ת"א 48889-03-14 ליזרוביץ ואח' נ' בלומנטל ואח'

הצדדים, שהם שכנים, מתכתשים מזה זמן על השימוש בחצר הסובבת את דירותיהם. הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לא סייעה בהשקטת הרוחות ובעלי הדין כולם נחזים כמי שפסק הדין היה לצנינים בעיניהם. עתה מנסים שני הצדדים לרתום את בית המשפט לייסר את הצד שכנגד בעיצומים מכוח פקודת בזיון המשפט. בקשותיהם ההדדיות מונחות לפניי, ודין שתיהן – להידחות. אפרט.

1.בעלי הדין הם בעלי שתי דירות הקרקע ברח' חנה סנש 15 בבני ברק. הבית המשותף, הכולל שתי דירות נוספות שאינן מענייננו, כולל רכוש משותף בדמות חצר, שרבו המחלוקות בין בעלי הדין באשר לשימוש בה וחלוקתה בינם. תחילתה של הפרשיה המשפטית בתביעה שהגישו התובעים בחודש מרץ 2014, ובה קראו לצווים שיאסרו על הנתבעים לבנות ברכוש המשותף. משעתרו התובעים גם לסעדים זמניים, ניצלו הצדדים אכסניה דיונית זו והגיעו ביום 13.4.2014 להסכמה לסיום ההליך העיקרי, שקיבלה תוקף של פסק דין.

2.בהתאם להסכם, שכל כולו אומר שיתוף פעולה, התחשבות הדדית והסדרות לעתיד לבוא, נקבע כי הצדדים יימנעו מלבנות בלא הסכמה במקרקעין שלא בהתאם להיתר כדין, זולת ריצוף (סעיף 1). שורה ארוכה של הוראות הבהירה היכן אפשר והיכן אי אפשר שתתבצע בניה כזו או אחרת. בהתאם לאחת ההסכמות (סעיף 11 להסכם), שהיא בלב המחלוקת עתה, נקבע כי לא יתבצע גידור פנימי של חלקים מהחצר, עד לאחר שתהא הסכמה ברורה בין הצדדים באשר לחלוקת החצר, כאשר הוסכם כי החלוקה העתידית תיעשה בהתחשב בגודל היחסי ובצורתה של כל דירה.

3.ההסכם, כך ניתן להבין, קרס עד מהרה, והסכסוכים לא תמו. הליך ראשון יזמו הנתבעים: חרף היעדר הסכמות ביחס לחלוקה, הם בנו גדרות שונות, והתובעים הגיבו בהריסת חלקן. הנתבעים הגישו תובענה למפקחת על רישום המקרקעין באזורם, שנועדה לאפשר את ביצוע הבניה בחלק שהם רואים כשלהם. בגדר ההליך ניתן צו מוסכם האוסר על שני הצדדים בניה, עד להכרעת המפקחת בסכסוך שהובא לפניה.

4.בחלוף ימים אחדים יזמו התובעים הליך חדש: בקשה לבזיון בית המשפט (לא זו שעומדת עתה להכרעה, אלא בקשה קודמת), שבה הלינו על כך שהנתבעים בונים גדרות בתוך החצר המשותפת, מה שהיווה לשיטתם הפרה של הוראת סעיף 11 להסכם שקיבל תוקף של פסק דין. הנתבעים הגיבו וטענו, בין היתר, כי התובעים הם שהפרו את ההסכם בבנותם גידור פנימי; כי הפרו את הצו שניתן בהליך שיזמו הנתבעים; וכי הם מסכלים את האפשרות לחלוקת החצר על יסוד חוות דעת של מודד. התובעים השיבו בין היתר כי הבניה בידם בוצעה קודם לפסק הדין. דיון ביום 22.9.14 הניב התחייבות הנתבעים לפרוטוקול, שלא קיבלה תוקף של החלטה (ובהתאם אינה עילה לבקשה נוספת לבזיון בית המשפט), להימנעות הנתבעים מביצוע בניה נוספת ללא היתר. הבקשה נמחקה על יסוד התחייבות זו, שהניחה את דעת התובעים.

5.הרוחות לא שקטו. לא חלף אלא חודש והתובעים הגישו בקשה חדשה לבזיון בית המשפט, ועילתה: בניגוד להתחייבותם, הנתבעים החלו בריצוף חלקים שונים ברכוש המשותף, וזאת בניגוד להתחייבות הצדדים האוסרת על בניה כלשהי בחצר (וזו תכונה להלן: בקשת התובעים, העומדת עתה להכרעה). השיבו הנתבעים: אין זה הרכוש המשותף. לחלופין, אם כל הרכוש סביב הבתים יש לראותו כמשותף, אזי גם התובעים מפרים את ההסכם, ודוגמה לכך היא בבניית פרגולה בידיהם. בעניין אחרון זה השיבו התובעים, בדיון מיום 4.11.14 (שכן בתשובתם לתשובת הנתבעים התעלמו מן העניין), כי הם מצויים בעיצומו של פירוק הפרגולה.

6.הנתבעים לא טמנו ידם בצלחת, וסמוך לפני הדיון שנקבע בבקשת התובעים, הגישו בקשה לבזיון בית משפט משלהם, ובה הלינו שוב על בניית הפרגולה בידי התובעים, וכן הלינו על כי התובעים אינם מאפשרים את חלוקת החצר ואת פעולתו של המודד האמור לאפשר את חלוקת החצר, כאמור בסעיף 11 להסכם (להלן: בקשת הנתבעים). בקשה זו באה בעקבות עתירה קודמת לאכיפת החוזה בדרך של מינוי מודד, עתירה שנדחתה על אתר שכן באה שלא במסגרת הליך עיקרי כלשהו. הבהרתי שאפשר שהדיון בבקשת התובעים יקרין על בקשת הנתבעים, וכמבואר – כך היה.

7.בדיון שהתקיים בבקשת התובעים התחוור מצב דברים ברור: התובעים אינם חפצים בקשר כלשהו עם הנתבעים או בקידום ההסכם, בפרט בדרך של מינוי המודד לשם חלוקת החצר. כל עניינם הוא בהריסת כל שנבנה בידי הנתבעים.

8.דין שתי הבקשות להידחות, הן בקשת התובעים (בעקבות הדיון שנתקיים), הן בקשת הנתבעים (בלא צורך בתגובה ודיון). אנמק בקיצור.