פלונית נ' עיריית נתניה ואח'

לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת. על פי הנטען, התובעת נפלה ונחבלה כתוצאה ממפגע במדרכה הנמצאת בתחום השיפוט של עיריית נתניה. הצדדים חלוקים הן במישור האחריות והן ביחס לנזק.

א. רקע וטענות הצדדים בתמצית:

1. בהתאם לכתב התביעה, התובעת ילידת 1955 (בת 58 במועד האירוע ובת 63 כיום), נחבלה ביום 29/12/2013 בעת שהלכה על מדרכה ברח' יפה לייב אריה 1 בנתניה ונתקלה במרצפת בולטת, שבורה, משובשת ורווית מפגעים (להלן: האירוע). נטען בנוסף, כי במועד האירוע תאורת הרחוב לא הייתה תקינה והמקום היה חשוך.

2. לכתב התביעה צירפה התובעת תמונה של המפגע הנטען וכן את חוות דעתו של ד"ר אלברט אשרף מומחה בתחום האורתופדיה, לפיה בעקבות האירוע נותרה לה נכות משוקללת צמיתה בשיעור 19% בגין מצב לאחר שבר בפיקה (10%) ובגין צלקת רגישה למגע (10%).

3. הנתבעות 2-1, עיריית נתניה והראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעות) הכחישו את נסיבות קרות האירוע וטענו כי המפגע הנטען אינו אלא שקיעה קלה של מרצפות במדרכה ישנה. נטען כי מצב המדרכה אינו מהווה מפגע וכי קיים הבדל גובה קל במרצפות. הנתבעות הכחישו כי במועד האירוע היה ליקוי בתאורה וטענו כי מעל מקום האירוע ניצב עמוד תאורת רחוב. הנתבעת 1 ציינה כי עומדת לה חזקת התקינות המנהלית וכי פעלה כפי שרשות עירונית סבירה צריכה לפעול.

4. הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר ג' ביאליק מומחה בתחום האורתופדיה, לפיה לתובעת לא נותרה נכות בגין אירוע התביעה.

5. הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה של התובעת בגין האירוע על שיעור 10% בגין המצב בברך לאחר שבר בפיקה (וללא קשר לצלקת).

6. מטעם התובעת הוגשו תצהיר התובעת, ותצהירים של בנה ובתה וכן תיק מוצגים. מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר רפאל אוביידוב סגן מנהל אגף האחזקות ומאור רחובות בעיריית נתניה (להלן: נציג העירייה) וכן תיק מוצגים. ביום 16/4/18 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו התובעת ובנה וכן נציג העירייה. ב"כ הנתבעות ויתר על חקירת בתה של התובעת.

7. הצדדים הגישו סיכומים והם חלוקים אפוא הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. סוגיות אלו תבחנה להלן.

    

   ב. נסיבות קרות האירוע וקיומה של אחריות:

8. התובעת טוענת בתצהירה כי ביום 29/12/2013 בשעה 18:00 לערך ירדה ממונית ברחוב זלמן שניאור פינת אריה לייב יפה בנתניה וצעדה לכיוון ביתה ברח' אריה לייב 5. התובעת טוענת כי במהלך הליכתה היא הרגישה שרגלה נתקלה במרצפת "שבורה או בולטת או משובשת או רווית מפגעים", איבדה את שווי המשקל ונפלה בעוצמה ארצה. לתצהיר התובעת כמו גם לכתב התביעה צירפה התובעת תמונות של המפגע הנטען.

9. התובעת ציינה בנוסף כי במועד הרלוונטי לאירוע היה מקום האירוע חשוך. לטענתה, עובר לאירוע היא ושכניה פנו לעירייה על מנת שתתוקן תאורת הרחוב אך התאורה תוקנה רק לאחר אירוע התאונה. התובעת מציינת כי המדרכה בה נחבלה צרה ומתוחמת בגדר וכי לכל אורכה של המדרכה מרצפות פגומות (סעיפים 1-10 לתצהיר התובעת).

10. התובעת מתארת בתצהירה את נסיבות הנפילה במדרכה ומציינת כי לאחר האירוע שכבה על הרצפה, הרגישה כאב חד ועמוק בברך שמאל, זעקה לעזרה ואישה שעברה במקום סייעה לה לקום ולהגיע לביתה. בהמשך אותו היום פנתה התובעת לטיפול רפואי, ואובחנה כמי שסובלת משבר בפיקה בברך ובהמשך עברה ניתוח.

11. במהלך דיון ההוכחות נחקרה התובעת על גרסתה, חזרה עליה באורח בהיר וסדור ומצאתי את עדותה מהימנה. ניכר היה בעדותה של התובעת כי היא מספרת את הדברים כהווייתם.

    התובעת התבקשה בחקירתה הנגדית להתייחס לתיאור המפגע כפי שמופיע בתצהיר שהגישה ונשאלה האם היא התכוונה בתצהיר כי המרצפת בה נתקלה הייתה שבורה והשיבה: "לפי התמונה אפשר לראות את זה, חלק היה שבור, יש הפרש גבהים בין שתי המרצפות שנמצאות אחת ליד השנייה" (עמ' 10 ש' 7-11 לפרוטוקול). התובעת התבקשה לאשר בדיון האם בתמונה שהוצגה לה רואים את המרצפת בה נתקלה (התמונה הוגשה וסומנה נ/1) ואישרה שזו המרצפת. בהמשך חקירתה ניסה ב"כ הנתבעות לקעקע את טענת התובעת כך שלמעשה לא ראתה ממה נפלה. כך השיבה התובעת בעניין זה:

    "ש. את בעצם לא הרגשת פשוט נפלת

    ת. כשהרגל שלי נתקלה במרצפה ואז לא היה לי זמן לחשוב.

