות דעתו לאחר שהנתבעת, שסברה תחילה שברצונה לחקור אותו ויתרה על חקירתו.

הנכות הרפואית של התובע

בתאונה נחבל התובע בעיקר בקרסול שמאל.

לאחר שפונה לבית החולים הדסה עין כרם ועבר סדרה של צילומי רנטגן אובחן התובע כסובל משבר ב"פלון המדיאלי של הטיביה השמאלית עם תזוזה".

התובע גובס ולאחר ארבעה ימים נותח לצורך החזרה פתוחה של השבר וקיבועו באמצעות פלטה וברגים . הרגל גובסה שוב ללא אישור לדרוך על הרגל וכעבור שלושה ימים שוחרר התובע לביתו. בשל כאבים שתקפוהו לאחר מכן נבדק התובע שוב מספר פעמים בחדר מיון, שם בוצעו צילומי רנטגן והחלפת הגבס.

לאחר המשך מעקב במרפאה האורטופדית, אושר לתובע, כעבור שבועיים וחצי, לדרוך על הרגל המגובסת וכעבור חודש וחצי הוסר הגבס, לאחר שבצילום רנטגן נראו סימני חיבור בשבר.

לאחר הסרת הגבס, הופנה התובע לטיפולי פיזיוטרפיה והידרותרפיה. מאחר שהתובע המשיך לסבול מכאבים הוא גם טופל, בין השאר, במשככי כאבים.

התובע נבדק על ידי ד"ר ויקטור וייסברוד שמונה כמומחה מוסכם מטעם הצדדים.

בבדיקתו מיום 29.11.15 כתב ד"ר וייסברוד כי התובע "מתהלך ללא צליעה. ללא אמצעי עזר". עוד מצא המומחה בבדיקתו, "צלקת ניתוחית מדיאלית באורך של 8 ס"מ מעט מורחבת ולא רגישה, ולא קלואידית". המומחה גם איבחן התרחבות קלה של הקרסול השמאלי (1.5 ס"מ הבדל בהיקף ביחס לקרסול ימין). המומחה הוסיף, כי "לא נותרה כל מגבלה בתנועות במפרק הסבטלי" וגם מצא כי התובע "ללא הפרעה בתחושה בקרסול וכף הרגל". נמצא גם, כי התובע "מסוגל לעמוד על קצות האצבעות והעקבים אך טוען לכאבים".

בבדיקת ההדמיה האחרונה שעמדה בפני המומחה (מיום 16.11.15, כשנה לאחר התאונה וכשבועיים לפני שנבדק), מצא המומחה כי "השבר... התאחה גרמית היטב, ללא התפתחות סימנים ארטרוטיים במפרק הקרסול".

בפרק הסיכום והמסקנות מציין המומחה את תלונותיו של התובע על כאבים בקרסול וכותב כדלקמן:

"בבדיקה הקלינית שערכתי, נותרה מגבלה קלה מאד בתנועות בקרסול, התנועות מלוות בכאב, והתרחבות של הקרסול השמאלי לעומת הימני. הצלקת הניתוחית שציינתי, אינה גורמת להפרעה תפקודית.

ממצאי רנטגן מדגימים איחוי גרמי טוב בשבר, ללא התפתחות תהליך ארטריטי במפרק. לפיכך, מצבו סופי. ללא ספק, התובע נשאר עם הפרעה תפקודית קלה, לאחר שבר מסוג ... כיום, יותר משנה לאחר הניתוח, הסיכוי שתחול הטבה במצבו הינו קטן...".

על פי קביעת המומחה, שילוב הממצאים הקליניים והרנטגניים שצוינו על ידו מתאימים לנכות צמיתה בשיעור של 10%.

בנוסף קבע המומחה כי לתובע נכות זמנית של 100% למשך 3 חודשים לאחר התאונה, 50% למשך שלושה חודשים ו-30% לשלושה חודשים נוספים.

