ת"א 47813-10-12 מעוז דניאל חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' קיבוץ רוחמה אגודה שיתופית

בפני בקשה לבזיון בית המשפט, בטענה כי קיבוץ רוחמה הפר את פסק הדין שניתן בהליך זה.

הרקע להליך טמון במערכת הסכמים שנחתמו בין המבקשת, מעוז דניאל חברה קבלנית לבניה בע"מ (להלן - "המבקשת") לבין קיבוץ רוחמה אגודה שיתופית (להלן - "הקיבוץ"), אשר נועדו לבניית הרחבה של 138 מגרשים בקיבוץ רוחמה. ההסכם האחרון בין הצדדים נחתם ביום 11.8.09, כאשר ביום 8.3.11 אישר המנהל את הסכומים, אותם ניתן לגבות מהמשתכנים בפרויקט ההרחבה. עם זאת, בשל חילוקי דעות ממושכים בין הצדדים, לא עלה בידיהם לחתום על הסכם משולש בין המועצה האזורית שער הנגב (להלן - "המועצה"), המבקשת והקיבוץ, לצורך הסדרת בניית התשתיות בהרחבה, ובשל כך נעצר הפרויקט.

ביום 15.11.12 הגישה המבקשת תביעה בה עתרה לסעד של אכיפת ההסכם בין הצדדים ולפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. ביום 21.1.13 הגיש הקיבוץ תביעה שכנגד בה טען, כי המבקשת היא שהפרה את ההסכם מולו ותבע פיצוי בגין נזקיו.

ביום 16.9.14 ניתן פסק הדין בתיק.

בפסק הדין קבעתי, כי על אף שבתחילה המבקשת לא פעלה כנדרש לקידום פרויקט ההרחבה, הרי שהחל מחתימת הנספח להסכם בשנת 2009 עשתה המבקשת מאמצים רבים לישום ההסכם, ונכון לסוף שנת 2011 בשלו רוב התנאים להוצאת הפרויקט אל הפועל. דא עקא, שהמו"מ לחתימה על הסכם משולש בין המבקשת, הקיבוץ והמועצה, על מנת להסדיר את בניית התשתיות לפרויקט - כשל. המבקשת, מצידה, עמדה בהתחייבויותיה והשיגה את אישור מנהל מקרקעי ישראל לבניית המט"ש עליו הוסכם בינה לבין הקיבוץ, ואף הסכימה ביום 19.2.12 לחתום על הטיוטה שהציג הקיבוץ כפי שהיא (מוצג כ"ג לתיק המוצגים של המבקשת); הקיבוץ, לעומת זאת, התנה את חתימתו על ההסכם בהסכמת המבקשת לשדרוג המט"ש ובחתימת המבקשת על הסכם מתקן, אשר יסדיר עניינים נוספים בהם היה הקיבוץ מעוניין. לאור האמור, קבעתי כי הקיבוץ הוא שהפר את ההסכמים בין הצדדים בשל סירובו לחתום על ההסכם המשולש. על כן, נדחתה תביעת הקיבוץ ונקבע כי יש לאכוף את ההסכם בין הצדדים ועל הקיבוץ לעשות את כל הנדרש לקידום הפרויקט ולחתום על ההסכם המשולש, מבלי להתנות חתימה זו בתנאים נוספים. תביעת הפיצויים נדחתה משהנזקים הנטענים בה לא הוכחו.

למרבה הצער, המחלוקת בין הצדדים לא באה לסיומה עם מתן פסק הדין. מפירוט השתלשלות הדברים לאחר מתן פסק הדין, אשר אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, עולה כי התנהלו מגעים מנת להביא לחתימת ההסכם המשולש ולקידום הפרויקט. במהלך מגעים אלה הביע הקיבוץ את הסכמתו העקרונית לפעול בהתאם לפסק הדין, אך ציין כי המועצה אינה מוכנה לחתום על הטיוטה האחרונה שהועברה מטעמה ודורשת לקיים בירורים שונים. במגעים שקיימה המבקשת עם המועצה הסתבר, כי משרד הבינוי והשיכון מתנה כיום את מתן הסבסוד מטעמו בכך שהמועצה היא שתבצע את עבודת פיתוח התשתיות בהרחבה וכי מתנהל דין ודברים בין המשרד למועצה (נספחים 11 ו – 13 לתצהיר אלי ברעם).

בספטמבר ומרץ 2015 דרשה המבקשת כי הקיבוץ יפעל ללא דיחוי לקבלת ההסכם המשולש וחתימה עליו, שאם לא כן תפנה להליכי בזיון בית משפט אלא שהקיבוץ השיב, כי הדברים אינם תלויים בו (נספחים 14-16 לתצהיר אלי ברעם).

ביום 30.4.15, התקיימה פגישה בין נציגי המועצה, הקיבוץ והמבקשת בה הבהירה המועצה, כי משרד הבינוי והשיכון דורש כי היא זו שתבצע את התשתיות; עוד ציינה כי לאור נסיון העבר היא עומדת על כך, כי ההרחבה לא תבנה בבת אחת אלא בשלוש 'פעימות', עם מרחק של שלוש שנים בין כל אחת, כאשר בכל 'פעימה' יבנו 40 יחידות דיור. סוכם, כי המבקשת תודיע למועצה האם - לאור האילוצים החדשים שהוצגו בפניה - היא מעוניינת לפעול לקידום הסכם משולש הכולל סבסוד של משרד הבינוי והשיכון, או ללא סבסוד זה (סעיפים 49-55 לתצהיר עוזי ברעם).

ביום 14.5.15, הגישה המבקשת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בה עתרה לאכוף על הקיבוץ לחתום על ההסכם המשולש. המבקשת טוענת, כי הקיבוץ מסרב לחתום על ההסכם המשולש ועושה כל שלאל ידו על מנת לעכב את הוצאתו לפועל של הפרויקט וזאת בניגוד לחיוב המפורש בפסק הדין לעשות את כל הנדרש לקידום הפרויקט. אמנם, הקיבוץ הודיע למבקשת ביום 7.10.14 כי הוא מעוניין לקדם את החתימה על ההסכם המשולש (נספח ה' לבקשה), אולם בפועל הוא מסרב עד היום לחתום על ההסכם, תוך שהוא נתלה בטענות הנוגעות לדרישות חדשות שעלו מטעם המועצה בעניין זה. לשיטת המבקשת, על הקיבוץ לחתום על הטיוטה האחרונה של ההסכם המשולש, מיום 22.3.12, ללא תלות בשאלה האם המועצה האזורית חתמה עליו אם לאו. אם, בשל חלוף הזמן, יסתבר כי נוצרו דרישות חדשות של המועצה, על הקיבוץ לעמוד לצד המבקשת ולמנוע שינויים מעין אלה; ככל שיאלצו הצדדים לחתום על מסמכים שונים מאלה הקיימים - שמורה למבקשת הזכות לתבוע מהקיבוץ את נזקיה בגין שינויים אלה. המבקשת מוסיפה, כי הסעד שניתן על ידי בית משפט זה הינו סעד אופרטיבי וברור והתנהלותו של הקיבוץ מקימה את התנאים הנדרשים על מנת לאכוף סעד זה באמצעות פקודת בזיון בית המשפט.