    ש. את אומרת הרגשתי את לא אומרת ראיתי

    ת. אני לא יכולה לומר ראיתי כי היה חשוך

    ש. כל מה שהרגשת שנתקלת במשהו ונפלת

    ת. כן.

    ש. אבל לא יכולת לראות במה נתקלת

    ת. אני ראיתי את המרצפת שהלכתי היה כבר מאוחר נשכבתי על הרצפה במה נתקלתי במה נפלתי

    ש. בסעיף 8 את מציינת שהרחוב היה חשוך מאוד בסעיף 4 את לא אומרת שראית אלא את אומרת שהרגשת, שהרגל שלך נתקלת במרצפת שבורה, אני מבקש שתחליטי הרגשת, ראית, היה חשוך לא היה חשוך, את נותנת כאן גרסאות שונות.

    ת. היה חשוך, הלכתי מיהרתי קצת הביתה, התחיל לטפטף נתקלתי במדרכה והופ נפלתי לרצפה.".

    (עמ' 12 ש' 1-15 לפרוטוקול).

     

12. איני מקבל את טענת הנתבעות כי התובעת הציגה גרסאות סותרות ביחס לנסיבות האירוע. בהגינותה מסרה התובעת את פרטי האירוע כפי שחוותה אותו ונמנעה מלספר פרטים אותם לא ראתה בעיניה. כך מסרה התובעת באורח הגיוני כי בעת שהלכה במדרכה נתקלה במרצפת ונפלה על הרצפה. התובעת הרגישה כי רגלה נתקלה בליקוי שהיה במרצפת וברי כי בזמן הנפילה לא יכולה הייתה לראות את הליקוי אלא להרגיש כי נתקלה בליקוי הנטען. כאמור, לא מצאתי בעדותה של התובעת משום סתירה אלא דווקא אינדיקציה למסירת גרסה אמינה והגיונית.

     

13. חיזוק לגרסת התובעת מצאתי גם בתמונות הנזק שצורפו לכתב התביעה ולתצהירה של התובעת וכן בתיעוד הרפואי כפי שיפורט להלן:

    עיון בתמונות הנזק (ת/1 ו-נ/1) מלמד כי המדרכה הרלוונטית כמעט לאורך כל אורכה משובשת, בנויה ממרצפות שבורות או שקועות באורח היוצר פערי גובה ממשיים ומסוכנים, כך שמי שפוסע על המדרכה עלול ליפול ולהיפצע. כך מצאתי גם ביחס לקטע הריצוף הרלוונטי לתביעה. מדובר במרצפת שקועה היוצרת בינה ובין זו הבאה אחריה, הפרש גבהים ניכר ומסוכן.

     

    בטופס הפנייה למיון מיום 29/12/2013 נרשם "נפלה ביום קבלתה עם חבלה בברך שמאל".

    במסמך הפנייה לדימות מיום 19/12/2014 המפנה לרישום מיום 02/01/2014 (מספר ימים לאחר אירוע התאונה) נרשם: "נפלה ברחוב בקרבת הבית, נחבלה בברך השמאלית, נבדקה על ידי אורתופד .. בצילום התגלה שבר...".

    רישומים אלה בקופת חולים מחזקים לטעמי את גרסת התובעת כי נפלה ברחוב בסמוך למקום מגוריה. ברישום הרפואי אומנם לא צוין כי התובעת מעדה לאחר שנתקלה בליקוי שהיה במדרכה אך קשה לצפות ממי שזה עתה נחבל וסובל משבר בברך ומכאבים עצומים כי יזכור לפרט בפני רופאיו את נסיבות קרות התאונה לפרטי פרטים כמי שמבקש כבר עתה לבסס תביעה עתידית. התובעת השיבה בעניין זה בחקירתה כדלקמן:

    " אין לי הסבר. באותו רגע ישבתי בכיתי מכאבים אני לא יודעת מה רשם..." (עמ' 14 ש' 18 לפרוטוקול). אני מוצא את תשובת התובעת מתיישבת היטב עם שורת ההיגיון.

     

14. הנתבעות מצביעות על סתירה בין עדות התובעת ובין עדות בנה ביחס לזהות הגורם אשר צילם את המפגע לאחר התאונה. לעמדת הנתבעות, התובעת נשאלה בחקירתה מי צילם את התמונות שצורפו לכתב התביעה והשיבה שבנה ואילו בנה של התובעת השיב בחקירתו כי מי שצילם את התמונות היו בת דודתו ואחותו.

    עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי אין סתירה בין העדויות. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת מתי בנה צילם את הצילומים שצורפו לכתב התביעה והשיבה "יומיים או שלושה אחרי". התובעת נשאלה כיצד ידע בנה היכן הליקוי והתובעת השיבה כי היא הסבירה לבנה היכן נפלה (עמ' 12 ש' 25-29 לפרוטוקול). בנה של התובעת בחקירתו לא נשאל ביחס לתמונות שצורפו לכתב התביעה אלא התבקש להתייחס לתמונות שצורפו לתצהיר התובעת כנספח א' והשיב כי תמונות אלה צולמו על ידי בת דודתו ואחותו. בהמשך חקירתו נשאל הבן האם צילם את התמונות שצורפו כנספחים ב' ו- ג' לתצהיר התובעת והשיב שלא. בהמשך חקירתו הנגדית השיב הבן כי צילם את התמונה שצורפה כנספח ד' לתצהיר התובעת.

