ת"א 51274-07-14 נור-אל תחזוקה וניהול דיור מוגן בע"מ ואח' נ' מ. מיכאל אירועים ושמחות בע"מ ואח'

מבוא

1. לפניי תובענה בעילה שטרית, שביסודה – בקשה לביצוע שטר חוב שנמסר לתובעות, חברת "נור-אל תחזוקה וניהול דיור מוגן בע"מ" (להלן: "תובעת 1") וחברת "לירון-חן בע"מ" (להלן: "תובעת 2"), כערובה להתחייבויותיה של חברת "מ. מיכאל אירועים ושמחות בע"מ" (להלן: "נתבעת 1") במסגרת הסכם שכירות שנערך בין הצדדים.

   התובעות, תאגידים בבעלותו של מר עזרא חממי (להלן: "מר חממי") ובניהולה בפועל של גב' מירה חממי (להלן: "גב' חממי"), הן בעלות מבנה ברחוב היצירה בעיר רחובות (להלן: "המבנה"). ביום 1.9.2011, נקשרו התובעות בהסכם שכירות (להלן: "הסכם") עם נתבעת 1, תאגיד בבעלותו הבלעדית ובניהולו של מר מיכאל יסחקוב (להלן: "נתבע 2"). על פי תנאי ההסכם, שכרה נתבעת 1 חלק מהמבנה (להלן: "הנכס"), וזאת במטרה להפעיל בו אולם אירועים. כערובה להתחייבויותיה של נתבעת 1 בהסכם, נמסר לתובעות שטר חוב על סך 1,000,000 ₪ (להלן: "שטר החוב" או "השטר"), עליו חתומים הנתבעים 1 ו-2 כעושי השטר והורי הנתבע 2, מר רוביק יסחקוב (להלן: "נתבע 3") והגב' נדז'דה יסחקוב (להלן: "נתבעת 4") כערבים ערבות אוואל. להשלמת התמונה יש להוסיף, כי הנתבעת 1 איננה פעילה עוד, וככל הידוע אין לה כל נכסים, ועל נתבע 2 הוטל צו כינוס נכסים כחלק מהליך פשיטת רגל.

   טענות התובעות

2. לטענת התובעות, בשנת 1988 שונה יעוד המבנה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה וברשות מקרקעי ישראל, וניתן אישור להפעלת אולם אירועים בנכס. משנה זו, פעל במקום אולם אירועים תחת שם המותג "אליזה", אשר הופעל על ידי גורמים שונים שהתחלפו מעת לעת. בין השנים 2009 ל-2011, שכרה את הנכס חברת "אליזה ספייס בע"מ", בבעלותו של מר מאיר אוחנה (להלן: "מר אוחנה").

   לדברי הגב' חממי, ביום 15.5.2011, בעקבות התרופפות חיפוי השיש החיצוני בחזית המבנה, החלו התובעות בביצוע עבודות תיקון, אשר במסגרתן הציב הקבלן המבצע פיגום. במהלך חודש יוני טיפס עובר אורח על הפיגום, ללא רשות, ונפל אל מותו. בעקבות האסון נפתחה חקירה של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת) והוצא צו להפסקת העבודות עד לבירור העניין. יובהר כי בסיכומה של החקירה, נקבע כי התובעות ובעליהן אינם אחראים לאירוע.

3. בחודש אוגוסט 2011 הגיע מר אוחנה למשרדי התובעות, מלווה בנתבע 2, והודיע כי הוא מפסיק להפעיל את אולם האירועים, וכי הוא מעוניין שהנתבעים יכנסו בנעליו וישכרו את הנכס. לאחר בדיקה שערכו התובעות על הנתבעת 1, הן הסכימו להסב את ההסכם על שמה, וזאת בתנאי שהנתבעים 2 – 4 יערבו אישית להתחייבויותיה. לטענת הגב' חממי, הנתבעים היו מודעים לעבודות המתבצעות במבנה ולהשלכות הנובעות מכך ובחרו על אף זאת להתקשר בהסכם עם התובעות. עוד לדבריה, נפגש בא כוחן של התובעות, עו"ד ליאור סיגון (להלן: "עו"ד סיגון"), אשר ערך את ההסכם, יחד עם נתבעים 2 ו-3, והסביר להם את משמעותם של הוראות ההסכם בטרם חתמו עליו, זאת לאחר שהנתבעים דחו את הצעתו לשכור עו"ד שילווה אותם בהליך ההתקשרות בהסכם. במהלך הפגישה סיפר הנתבע 2 לעו"ד סיגון כי ערך הסכם עם מר אוחנה, על פיו רכשו הנתבעים ממר אוחנה את התכולה שהייתה בנכס ואת המוניטין של אולם האירועים, בתמורה לסך של כ-700,000 ₪. עו"ד סיגון הבהיר לנתבע 2 כי הנכסים אותם רכש ממר אוחנה אינם שלו כי אם של התובעות, ועל כן אין כל משמעות להסכם שערכו ביניהם. על מנת להסיר ספק, תכולת העסק, אשר כביכול נמכרה לנתבעים על ידי מר אוחנה, נכללה גם ברשימת התכולה אשר שייכת לתובעות ואשר מושכרת לנתבעים.