בתשובה לשאלות הבהרה ששלח התובע למומחה השיב המומחה כי קביעות הרופאים התעסוקתיים שבדקו את התובע היו נכונות. כמו כן אישר המומחה כי התובע אינו יכול לחזור לעבוד במשאית האשפה בשל היותה כרוכה בקפיצות רבות, עליה וירידה מהמדרגה (בהקשר זה אף חיווה המומחה דעתו כי יש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה). יחד עם זאת, המומחה לא הסכים כי תלונותיו של התובע בגין כאבים בעמידה בזמן עבודות הגינון הן סבירות והבהיר כי הוא מסוגל לעבוד בגינון ללא מגבלה.

עברו התעסוקתי של התובע

כעולה מתצהירו של התובע, התובע הוא בוגר 12 שנות לימוד עם בגרות חלקית. לאחר שירות צבאי סדיר עסק בעבודות מזדמנות עד שבחודש ינואר 2010 החל לעבוד במחלקת התברואה של עיריה. בעת התאונה עבד התובע כאיש צוות של רכב פינוי אשפה של העיריה.

לאחר התאונה נעדר התובע במשך תקופה מסוימת מעבודתו (כפי שיפורט בהמשך ביחס להפסדי שכרו בעבר) ובהמלצת הרופאה התעסוקתית מיום 10.11.15 התאפשרה חזרתו לעבודה חלופית שלא כרוכה בנסיעה על משאית פינוי האשפה. בפועל שובץ התובע, ביום 21.1.16 לעבודה במחלקת הגינון של העיריה, שם הוא עובד מאז ועד היום.

לטענת הנתבעת, עיון בתיקו האישי של התובע בעיריה מלמד כי לתובע עבר תעסוקתי בעייתי עובר לתאונה, דבר שיש בו כדי להשליך על טענות התובע ביחס לכושר השתכרותו. הנתבעת גם הדגישה, כי עבר תעסוקתי בעייתי זה של התובע נעדר מתצהיר העדות הראשית שלו. הנתבעת הוסיפה וטענה בהקשר זה, בפתח סיכומיה, כי נדמה שהתאונה כמו גם נישואיו של התובע "עשו טוב לתובע אשר נרגע, החל לעבוד בצורה מסודרת ונמנע מביצוע עבירות משמעת חמורות במקום עבודתו".

לטענת הנתבעת, מתיקו מהאישי של התובע עולה כי התובע היה "רחוק מלהיות 'עובד מצטיין'", כי עבודתו היתה רצופת בעיות התנהגות וכי אלמלא התאונה היה מוזמן לשימוע שסביר להניח שהיה מביא לפיטוריו מעבודתו בעיריה.

התובע אכן הודה בעדותו, ביחס לעבודתו לפני התאUנה, כי "הייתי עושה קצת בעיות לפני כן, לא קם לעבודה דופק פרטיות... הבעיות התחילו לפני התאונה, התחלתי לעבוד ב-2010, הפרטיות היו עד 2012 (עמ' 6 ו-7 לפרוטוקול). לשאלה מפורשת של ב"כ הנתבעת "אני אומר לך שאתה קצת לפני התאונה רצו להעיף אותך", השיב התובע: "אני יודע" (שם).

ב"כ הנתבעת אף הציג לתובע בעדותו מכתב זימון לועדת פיטורין מיום 26.8.13 לנוכח תפקודו. התובע זכר זאת ואף הסביר כי לא פינה אשפה ברחוב אחד ועשה קיצור דרך, אולם הבהיר כי בסופם של דברים לא היו לכך השלכות על המשך עבודתו (שם). מכתבים נוספים שהוצגו לו (ממאי וספטמבר 2014) לא זכר התובע, אולם אישר כי נקרא לשימוע "בקשר לסופר" (עמ' 8).

כאמור, הנתבעת טוענת כי מעברו של התובע לעבודה סדירה (ולא במשמרות בוקר מוקדמות) כתוצאה מהתאונה "שינתה את מסלול חייו" וכי כיום הוא עובד במחלקת הגינון ללא כל מגבלה, כאשר טענתו שהוא אינו יכול לעמוד למשך פרק זמן שהוא ארוך מרבע שעה לא נתמכה בראיה כלשהי ואף נסתרה בקביעת המומחה מטעם בית המשפט.