    עיון בתמונות שצורפו כנספחים א- ג לתצהיר התובעת מלמד כי אכן מדובר בתמונות שונות מהתמונות שצורפו לכתב התביעה ובנסיבות אלה לא מצאתי סתירה בין עדות התובעת ובין עדות בנה ביחס לתמונות שצולמו.

     

15. הנתבעות טוענות בנוסף כי במהלך מפגש שנערך בין התובעת ובין נציג העיריה לאחר שהוגשה התובענה ובמהלכו התבקשה התובעת להצביע על הליקוי הנטען הצביעה על קטע במדרכה בו לא קיים ליקוי. יצוין כי מפגש זה תועד בתמונה שהוגשה וסומנה נ/1.

    איני סבור כדעת הנתבעות. עיון בתמונה בה נראית רגלה של התובעת (נ/1) דורכת על המרצפת הרלוונטית מעלה כי מדובר בקטע מדרכה בו קיימת מרצפת שקועה ביחס למרצפת הבאה אחריה. יצוין כי תמונה נ/1 צולמה על ידי מי מטעם הנתבעת 1 (אשר לא התייצב לדיון מטעמה) בזווית צילום רחוקה מעט כך שהליקוי הנטען נראה ממרחק. חרף האמור וזווית הצילום הרחוקה, ניתן בהחלט להבחין בהפרשי גובה ממשי אף בתמונה זו. עיון בתמונה נוספת שהוצגה לי (ת/1) ואשר צולמה בזווית ברורה יותר וקרובה יותר אל המפגע מאשרת כי במקום הפרש גבהים ניכר.

     

16. התובעת נחקרה גם ביחס לטענה כי תאורת הרחוב לא עבדה במועד הרלוונטי לאירוע וכי המקום היה חשוך וחזרה על גרסתה כי היא ושכניה פנו לנתבעת 1 עובר לאירוע על מנת שתתוקן תאורת הרחוב אך הנתבעת 1 תיקנה את התאורה מספר ימים לאחר האירוע (עמ' 11 ש' 1-22 לפרוטוקול). התובעת צירפה לתצהירה תמונה שסומנה כנספח ד' (ובה ניתן לראות את המדרכה הרלוונטית ובור שנחפר סביב עמוד התאורה).

     

17. נציג הנתבעת 1 מסר בתצהיר העדות כי במקום הנפילה הנטען של התובעת אין כל מפגע אלא הבדל גובה קל בין המרצפות במדרכה ישנה (סעיף 4 לתצהיר). עוד טוען נציג הנתבעת 1 בתצהירו כי אין כל ממש בטענת התובעת כי מקום האירוע היה חשוך ובעניין זה הוסיף וטען כי מעל למקום הנפילה הנטען ניצב מזה שנים עמוד תאורה פעיל וכי המקום מואר בתאורת צומת חזקה המצויה בסמיכות ממשית למקום. לטענת נציג העירייה, תאורת הרחוב שודרגה בחודש ינואר 2014 ללא קשר לאירוע ועל פי תוכנית שהוגשה זמן רב מראש. נציג העירייה הוסיף וטען בתצהירו כי מבדיקה שערך במוקד העירוני לא מצא כל דיווח או תלונה לגבי מפגע כלשהו במדרכה או ביחס לתאורה ברחוב. לטענתו, כל פנייה שמתקבלת למחלקת אחזקת דרכים נבדקת באופן מידי וככל שמתגלה מפגע הוא מטופל ומתוקן מיד. נטען בתצהיר נציג העירייה בנוסף כי העירייה מעסיקה מעל מאה פקחים המסיירים ברחבי העיר מידי יום וכן כחמישה מנהלי רובעים האחראים על הנעשה בשטחם, כך שפרט לדיווחים המתקבלים מהתושבים ביחס לליקויים מתקבלים גם דיווחים מהפקחים במידה והם נתקלים במפגע כלשהו.

     

18. בחקירתו הנגדית של נציג העירייה הוא נשאל האם המדרכה מבחינתו תקינה להולכי רגל והשיב שכן וכי אולי מדובר במדרכה שאינה יפה אך היא תקינה (עמ' 20 ש' 31-33 לפרוטוקול הדיון). בהמשך הוצג לעד קטע נוסף במדרכה - סמוך למקום הנפילה הנטען ובו ניתן לראות מפגע חריף יותר באותה המדרכה. מתשובות נציג הנתבעת 1 עולה כי הגם שמדובר במפגע אף לשיטתו וכי ראה מפגע זה בשטח, מפגע זה לא תוקן. בעניין זה מסר העד מטעם הנתבעת 1 כי מדובר במפגע אשר נגרם על ידי שורשי עצים סמוכים והוסיף כי נעשתה פנייה בעניין זה לדיירים הגרים בסמיכות שכן העצים באחריותם. תשובה זו של נציג הנתבעת 1 תמוהה הן מחמת שהאחריות לתקינות המדרכות אינה באחריות דיירים כלשהם אלא באחריות העירייה על פי דין והן מחמת שלא ניתן לראות בתמונות שהוצגו לנציג העירייה עצים או שורשים. נציג העירייה נשאל האם הוא רואה בתמונות שהוצגו לו עצים או שורשים והשיב שלא אך הוא "מדבר מתוך ניסיון" (עמ' 21 ש' 14-32 לפרוטוקול הדיון).