4. לטענת הגב' חממי, לאחר חתימת הסכם השכירות הנתבעים קיבלו את החזקה בנכס והחלו להפעיל במקום אולם שמחות, לקיים אירועים כאלה או אחרים ונראה היה כי ניהלו במקום פעילות עסקית ענפה. זמן קצר לאחר קבלת החזקה (בנובמבר 2011), החלו ההמחאות הנתבעת 1 בגין דמי השכירות מחוללות באי-פירעון. הנתבע 2 הודיע כי הנתבעת 1 מתקשה לקבל רישיון עסק, וכבר בשלב זה הובהר לנתבעים כי אין לתובעות כל אחריות בנושא קבלת רישיון עסק, כאמור בהסכם. לדברי הגב' חממי, הנתבע 2 הגיע לפגישה במשרדי התובעות וביקש לפנים משורת הדין ועל אף האמור בהסכם, את השתתפות התובעות לצורך קבלת הנפקת רישיון עסק. התובעות אשר רצו בהצלחתם העסקית של הנתבעים הסכימו להשתתף בהוצאות הנתבעת 1 בסכום של 140,000 ₪ וזאת כמחווה של רצון טוב, לפנים משורת הדין ובתנאי שהנתבעים לא יעלו עוד דרישות בנושאי העבודות לחיפוי המבנה עליהם ידעו מראש וכן בנושא רישוי העסקים אשר מונח לפתחם.

5. לטענת הגב' חממי, מעבר לסכום של כ- 140,000 ₪ בו נשאו התובעות בגין ביצוע ההתאמות, מחלו התובעות על חוב של 15,185 ₪ ואף זאת כמחווה של רצון טוב. למרות זאת, לדבריה, המשיכו ההמחאות של הנתבעת 1 בגין דמי השכירות לחזור. התובעות זימנו את הנתבע 2 לבירור, והלה טען כי הוא מאמין בעסק וביכולתו להצליח, וביקש מהתובעות הפחתה בדמי השכירות. התובעות נענו לבקשתו והורידו את סכום דמי השכירות בכ-12%. לטענת התובעות, הנתבעים הודיעו כי לאחר כל ההקלות שקיבלו מאת התובעות, תמו כל טענותיהם כלפיהן, ועל דברים ברוח זו חתמו הצדדים כנספח להסכם ביום 17.7.2013.

6. הגב' חממי מוסיפה, כי זמן מה לאחר מכן הודיע לה הנתבע 2, כי הוא מתקשה בקבלת רישיון עסק מאחר שלטענתו יש להגיש בקשה לשימוש חורג בנכס. בתגובה טענה בפניו הגב' חממי, כי ככל הידוע לה, קיים היתר מהרשויות המוסמכות להפעלת "אולם שמחות" בנכס, ועל כך מעידים המסמכים שברשותה. הגב' חממי הוסיפה בפני נתבע 2, כי על פי סעיף 6.1. להסכם: "השוכרת תשיג בעצמה, על חשבונה ועל אחריותה את כל ההיתרים ו/או הרישיונות הדרושים לשימוש במושכר על פי מטרות הסכם זה...". עוד הוסיפה כי ככל שימצא בהליך מעין זה, כי התובעות חייבות בתשלום היטלים ו/או דמי השבחה בשל שימוש חורג הן יעשו זאת לאלתר ועל פי הוראות הדין והסכם השכירות. הגב' חממי מדגישה כי מעולם לא הציגו הנתבעים לתובעות דרישת תשלום כזו או אחרת מעיריית רחובות או מכל גורם אחר בגין היטלים כאלו או אחרים.

7. לטענת התובעות, השיקים של הנתבעת 1 המשיכו לחזור, על כן נקרא הנתבע 2 לפגישה נוספת במשרדיהן. לטענת הגב' חממי אף בפגישה זו הנתבע 2 התעקש להמשיך את ההתקשרות, וזאת על אף שבשלב זה, לשיטתו של הנתבע 2, ידעו הנתבעים כולם על הקשיים בהשגת אישור רישוי עסקים ועל השימוש החורג הנטען בנכס.