בהקשר זה, מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע לא הביא לעדות את מנהלו האישי או כל עד אחר שיכול היה להעיד אודות תפקודו של התובע עובד לתאונה או לאחריה ויש לזקוף זאת לחובתו בהתאם להלכה בדבר אי העדת עד רלבנטי.

התובע מודה כי מתיקו האישי ניתן ללמוד על בעיות משמעת בתקופה שקדמה לתאונה, בגינן זומן מספר פעמים לשימועים, אולם בתיק לא ניתן למצוא מה עלה בגורל השימוע האחרון אליו זומן ב-26.10.14, כחודש לפני התאונה. התובע מדגיש, כי הנתבעים נמנעו מלשאול את העד מר כהן, שהיה חבר בוועדות המשמעת, אם התכנסה ועדת המשמעת לפני התאונה ואיזו החלטה היתה צפויה להתקבל בעניינו של התובע ויש לפקוד על הנתבעים מחדל זה בגינו אין לשמוע מהם השערות בענין. מכל מקום, לטענת התובע, בפועל הוא המשיך לעבוד עד שנפצע בתאונה. התובע מדגיש כי הודה בקיומן של בעיות משמעת אלה בחקירתו, עוד טרם ידע כי הנתונים מצויים בידי ב"כ הנתבעים, אולם הכחיש כי "היו מעיפים" אותו מהעבודה ללא קשר לתאונה.

לגרסת התובע כל שניתן לקבוע הוא כי הוא לא היה "עובד למופת" עובר לתאונה אולם אין להסיק מכך דבר באשר לפוטנציאל ההשתכרות שלו אלמלא נפצע בתאונה, במיוחד אמורים הדברים כאשר במועד התאונה היה, כך נראה, צעיר "חסר אחריות" ומאז התבגר והתמסד ואין נגדו תלונות משמעתיות.

הנכות התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו – טענות הצדדים

לטענת התובע, התמונה העולה ממסמכי התיק האישי, היא כי בעקבות חוסר מסוגלותו לחזור לעבודתו הקודמת, שהצריכה עליות וקפיצות ממדרגת משאית האשפה, הוא נויד ממחלקת התברואה למחלקת הגננות לעבודה המתאימה למגבלותיו, בהתאם לקביעת הרופאה התעסוקתית אליה הופנה. בהקשר זה מדגיש התובע כי גם מומחה בית המשפט קבע שהתובע אינו יכול לשוב לעבודתו הקודמת.

לטענת התובע, הוכח כי פציעתו בתאונה גרמה באופן ישיר לשינוי תעסוקתי שהביא לירידה בגובה השתכרותו. ירידה זו נובעת, כך נטען, מהעובדה שהפסיק לקבל רכיבי שכר שהם יחודיים לעובדי התברואה והם שעות נוספות, לגביהן העיד התובע כי אינן בנמצא בעבודת הגננות ודמי כלכלה הנגזרים מביצועם.

לטענת התובע, בהתאם למכתבו של מר כהן מ-23.3.16, ביצע התובע כ-25 שעות נוספות בחודש בממוצע, כעולה מנתונים שהתקבלו ממדור השכר ושנרשמו בכתב יד על גבי מכתב הפניה של התובע. התובע הוסיף, כי מדובר בנתונים ממוצעים לאורך כל שנות עבודת התובע (ולא רק בחודשים הסמוכים לתאונה, שבחלקם גם שהה בשירות מילואים), נתונים המצויים בתיקו האישי של התובע ואשר אין סיבה לפקפק באמינותם. לטענת התובע, הוא הדין באשר לדמי הכלכלה בגין העבודה בשעות הנוספות, שעמדו על ממוצע של 108 ₪ לחודש ובסה"כ הפסיד התובע עקב הפסקת העבודה במחלקת התברואה 1,060 ₪ לחודש.