     

19. במהלך חקירתו של עד הנתבעות התברר בנוסף, כי העד החל לשמש כמנהל אגף האחזקות בעירייה בספטמבר 2016 וכי במועד האירוע מושא התביעה הוא כלל לא עבד בעיריית נתניה (עמ' 18 ש' 28-31 לפרוטוקול). עוד התברר, כי המידע שמסר עד הנתבעות בתצהירו לא נרשם מידיעתו האישית של העד אלא על סמך מידע שקיבל מאחרים ומניתוח התמונות שהתובעת הגישה ותמונות שצילם פקח מטעמו במקום האירוע. בנסיבות אלה ברי כי נכון וראוי היה כי הנתבעות יזמינו מטעמן לדיון את מי שהיה במועדים הרלוונטיים לתביעה המפקח ברחוב הרלוונטי בו נטען כי התובעת נפלה או אף את מי שנפגש עם התובעת במקום האירוע וראה היכן סימנה את מקום הליקוי הנטען במו עיניו. תחת זאת, בחרו הנתבעות להעיד את מי שלא עבד בעירייה במועד הרלוונטי, אינו יכול להצהיר מידיעתו על תלונות קודמות שהתקבלו במועד הרלוונטי במקום האירוע (וממילא לא תמך תצהירו באסמכתאות כפי שיפורט מיד).

     

20. בחקירתו של נציג העירייה התברר בנוסף כי בעירייה קיים יומן המתעד את כל התלונות של האזרחים והפקחים של העירייה, לרבות תלונות ביחס לתאורה ככל שהתקבלו תלונות ודיווחים כאמור. נציג העירייה אישר כי גם במועד האירוע, בשנת 2013, נרשמו ביומן זה תלונות שהתקבלו בעירייה. חרף הרלוונטיות של יומן זה להוכחת העדר תלונות קודמות ביחס למקום האירוע –ותקלה נטענת במערכת תאורת הרחוב במועד הרלוונטי – לא הוצג היומן בבית משפט. הימנעות הנתבעות מלהציג דוחות פיקוח לתקופה הרלוונטית לתביעה וכן הימנעות מהזמנת מפקח מטעם עיריית נתניה לאזור הרלוונטי למקום האירוע במועד האירוע, בהעדר כל הסבר סביר, מקימה חזקה שבדין כי לו הוצגו אותן הראיות היו אלה תומכות דווקא בגרסת התובעת (ראו בעניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760(1980), ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעות.

     

21. על עיריות, כדוגמת הנתבעת 1, חלה חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו למשל ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)). באחריות עירייה לשמור על תקינות רחובותיה, לא כל שכן, על המדרכות שבה, עליהן פוסעים יום-יום עשרות הולכי רגל. כך גם מורה לשון ס' 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]:

    235. בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

    (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

    (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

    (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

    [...]

    (5) תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות.

     

22. אכן, כפי שטוענות הנתבעות, ידוע הוא "כי מדרכות אינן מישור גיאומטרי. לעולם תימצאנה בהן בליטות או שקערוריות" (ראו ת"א (שלום ת"א) 12411-05-12 ל.ז. נ' עיריית חולון [פורסם בנבו] (2.5.2016). עוד ידוע הוא כי "...'מצרך המוני' כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. 'גלים' שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות... הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לאירועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה..." (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן [פורסם בנבו] (21.1.1998)).

23. שונים הם פני הדברים בענייננו. הראיות שהוגשו לתיק בית משפט (תמונות המפגע) מצביעים לטעמי בבירור, כי אין עסקינן בפגם אסתטי הפוגע בסימטריות המדרכה אלא במדרכה משובשת עם הפרשי גבהים היוצרים מפגע של ממש. מעידה אגב היתקלות במרצפות אלה עלולה לגרום לנפילה ולנזק. מדובר בליקוי גלוי לעין ונרחב. לאמור יש להוסיף, כי עלה בידי התובעת להוכיח שתאורת הרחוב לא הייתה תקינה במועד האירוע, כך שאני מקבל את גרסתה לפיה מקום האירוע היה חשוך.

    הליקוי שמצאתי בריצוף המדרכה לבדו ובוודאי בשילוב ליקוי נוסף של העדר תאורת רחוב יוצרים לטעמי סיכון בלתי סביר להולכי הרגל במדרכה. ליקויים כגון אלה על העירייה מוטלת חובה לתקן מבעוד מועד, לבטח לאור מיקומו, הסמוך לבתי המגורים.

24. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפניי ואת עדותה של התובעת, באתי לידי מסקנה, כי עלה בידי התובעת לשכנע כי אכן נפלה ונחבלה בעקבות הליקוי הנטען. עדותה של התובעת בפניי הייתה סדורה ומהימנה. ניכר כי מדובר במי שמספרת את הדברים כהווייתם ואינה מגזימה בתיאור האירוע. עדות התובעת נתמכה במסמכים הרפואיים המחזקים לטעמי את גרסת התובעת וכן בתמונות הליקוי הנטען.

