1.השאלה העומדת להכרעה במסגרת החלטה זו היא האם נתונה לי סמכות עניינית לדון בתביעה.
2.התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז לאכיפת הסכם מכר של נכס מקרקעין מסוים (12064-01-13). בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, והתובע הגיש ערעור על פסק דינו לבית המשפט העליון (ע"א 3020/15). במסגרת קדם ערעור שהתקיים בתיק הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור. ביום 1.9.2016 נחתם בין הצדדים, במסגרת הגישור, הסכם פשרה ("הסכם הגישור"), אשר הוגש לאישור בית המשפט העליון. כבר למחרת פנה התובע לבא כוחו וביקש לחזור בו מהסכם הגישור, בטענה כי הוא חתם עליו בטעות ומחמת לחץ בו היה מצוי. ביום 4.9.2016 הגיש התובע בקשה לבית המשפט העליון שלא יאשר את הסכם הגישור, בטענה כי הוא נכרת מחמת טעות, וביום 5.9.2016 הגיש התובע בקשה דומה נוספת. מכיוון שהבקשות לא הוגשו בהתאם לנהלי מזכירות בית המשפט העליון, הן לא הועברו למותב שדן בתיק, וביום 6.9.2016 נתן בית המשפט העליון תוקף של פסק דין להסכם הגישור ("פסק הדין").
3.לאחר שהנתבעת סירבה לביטול הסכם הפשרה, קבע בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 22.12.2016 (כב' השופטת ע' ברון) כי אין מקום להיעתר לבקשות שהגיש התובע (שלמעשה התייתרו), וכי שמורה לתובע הזכות לעתור לביטולו של הסכם הגישור ושל פסק הדין שאישר אותו בתובענה נפרדת. בהחלטה מיום 7.8.2017 הבהיר בית המשפט העליון, כי את התובענה לביטול פסק הדין יש להגיש "לערכאה הדיונית בעלת הסמכות העניינית המתאימה", ולא לבית המשפט העליון. משכך, הגיש התובע את התביעה שבפניי, בה הוא עותר לביטול פסק הדין של בית המשפט העליון.
4.בקדם המשפט שהתקיים בפניי עוררתי את השאלה האם התובענה מצויה בסמכותי העניינית, או שמא בסמכותו של בית המשפט שנתן את פסק הדין שעליו הוגש הערעור לבית המשפט העליון, היינו בית המשפט המחוזי מרכז. הצדדים הגישו טיעונים בסוגיה זו. בטיעון מטעמו טען התובע כי יש לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן שווי מה שהוסכם בהסכם הגישור כי התובע יקבל אינו עולה על 2.5 מיליון ש"ח. עם זאת, השאיר התובע את ההכרעה בעניין לשיקול דעת בית המשפט. הנתבעת סבורה, כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית, שכן לא ניתן להעריך את שווי הפשרה עליה הוסכם.
5.דעתי היא, כי הסמכות העניינית לדון בהליך נתונה לבית המשפט המחוזי מרכז, ולא לבית משפט זה. כאשר עילת הביטול הנטענת של פסק הדין שניתן בהסכמה היא פגמים ברצון, יש להגיש את התביעה לביטולו לערכאה שנתנה את פסק הדין (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689 (1994) ("עניין ברבי"); ע"א 7398/00 גולדברג נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל-אביב-יפו, פ"ד נז(6) 730, 743 (2003); ע"א 1048/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן, פסקה 22 (15.3.2010)). כאשר פסק הדין ניתן בערכאת הערעור, יש להגיש את התביעה לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין שעליו הוגש הערעור (ראו, בר"ע (עבודה ארצי) 135/06 שמיר נ' פישר דרמה וויפס בע"מ (14.3.2006)). לפיכך, קביעתו של בית המשפט העליון בענייננו, כי על התביעה להיות מוגשת "לערכאה הדיונית המתאימה", פירושה כי עליה להיות מוגשת לערכאה שנתנה את פסק הדין שעליו הוגש הערעור, הלוא היא בית המשפט המחוזי מרכז.
6.התובע טוען, כי ה"שווי" של מה שהוסכם עליו בהסכם הגישור נתון לסמכותו של בית משפט השלום. גם הנתבעת מתייחסת לשאלת ה"שווי" של הפשרה. לדעתי, מקום בו מדובר בביטול פסק דין שניתן בהסכמה, אין חשיבות לתוכן הפשרה, והסמכות העניינית נקבעת רק לפי השאלה מי הערכאה שנתנה את פסק הדין (ובמקרה של פסק דין שניתן בערעור, הערכאה שנתנה את פסק הדין שעליו הוגש הערעור). כך, למשל, נקבע בעניין ברבי, כי מקום בו פסק דינו של בית המשפט המחוזי קבע, בהסכמה, כי יהיו בין הצדדים יחסים של עובד-מעביד, הרי שתביעה לאכיפתו של פסק הדין תוגש לבית הדין לעבודה, אולם תביעה לביטולו של פסק הדין תוגש לבית המשפט שנתן אותו, על אף שמדובר, לכאורה, בעניין הקשור ליחסי עבודה, הנמצאים בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה. כלומר, הנתון היחיד שיש בו כדי להכריע בשאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה לביטול פסק דין הוא זהות בית המשפט שנתן את פסק הדין.
7.גם לו סברתי שיש לבחון את תוכן הסכם הפשרה לצורך קביעת הסמכות העניינית, עדיין הייתה מסקנתי כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. זאת, שכן הסעד הנדון בגדר תביעה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה אינו מוגבל למה שהוסכם במסגרת הפשרה, אלא מוגדר לפי הסעד שנתבע בתביעה המקורית. טול, למשל, מקרה בו מגיש אדם לבית המשפט המחוזי תביעה על שלושה מיליון ש"ח. התביעה נדחית, ובערעור לבית המשפט העליון מושגת הסכמה, המקבלת תוקף של פסק דין, לפיה יזכה התובע במיליון ש"ח. התובע מבקש לבטל פסק דין זה. אם תצלח דרכו, התוצאה תהיה לא רק שיבוטל החיוב של מיליון ש"ח, אלא שהערעור על דחיית התביעה על שלושה מיליון ש"ח יתעורר לחיים. ממילא, אין זה נכון לראות את הסעד המתבקש בתביעה לביטול פסק דין כסעד ששוויו מיליון ש"ח, אלא ככזה המתייחס לעניין ששוויו שלושה מיליון ש"ח.
ובענייננו – אם תתקבל תביעת התובע, המשמעות היא כי הערעור שהגיש על דחיית תביעתו יחזור להישמע, תוך שתיפתח האפשרות כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ישונה והתובע יזכה בתביעתו. לפיכך, הסעד המבוקש במסגרת התביעה לביטול פסק דין זהה, למעשה, מבחינת דיני הסמכות העניינית, לסעד שהתבקש במסגרת התביעה המקורית, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי. ממילא, גם מזווית זו הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי.
8.המסקנה העולה מהאמור הינה, כי לא נתונה לי סמכות עניינית לדון בתביעה. התובע לא ביקש, גם לא לחלופין, כי אעשה שימוש בסמכותי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ואעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי. משכך, וכן על מנת לאפשר לתובע הרהור נוסף בשאלה אם יש מקום להגשת התביעה, באתי לכלל דעה כי יש למחוק את התביעה ולא להעבירה.
התביעה נמחקת, אפוא. אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"א אלול תשע"ח, 22 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.