התובע מודה, כי בהשוואת תלושי השכר לפני אחרי התאונה לא ניכרת ירידה בשכרו, אולם בפועל אכן חלה ירידה שכזו. לטענתו, ירידה זו אינה ניכרת שכן היא "התקזזה" אל מול עליית שכר רוחבית, לכלל עובדי העיריה או מחלקת השפ"ע, המורכבת משלוש תוספות רוחביות, לרבות תוספת ותק (כמפורט בסעיף 38 לסיכומי התובע), שערכן הכולל עומד על כ-1,075 ₪ בחודש. בנוסף, טוען התובע, יש לקחת בחשבון גם את העובדה שבנוסף לתוספות רוחביות אלה קיבל התובע בינואר 2017 גם תוספת העלאה בדרגה המתבצעת אוטומטית מידי שלוש שנים. סכומים אלה שווים לסכום החודשי אותו הוא מפסיד בשל העובדה שבתפקידו הנוכחי אין באפשרותו לעבוד שעות נוספות (1,060 ₪ לחודש).

מכאן, טוען התובע, אלמלא התאונה היה שכרו החודשי, העומד כיום על 6,758 ₪ גבוה בלפחות 1,060 ₪. במילים אחרות, שכרו כיום נמוך בכ-14% מהשכר שהיה צפוי לקבל אלמלא התאונה בהתחשב גם בהשפעת העליה בדרגה, כאמור.

לפיכך מבקש התובע להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 15%, בהתאם לשיעור ההפסד אותו הוא סובל בפועל כתוצאה מהתאונה, באופן התואם גם את קביעת המומחה בדבר הפעלת תקנה 15.

לטענת הנתבעת, משכורתו של התובע בסופו של יום אינה גבוהה או נמוכה יותר ממשכורות במחלקת התברואה ובפועל נכותו חסרת כל משמעות תפקודית ואינה מגבילה אותו כיום בעבודתו, כעולה גם מתשובות המומחה מטעם בית המשפט לשאלות ההבהרה שנשאל, כמו גם מחוות דעתו בה הובהר כי השבר ממנו סבל התובע עבר איחוי גרמי טוב וכי התובע סובל "ממגבלה קלה מאד בתנועות בקרסול".

כך, בהתאם לנתוני המל"ל השתכר התובע עובר לתאונה סך ממוצע של 5,133 ₪ לחודש, כאשר כיום הוא משתכר סך ממוצע של 6,738 ₪ לחודש נטו, בהתאם לנתונים המצטברים בתלוש השכר לחודש יוני 2017.

ביחס לטענת התובע כי ביצע שעות נוספות בעבודתו במחלקת תברואה, טוענת הנתבעת כי בענין זה העיד מר כהן על סמך נתונים שנמסרו לו על ידי מדור השכר, מבלי שהובאה לעדות מי ממדור זה ומבלי שהעד בדק את תלושי השכר של התובע. אלה (שהוגשו) מצביעים על כך שהתובע ביצע בממוצע 10 שעות נוספות בחודש בלבד.

הנתבעת סיכמה עמדתה בענין זה לפיה, התובע לא עשה שעות נוספות באופן קבוע "אלא פעם כן ופעם לא, בדיוק כפי שהופיע לעבודה, פעם כן ופעם לא" והוא אינו עושה שעות נוספות בגינון רק משום שאין במחלקה זו שעות נוספות (ולא משום מגבלה פיזית).

הנתבעת מדגישה כי במחלקת גינון מדובר באותה עבודה פיזית והתובע עובד במחלקה זו מאחר ושעות העבודה בה נוחות יותר. מדובר בעבודה בעמידה, טוענת הנתבעת וטענתו של התובע כי הוא עובד מספר דקות ונח לא נתמכה בראיה כלשהי כגון עדות מי מחבריו לעבודה או מנהלו הישיר.

עוד מדגישה הנתבעת לענין זה, כפי שפורט לעיל, כי נוכח בעיות המשמעת של התובע בעבודתו במחלקת תברואה, "הלכה למעשה, התאונה חסכה לתובע פיטורין".

נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו – דיון והכרעה 

לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי נכון יהיה לחשב את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה בהתאם לשיעור נכותו הרפואית, וזאת בהתאם לשכר ממוצע נטו של 6,738 ₪ לחודש (בהתאם לנתונים המצטברים של שנת 2017), ואסביר.