25. טענת הנתבעות, כי העירייה פעלה לשיפוץ המדרכות על פי תוכנית סדורה וסדרי עדיפויות המחושבים בהתאם לתקציבים העומדים לרשותה ולמצב המדרכה, לא הוכחה משלא נתמכה באסמכתאות כלשהן בתקופה הרלוונטית לתובענה ומשלא הובאו להעיד העדים ששימשו בתפקידי פיקוח ובקרה במועדים הרלוונטיים לתביעה. מדובר בטענות שנטענו על דרך הסתם וללא כל רלוונטיות לנסיבות המקרה הנדון. ברי כי העירייה, ככל גוף ציבורי, פועלת בהתאם לתקציבים ולאילוצים. ברם, אין בטענות אלה כדי לפטור את העירייה מחובותיה על פי הדין לתקן ולמנוע מפגעים בתחום השיפוט שלה. ממילא לא הוצגו נתונים לפיהן העירייה הייתה חסרה תקציב לטיפול במפגע מושא התביעה ו/או כי סדרי העדיפויות הכתיבו טיפול במפגעים אחרים.

26. עדות התובעת בדבר אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה היא אכן בבחינת עדות יחידה של בעל דין. בהתאם להוראות ס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה. בענייננו, ניתן וראוי לפסוק על סמך עדות זו, במיוחד כאשר עדות התובעת נתמכה בצילומים המתעדים את המפגע, מסמכים רפואיים כמפורט לעיל וכן לאור התרשמות בית משפט מעדותה הסדורה, העקבית, והמהימנה של התובעת.

27. בסכומו של דבר, התובעת הוכיחה במאזן הדרוש במשפט אזרחי, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה היה קיים מפגע במדרכה וכי נפלה ונחבלה בעקבות המפגע. עוד הוכח, כי מדובר במפגע גלוי שאינו מפגע אסטטי אלא מפגע היוצר סיכון ממשי כלפי אזרחים הפוסעים במדרכה ומטיל חובת זהירות על העירייה. בנסיבות אלה, נקל לקבוע, כי היה על העירייה לתקן את המפגע וכי העדר התייחסות למפגע זה ותיקונו, עובר לקרות האירוע, מחייבת הטלת אחריות בנזיקין.

    האשם תורם

28. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

29. בענייננו, התובעת העידה כי עובר לאירוע היא מיהרה הביתה (עמ' 12 ש' 15 לפרוטוקול) וכי באותה עת היה רטוב וחשוך. האירוע אירע סמוך לביתה של התובעת, בסביבה מוכרת לה היטב וניתן להניח שאין זו הפעם הראשונה שהתובעת פוסעת בדרך זו. התובעת הייתה מן הסתם מודעת לליקויים במדרכה עובר לאירוע והיה עליה לנקוט זהירות, לבטח בנסיבות שפורטו לעיל ומשכך, נכון להשית עליה אשם תורם.

     

30. בנסיבות שהובררו, אני קובע, כי אשמה התורם של התובעת עומד על 20%.

     

31. אשר על כן, משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק. אולם, קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

     

     

     

    הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת

32. בעקבות האירוע התובעת נחבלה בברך. במיון בית חולים מאיר אובחן כי התובעת סובלת משבר בפיקה של הברך ומצבה הרפואי הצריך ניתוח בהרדמה כללית, שחזור פתוח של השבר וקיבוע פנימי (ר' חוות הרפואיות).

33. התובעת אושפזה בין התאריכים 30/12/2013- 31/12/2013 במרכז הרפואי רמת אביב ושם נותחה (ר' מסמכים רפואיים שצורפו לתיק מוצגי התובעת). לאחר הניתוח הייתה התובעת באי כושר מלא משך שלושה חודשים.

34. לכתב התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר אלברט אשרף מומחה בתחום האורתופדיה, לפיה בעקבות האירוע נותרה לתובעת נכות משוקללת צמיתה בשיעור 19% בגין מצב לאחר שבר בפיקה (10%) ובגין צלקת רגישה למגע (10%). המומחה מטעם התובעת קבע בחוות דעתו כי לאחר תקופת אי הכושר כמפורט לעיל, הייתה התובעת בשיקום משך 3 חודשים נוספים ובתקופה זו הייתה נכותה הזמנית בשיעור 50%.

35. הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר ג' ביאליק, מומחה בתחום האורתופדיה. המומחה קובע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בגין אירוע התאונה. יצוין כי המומחה מטעם הנתבעות לא התייחס בחוות דעתו לנכות הזמנית או לתקופת אי הכושר ממנה סבלה התובעת לאחר התאונה.

36. הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על שיעור 10% בגין השבר בפיקה בברך.

     

    הנכות התפקודית

37. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על תפקודו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל - שינויים שחלו בתפקודו של הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [פורסם במאגרים] [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים] [2010]).

38. התובעת מסרה בתצהירה כי עובר לתאונה הייתה בריאה ונמרצת ועבדה למחייתה כעוזרת משק בית. לדבריה היא סובלת בעקבות הפציעה בברך מהגבלות קשות בתפקוד, כאבים עזים המופיעים בעמידה ממושכת והליכה מהירה, קושי לעלות ולרדת במדרגות, קושי לכופף את הרגל ולהישען עם הברך על הרצפה. לטענת התובעת מגבלותיה מפריעות לה בעבודה ובבית. עובר לתאונה התובעת עבדה במשק בית אצל שלושה מעסיקים ולאחריה פוטרה משני מעסיקיה והיא כיום מועסקת במקום עבודה אחד בלבד.

