ת"א 48959-11-14 צ'רלטון בע"מ נ' מסעדת שיפודים ביג התקוה בע"מ ואח'

1.לפני בקשה למחיקת הנתבעת 2-5 מכתב התביעה. לטענת הנתבעים, מדובר בתביעה שנועדה כל כולה להפעיל לחץ על הנתבעת 1 להתפשר ולשלם את סכום התביעה.

2.לטענתם, תביעתם הישירה מהווה "הרמת מסך" שלא כדין.

3.לעומתם טענה התובעת במסגרת הדיון שנערך לפני ביום 3012.2015, כי בהתאם לפס"ד ת"א (ת"א) 2433-04 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' מינץ הראל (פורסם בנבו), נקבעה אחריותם של בעלי העסק בשל העובדה שאיפשרו את הפרת זכויות היוצרים:

"19.סעיף 1(2) לחוק קובע כי יחשב גם כהפרה "להרשות את עשייתם של המעשים" השמורים בלעדית לבעל זכות היוצרים. כמו כן, סעיף 2(3) לחוק קובע, בהוראה ספציפית הנוגעת לענייננו, כדלקמן:

"כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים". 

בנוסח המקורי של חוק זכות יוצרים נאמר: the performance in public"" ("לשם הצגתה בציבור"). מכאן הדרישה להשמעה או הצגה פומבית של היצירה לצורך הפרה.

הוראת חוק זו הוחלה בפסיקה על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם אירועים או בית קפה (ראה פסקי הדין הנ"ל בענין אולמי חאן הדקל ואטלנטיס, פסקי הדין שבספרה הנ"ל של ש. פרזנטי בעמ' 1088-1089 וכן רע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, [פורסם בנבו], תק-על 2009(2) 3444, פסקאות יג' יד'). בענין קפוצ'ין הנ"ל, הבהיר כב' השופט א. רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה בשל מתן הרשאה לאחר להפר זכות יוצרים לפי סעיף 2(1) לחוק, לבין הפרה בשל מתן רשות לאחר לעשות שימוש במקום בידור ציבורי לשם הצגה פומבית של יצירה (פסקאות יג'-יד'). מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים (לאבחנה זו ראה גם: ט. גרינמן, זכויות יוצרים, תשס"ד, עמ' 369, 378; א.א. בלום, זכות יוצרים, תשט"ז, עמ' 169). "

4.בבקשה זו העומדת לפני כעת, לא מתייחסים הנתבעים לפסיקה האמורה, הקובעת מפורשות כי ניתן לתבוע גם את בעלי בתי הקפה ו/או את מי שאיפשר לבעל המקום לבצע את הפרת זכויות היוצרים האסורה, ועל כן- ועוד בטרם תינתן החלטה לגופו של עניין, על הנתבעים לחדש בקשתם תוך התייחסות ספציפית לפסיקה זו.

5.על פניו ניתן לומר כבר כעת, כי בהתאם לפסיקה שצוטטה לעיל, לכאורה דין בקשת הנתבעים להידחות.

אין בכך כדי לקבוע, כי במידה ובסופו של יום יוכח כי נתבע זה או אחר לא היה מודע לשידור, לא אישרו וכדומה, או כי לא נכח במקום ולא ידע על השידור המפר, תידחה כנגדו התביעה.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ו, 18 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.