על פני הדברים, שכרו של התובע נכון להיום במחלקת הגינון, אינו נופל משכרו לפני התאונה במחלקת התברואה ואף גבוה ממנו במעט. זאת בהשוואה שבין נתוני 2014 (6,487 ₪ לחודש) ונתוני 2017 (6,738 ₪ לחודש).

כמפורט לעיל, התובע מסביר את הדימיון בשכר בהתקזזות של תוספות רוחביות שקיבלו כל העובדים אל מול ביטול התשלום שקיבל בגין שעות נוספות, נתון המבטא על פי חישובו הפסד בפועל של כ-15% משכרו.

יחד עם זאת, בהתאם לחוות דעת המומחה, השבר ממנו סבל התובע עבר איחוי טוב וכיום התובע סובל "ממגבלה קלה מאד בתנועות בקרסול". התובע ממשיך לעבוד עבודה פיזית, בגינון, גם כיום ובהתאם להבהרתו המפורשת של המומחה הוא אינו מוגבל בעבודתו זו. התובע לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענתו כי אין הדבר כך. בהקשר זה, יודגש, כי התובע לא הביא לעדות מי מאלה העובדים עימו או את הממונה עליו, כפי שיכול היה לעשות. התובע גם לא טען כי הוא אינו עובד שעות נוספות בגינון בשל מגבלה פיזית אלא בשל העובדה כי לא ניתן לעשות כן במחלקה זו.

כעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, התואמת גם את עמדת הרופאה התעסוקתית של העיריה כמו גם את עדותו של התובע, עקב התאונה נמצא, כי התובע אינו מתאים עוד לעבודה על משאית פינוי אשפה, נוכח הצורך הבלתי פוסק לעלות ולרדת מהמשאית.

אכן, דומה, שהתובע לא התאים לעבודה זו גם מסיבות אחרות ועוד טרם התאונה. מעדות התובע, כמו גם ממסמכי תיקו האישי, כמפורט לעיל, עולה כי התובע התקשה, מבחינה משמעתית, להתמיד כנדרש ממנו בעבודתו במחלקת התברואה וכי העבודה במחלקת הגינון, שהשעות בה גם נוחות יותר מבחינתו, מתאימה לו יותר. אף על פי כן, לא מצאתי יסוד לקבוע כי אלמלא התאונה היה התובע צפוי להיות מפוטר מעבודתו. טענה זו, שהיא למעשה השערה בלבד, לא הוכחה בפני די הצורך על מנת לבסס עליה קביעה כאמור.

זאת ועוד, התובע טוען כי מאז התקופה בה היה עובד בעייתי משהו, חלף זמן ויש למעשה לייחס את הבעיות בתפקודו בעבודה עובר לתאונה למשוב נעורים של בחור צעיר בטרם התבגר באופן סופי ובטרם התמסד והקים משפחה שעליו לפרנס. מן הצד השני, לדעת הנתבעת את עצם העובדה שהתובע התיישב בדעתו בעבודתו החדשה יש לייחס דווקא לתאונה.

לאחר שהבאתי בחשבון מכלול טיעונים אלה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לשקלל במכלול השיקולים בענין גם את האפשרות שאלמלא התאונה לא היה התובע מתמיד בעבודתו במחלקת התברואה, גם בהנחה שלא היה מפוטר ממנה עקב בעיות משמעת.

לענין היקף השעות הנוספות שעבד התובע במסגרת עבודתו במחלקת התברואה, קיים קושי בקבלה, כזה ראה וקדש, של הכיתוב בכתב יד המופיע על גבי מכתב ב"כ התובע, נספח לא, לתצהיר התובע, שהיווה בסיס למכתבו של מר כהן נספח לב' לתצהיר. כפי שהבהיר מר כהן בעדותו, הוא אינו יכול להעיד בענין זה מידע אישי והוא מסתמך על מנהלת מדור השכר. בעדותו הוא אף הבהיר כי לדעתו היה מקום להעיד אותה (עמ' 3 לפרוטוקול). מכל מקום, דומה שלא יכול להיות חולק כי לנתבעת הזכות לחקור את מנהלת מדור השכר, אודות אותו "ממוצע שנתי" במיוחד כאשר הנתונים שנכתבו על ידה אינם עולים מתלושי השכר של התובע שהוגשו כראיה על ידו. בתלושי השכר שהוגשו נרשם כי התובע עבד בחלק מהחודשים 20 שעות נוספות ובחלק לא עבד כלל (כאשר נטען כי שהה במילואים).