39. הצדדים הסכימו על שיעור הנכות הרפואית 10% בגין הפיקה בברך. נכות זו זהה לנכות שקבע המומחה מטעם התובעת בחוות דעתו. המומחה מטעם התובעת קובע בחוות דעתו כי לתובעת קיימת נפיחות סביב הברך, היא מתהלכת בצליעה אנטלגית וכי קיים דלדול שרירי ירך שמאל לעומת שרירי ירך ימין. המומחה מטעם התובעת מציין בחוות דעתו בנוסף כי התובעת סובלת מרגישות מעל קו הפירקי ומרגישות פטלופמוראלית ניכרת וכי קיימת הגבלה בכרעה.

40. הנתבעות טוענות בסיכומים מטעמן כי לתובעת נכות קודמת בשיעור 58% בגין מחלת סרטן בה חלתה ולפיכך יש לחשב את נכותה של התובעת תוך התחשבות בנכותה הקודמת ולהעמידה על 4.2% בלבד. בחקירתה נשאלה התובעת אודות ניתוח שעברה בגין סרטן שד בשנת 2006 והשיבה כי חזרה לעבודה רגילה אחרי שנתיים. התובעת נשאלה האם קבעו לה 15 אחוז נכות במל"ל בגין כריתת רחם וסיבוכים והשיבה "איך הגעת לאחוז הזה היה 58% נכות". פרוטוקול הוועדה הרפואית הרלוונטי למל"ל לא הוצג בבית משפט ואף לא צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעות.

    הנתבעות אף לא הגישו חוות דעת המתייחסת לנכות שאינה קשורה בתאונה ולא הוכיחו כי נקבעה לתובעת נכות צמיתה שאינה קשורה בתאונה בין ביחס למחלת הסרטן ממנה טוענת התובעת כי החלימה ובין לכל מחלה נטענת אחרת.

    מעבר לצורך יצוין כי כלל לא ברור הן מהשאלות שנשאלה התובעת והן מהתשובה שמסרה בדיון ההוכחות, כי אכן נקבעו לה אחוזי נכות לצמיתות בגין הניתוח שעברה בשנת 2006 (שנים רבות עובר לתאונה מושא התביעה) ובנסיבות אלה איני יכול לקבוע כי התובעת סבלה מנכות קודמת ולבטח לא את שיעור הנכות או את השפעתה התפקודית.

41. לאור מכלול העדויות הראיות שהוצגו בפניי, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, בהתחשב במשמעות התפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת, כמו גם בגילה המבוגר יחסית, אני מוצא את שיעור השפעת הנכות על כושר תפקודה הכללי בשיעור 10%, בהתאם לנכות הרפואית.

42. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

43. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: 1955

    מועד האירוע: 29/12/2013.

    גיל התובעת בעת התאונה: 58.

    גיל התובעת כיום: 63.

    שיעור נכות רפואית: 10%

    שיעור נכות תפקודית: 10%.

     

    הפסד שכר לעבר

44. התובעת טוענת כי עבדה עובר לתאונה בעבודות משק בית אצל שלוש מעסיקות והשתכרה בממוצע שכר בשיעור 5,000 ₪ ברוטו. לדבריה לאחר התאונה לא היה באפשרותה לשוב לעבודה משך כשנה. התובעת עותרת בסיכומיה לפיצוי בגין תקופת העבר למשך 12 חודשים באופן מלא ולאחר מכן לפי הפסד חודשי בשיעור 2,000 ₪ למשך 41 חודשים נוספים.

45. הנתבעות טוענות כי לא הוכחו הפסדים; במועד קדם המשפט טענה התובעת כי השתכרה עובר לתאונה סכומים בין 4,000 ₪ ל- 5,000 ₪. הנתבעות טוענות בנוסף כי התובעת לא עתרה לפסיקת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בכתב התביעה וכי נזק זה מהווה "נזק מיוחד" שיש לטעון באופן ברור בכתב התביעה. משלא התבקש בכתב התביעה פיצוי בגין הפסד שכר בעבר, טוענות הנתבעות, כי אין כל מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק נטען זה.

46. עיינתי בכתב התביעה ואכן התובעת לא דרשה במסגרת הפסדיה הנטענים פיצוי בגין הפסד שכר לעבר אלא רק לעתיד. בנסיבות אלה, בית משפט כבול ביריעת המחלוקת שהוגדרה על ידי הצדדים ולפיכך אינו יכול לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר בעבר אולם זאת רק עד למועד הגשת התובענה ( 08/03/15), שכן בעת הגשת התביעה עתרה התובעת לפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד, דהיינו נכון למועד הגשת התובענה, מיום 08/03/15 ואילך.

47. אשר לבסיס השכר לפיו יש לחשב את הפסדי התובעת, מצאתי כי צודקות הנתבעות בטענה לפיה בסיס השכר של התובעת לעבר עומד על סך 2,120 ₪ לחודש בלבד. מנתוני המוסד לביטוח לאומי שהוצגו לפניי עולה כי התובעת עבדה אצל גב' זיס אהרונה והשתכרה סך 1,120 ₪ לחודש וכן אצל גב' טוביס סמדר והשתכרה 1,000 ₪ לחודש. התובעת טענה כי עבדה גם אצל גב' תיריה שקד עובר לתאונה ועד היום ואף צירפה מסמך לסיכומיה (לראשונה) לפיו התובעת עובדת אצל גב' תיריה שקד החל משנת 1983 וגם במועדים הרלוונטיים.