בנסיבות דנן קיים גם קושי לבסס ביחס לעבר וממילא גם ביחס לעתיד כי התובע התמיד או היה מתמיד במספר ממוצע קבוע של שעות נוספות. יצוין, כי בתצהירו לא פרט התובע בענין זה מעבר לאמירה כללית ולהפניה לנספחים לא' ו-לב' לתצהיר, שנזכרו לעיל. יותר מכך, התובע לא צרף את מלוא תלושי השכר שקיבל בשנים שקדמו לתאונה, מהם היה ניתן לקבל באופן ישיר את מלוא הנתונים המדויקים אודות מספר שעות העבודה הנוספות שביצע.

בעניננו, כאשר אין מחלוקת כי התובע עבד שעות נוספות בעבר ועבודה בשעות נוספות אינה אפשרית עוד בעבודתו במחלקת גינון, אולם אין ראיה ישירה (כמבואר לעיל) למספר המדויק של שעות נוספות שעבד התובע בעבר, מצאתי שיש מקום להתחשב בכך שהתובע מפסיד, בעבודתו הנוכחית מספר מסוים של שעות נוספות בחודש, שהיה עובד לו היה מתמיד בעבודתו הקודמת (וגם זאת בהנחה שהיה מתמיד בה לו לא קרתה התאונה, כאמור לעיל).

בנוסף, בהינתן העובדה שלתובע אין הכשרה מקצועית וסביר להניח כי כל עבודה בה יעבוד בעתיד תכלול גם מרכיב פיזי, יש לטעמי לקחת בחשבון גם את האפשרות שהתובע עלול בשלב כלשהו להיפלט לשוק העבודה.

כידוע, נקודת המוצא או ההנחה המקובלת היא כי הנכות הרפואית האורתופדית משקפת בדרך כלל גם את הנכות התפקודית. לפיכך, ובנסיבות שפורטו לעיל, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובעת, כמו גם את הגריעה מכושר ההשתכרות שלו על שיעור נכותו הרפואית. קביעה זו יש בה, לטעמי, כדי לשקף את מלוא השיקולים שנזכרו לעיל.

בהתאם לתחשיב מלא ל-33.5 שנים (מקדם 253.3984), שכר של 6,738 ₪ נטו ושיעור נכות של 10%, עומד הפסד השתכרותו של התובע לעתיד, או הפיצוי בגין הגריעה מכושר השתכרותו על 171,000 ₪ במעוגל ובתוספת הפסד פנסיה, על סך כולל של 192,000 ₪ (במעוגל).

הפסד השתכרות לעבר 

כאמור לעיל, לתובע נקבעו נכויות זמניות למשך 9 חודשים לאחר התאונה כדלקמן: 100% לחודשים נובמבר - דצמבר 2014 וינואר 2015, 50% לחודשים פברואר – אפריל 2015 ו-30% לחודשים מאי – יולי 2015.

בהתאם למסמכים שצורפו על ידי התובע לתצהירו, התובע נעדר מעבודתו מיום התאונה (26.10.14) ועד המועד בו שובץ בתפקידו החדש במחלקת הגינון (21.1.16). בחלק מתקופת העדרותו ניצל התובע ימי חופשה ומחלה.

לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו בענין מצאתי שיש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובע כדלקמן:

לתקופת הנכות זמנית (ממועד התאונה ועד יולי 2015), הפסד שכר מלא כדלקמן:

ההפרש שבין שכרו הממוצע בהתאם לנתונים המצטברים עובר לתאונה (6,487 ₪ לחודש) והסכומים שקיבל בפועל בחודשים אלה, ובסה"כ – 9,085 ₪.

פיצוי בגין 11 ימי חופשה (לפי ערך יום בסך 300 ₪ במעוגל) ובסה"כ 3,300 ₪.

פיצוי בגין 85 ימי מחלה לפי ערך השווה ל-8/30, ובסה"כ 6,800 ₪ במעוגל.

בסה"כ לתקופה זו: 19,185 ₪ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאמצע התקופה - 20,047 ₪.

לתקופה שמאוגוסט 2015 ועד דצמבר 2015 – בהתאם לאותו שכר ולשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שנקבע ביחס לחישוב ההפסד לעתיד - בחישוב מלא – 3,244 ₪. הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה – 3,346 ₪.

לחודש ינואר 2016 (בחלקו) – 649 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית - 673 ₪.

בסה"כ יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך כולל של 24,000 ₪ במעוגל.

עזרת הזולת

אין מחלוקת כי התובע סבל משבר בקרסול, בגינה אף נקבעה לו תקופת אובדן כושר עבודה מלא של שלושה חודשים מתוכם היתה רגלו מגובסת כחודשיים. לאחריה, כאמור, נקבעו לו ששה חודשים נוספים של נכות זמנית.

התובע לא טען כי קיבל עזרה בשכר וממילא לא הציג כל ראיה לכך. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי בתקופת אי הכושר שלו, ובמידה פחותה יותר, בחודשים שלאחריה נזקק התובע לסיוע, בהתחשב בשבר בקרסולו, סיוע החורג מן העזרה המקובלת בין בני משפחה (או בני משפחה לעתיד).

יחד עם זאת, לא מצאתי כי התובע יזדקק לעזרה בעתיד, לאחר שהשבר ממנו סבל התאחה, המגבלה ממנה הוא סובל הוגדרה קלה והוא אף עובד כיום בעבודה פיזית.

לפיכך מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום כולל בגין עזרה לעבר בסך של 10,000 ₪.

הוצאות 

בראש נזק זה עותר התובע לפצותו פיצוי גלובלי בגין הוצאות נסיעה בעבר.

בהתחשב בעובדה כי אין מחלוקת שהתובע נפגע בקרסולו והיה מגובס ומוגבל בתנועתו במשך מספר חודשים, בהם נאלץ להתנייד לא אחת לרבות לטיפולים רפואיים, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 2,000 ₪ אף אם לא הציג קבלות בענין זה.

כאב וסבל 

בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פיצויים בשל נזק שאינו נזק של ממון) תשל"ו-1976, ובהתחשב בשיעור נכותו הרפואית של התובע ו-8 ימי אישפוז, יש לפסוק לו סך של 21,000 ₪ (במעוגל) בראש נזק זה.

לא מצאתי לקבל את טענת התובע כי יש לחשב את נזקו בענין זה בהתחשב גם בצלקת, ממנה הוא סובל, בגינה לא נקבעה לו נכות רפואית כלל.

ניכויים 

אין מחלוקת, כי יש להפחית מהפיצוי לו זכאי התובע את מענק הנכות שקיבל בסך 24,854 ₪ (נכון ליום 14.4.16) ואת התשלום התכוף שקיבל בסך 12,000 ₪ (נכון ליום 17.5.15), בהתאם למסמכים שהוגשו בענין (נ/1).

תשלומים אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומו של כל אחד מהם, עומדים כיום על סך כולל של 38,000 ₪ (במעוגל).

סיכומם של דברים

על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה כדלקמן:

כאב וסבל21,000 ₪

הפסדי השתכרות בעבר24,000 ₪

גריעה מכושר ההשתכרות192,000 ₪

עזרת הזולת10,000 ₪

הוצאות/ניידות2,000 ₪

ניכויים (במעוגל)(38,000 ₪)

בסה"כ211,000 ₪

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את הוצאותיו (אגרת בית המשפט וכן שכר העדים מטעמו בסך של 750 ₪, כפי שנפסקו בדיון) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ח, 14 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.