    בחקירתה נשאלה התובעת מדוע לא הזמינה את גב' שקד לדיון ומדוע לא הגישה תצהיר שלה ועל כל השיבה: " היא לא תבוא להעיד, אני עובדת אצלה שנים על גבי שנים ואני לא מעוניינת שהיא תבוא להעיד .." (עמ' 15 ש' 10-12 לפרוטוקול).

    המסמך שנחזה להיות חתום על ידי גב' תיריה שקד צורף כנספח לסיכומי התובעת – לראשונה מבלי שנתבקש אישור בית משפט להגיש מסמך זה ומבלי שניתנה לכך הסכמת הנתבעות. מסמך זה לבטח בנסיבות בהן הוגש אינו מהווה כל ראייה בתיק, אינו מתיישב עם הדיווח במל"ל וממילא משלא הוגש תצהיר מטעם גב' תיריה שקד והיא אף לא הוזמנה לעדות מטעם התובעת, איני נותן למסמך זה כל משקל.

48. עיון בדו"ח רציפות הביטוח מעלה כי התובעת עבדה אצל גב' שקד תיריה עובר למועד התאונה ולאחר מכן רק החל מחודש ינואר 2015. התובעת ציינה בתצהירה כי שכרה הנוכחי עומד על סך 3,000 ₪ לחודש לערך (סעיף 27 לתצהיר התובעת).

     

49. בחינת נתוני השתכרותה של התובעת החל ממועד הגשת התובענה ועד היום מעלה כי התובעת משתכרת לאחר התאונה סך בשיעור 3,360 ₪ לחודש ואילו עובר לתאונה השתכרה סך בשיעור 2,120 ₪ ובנסיבות אלה ובהינתן כי שכרה של התובעת עלה לאחר התאונה (בשים לב כי בכתב התביעה לא נתבקש סעד של פיצוי הפסד שכר בעבר כך שיש לבחון את ההפסדים לעבר רק בין חודש מרץ 2015 ועד היום)- לא הוכחו הפסדים ואין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד לעבר.

     

    גריעה מכושר ההשתכרות

     

50. התובעת מחשבת את הפסדיה לעתיד על בסיס נכות בשיעור 19% לפי שכר 3,000 ₪. הנתבעות טוענות כי שכרה של התובעת עלה לאחר התאונה וכי לא יגרמו לתובעת הפסדי בעתיד.

51. במקרה דנן, לאור הראיות כמפורט לעיל, המגבלה של התובעת היא מתונה יחסית ולה השפעה מוגבלת על כושר השתכרותה, כפי שמוכח גם כתוצאה מחזרתה של התובעת לעבודה. עדות התובעת, כי בשל המגבלה שהיא סובלת כתוצאה מהתאונה, היא מתקשה בביצוע עבודות בהיקף שביצעה בעבר, היא סבירה, אולם יש לקחת בחשבון שמבחינה רפואית ותפקודית מדובר במגבלה קלה, שמאפשרת לתובעת להמשיך ולעבוד באותו סוג עבודה ואף להשביח את שכרה. כמו כן, יש לקחת בחשבון אפשרות, כי התובעת תאלץ חלילה לעזוב שוב את מקום עבודתה ולהשתלב שוב בשוק העבודה, הכל בשים לב לכישוריה ולמגבלותיה.

52. משכך, וכפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותה של התובעת אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותה השפעה על יכולתה לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה אם תאלץ לעזוב את עבודתה הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומה, את גילה ואת שנות העבודה שנותרו לה (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

    יש אף לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה [פורסם במאגרים] (23.11.94)).

    בנסיבות שהוכחו, אין מקום לשלול מן התובעת פיצוי כלשהו בגין נכותה.

53. בסיס השכר לקביעת הגריעה מכושר השתכרות התובעת, הוא 3,000 ₪ (כפי שטוענת התובעת בסיכומיה). בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת, לעיסוקה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרות לאור טיבה וטבעה ובהנחת עבודה עד גיל היציאה לפנסיה ולתחשיב האקטוארי, מצאתי שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד כפי שעתרה התובעת בסיכומיה - סך בשיעור 6,730 ₪ (יצוין כי פיצוי בגבולות 50% מהתחשיב האקטוארי, בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% מגיע לסך בשיעור 8,154 ₪).

     

    עזרת הזולת עבר ועתיד

54. התובעת עותרת לפיצויי בגין עזרת הזולת לה נזקקה בעבר בסך 15,000 ₪ וכן לפיצוי בגין העזרה לה תזדקק בסך 25,000 ₪. בתצהירה מסרה התובעת כי בעקבות הפגיעה בברך היא נזקקה לעזרה מוגברת של בני משפחתה אשר, לטענתה, מסייעים לה גם היום.

55. בתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי בתה של התובעת נמסר כי החל מסיום האשפוז של התובעת הפך מצבה של התובעת לסיעודי לתקופה ארוכה ובתקופה זו בתה ובנה של התובעת סייעו לה. הבת מסרה כי מאז התאונה התובעת אינה מנקה כל יום את הבית ונזקקת לעזרתה ולעזרת בנה אשר מסייעים בידה באופן קבוע לרבות בכביסה, ניקיון ובישול. בתה של התובעת ציינה כי עד היום היא ואחיה עוזרים לאמם בעבודות הקשורות בתחזוקת הבית.

56. ב"כ הנתבעות לא חקר את בתה של התובעת על תצהירה ואף כאשר נחקר בנה של התובעת הוא לא נשאל אודות העזרה שניתנה לתובעת על ידי ילדיה. בנסיבות אלה טענות התובעת ביחס לעזרה שקיבלה מבני משפחתה לא נסתרו. בעניין זה יש לציין כי התיעוד הרפואי שצורף לבטח בתקופות אי הכושר לאחר הניתוח מלמד על הצורך בעזרה משמעותית של בני המשפחה.

57. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). השאלה איננה אם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם הייתה זכאית לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לה בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

58. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובעת (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

     

59. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת נזקקה לעזרת צד ג' בתקופה הסמוכה לתאונה וכי בתקופה זו סביר כי נזקקה לעזרה אינטנסיבית, לכל הפחות, משך שלושה חודשים לאחר האירוע ואף לאחר מכן במשך שלושה חודשים נוספים עת הייתה בשיקום (כאשר בתקופה זו יש לזכור כי שיעור הנכות הזמנית שנקבע לתובעת עמד על 50%). במהלך תקופה זו, התובעת התקשתה לתפקד בעצמה, הייתה מוגבלת באופן ממשי, ונזקקה לעזרה.

     

60. אירוע התביעה אירע בחודש דצמבר 2013, מני אז ועד היום עברו למעלה מחמש שנים. בנסיבות העניין, אני מוצא להעמיד את עזרת צד ג' לעבר על סכום של 15,000. סכום זה המהווה עזרת צד ג' מינימלית בנסיבות העניין.

     

61. באשר לעתיד, יש לקחת בחשבון שהתובעת היום בגיל 63 ברי כי הנכות ממנה סובלת התובעת והשפעתה על תפקוד התובעת מצריכה עזרה, לכל הפחות, בביצוע מטלות פיזיות קשות. עוד יש לקחת בחשבון כי בעתיד כשתתבגר התובעת עשויה הנכות ממנה היא סובלת להשפיע על תפקודה באופן משמעותי יותר ולא מן הנמנע כי תצריך קבלת עזרה של בני משפחה או עזרה בשכר.

    על דרך האומדנה אני מוצא להעמיד את עזרת צד ג' לעתיד על סך 20,000 ₪.

    הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות 

62. התובעת עותרת לפיצוי בראשי נזק אלה לעבר ולעתיד בסכום המגיע לסך 70,000. הנתבעות טוענות מנגד כי לא הוכחו הפסדים לעבר ולעתיד. התובעת קיבלה את כל הטיפולים הרפואיים במסגרת סל הבריאות. ככל שנגרמו לתובעת הפסדים היה עליה להוכיח הפסדים אלה, דבר שלא עשתה. לחילופין, נטען כי מדובר בהוצאות בסכום זניח.

     

63. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הינן 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום [פורסם בנבו] (1994)).

     

    ברם, סביר לקבוע, כי התובעת הגיעה למעקבים רפואיים בקופת חולים ובבתי חולים ונדרשה לטיפולים רפואיים לרבות טיפולי פיזיותרפיה ובדיקות רבות כמו כן נשאה בהשתתפות ברכישת תרופות. משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובעת סכום סביר שישפה אותה על הוצאותיה.

     

64. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך האומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג-2003, עמוד682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו)394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס [פורסם בנבו] (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא- מרכזים רפואיים בע"מ [פורסם בנבו] (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות [פורסם בנבו] (1999)).

     

65. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומד את הוצאות התובעת בגין נסיעות והוצאות רפואיות בסך 7,000 ₪ לעבר ולעתיד.

     

    נזק לא ממוני

66. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור 100,000 ₪, בגין הסבל שעברה בעקבות השבר והחבלה בברך, וכן בגין השפעת הנכות על תפקודה ועל חייה, כפי שפורט לעיל. הנתבעות לא התייחסו בסיכומיהן לראש נזק זה אלא טענו שיש לדחות את התביעה.

     

67. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לניתוח שעברה, לכאבים שסבלה בעקבות השבר בברך, לתקופת בהן לא הייתה מסוגלת לתפקד ולדאוג לעצמה ולכאבים וההגבלות שהם מנת חלקה של התובעת גם היום ובעתיד. ללא ספק האירוע גרם לתובעת לסבל משמעותי.

     

68. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 45,000 ₪.

    סוף דבר

69. התביעה מתקבלת.

     

70. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

     

    גריעה מכושר השתכרות (כולל הפסד פנסיה)-	6,730 ₪
    עזרת הזולת עבר ועתיד - הוצאות רפואיות ונסיעה - נזק לא ממוני	35,000 ₪ 7,000 ₪ 45,000 ₪
    סה"כ פיצוי	93,730 ₪
    ניכויי אשם תורם (20%)	18,746 ₪
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	74,984 ₪

71. אחר כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובעת סך בשיעור 74,984 ₪, בצירוף אגרה כפי ששולמה, ובצירוף עלות חוות דעת המומחה מטעם התובעת וכן תישאנה בשכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וביתרת האגרה.

     

72. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

    5129371

     

    ניתן היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.