פלונית נ' מדינת ישראל - משרד החינוך

ביום 28.10.2013, השתתפה התובעת, תלמידת כיתה ז' (בת 12.5) בשיעור חינוך גופני בבית ספרה, חטיבת ביניים ע"ש "הרצוג" בקדימה-צורן (להלן: "בית הספר"), אותו העבירה המורה לחינוך גופני, גילי לורבר (להלן:"המורה"). השיעור התקיים מחוץ לשערי בית הספר, בשטח המדרכה ברחבה הצמודה לחזית בית הספר, המרוצפת באבנים משתלבות.

התלמידות הונחו על ידי המורה לבצע תרגיל ריצה, במהלכו נפצעה התובעת ברגלה השמאלית (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד שלושה נתבעים אשר שניים מהם נמחקו ונותרה כנגד הנתבעת, משרד החינוך, בטענה להיותה המעסיקה של צוות המורים והאחראית על הפיקוח ושלמות גופם ובריאותם של התלמידים.

מטעמה של התובעת העידו התובעת, אמה, וחברתה אורין שר, בת כיתתה שהשתתפה בשיעור בו ארעה התאונה. מטעמה של הנתבעת העיד הגב', גילי כץ לורבר, המורה לחינוך גופני.

דיון והכרעה

הצדדים חלוקים לגבי אופן התרחשות התאונה.

התובעת טוענת כי התלמידות הונחו לרוץ בשני קווים אלכסוניים מצטלבים, בו כל קבוצה רצה לכיוון בו עומדת הקבוצה שנמצאת בקו אלכסוני לה. בעת שהתובעת רצה כמוטל עליה, ילדה אחרת שרצה מולה באלכסון נתקלה בה והפילה אותה ארצה, ותלמידה מהקבוצה שלה שרצה מאחוריה נפלה עליהן.

בעוד שהנתבעת טוענת כי התלמידות הונחו לרוץ בקווים ישרים, בצורה היקפית מסביב ולא באלכסון. לטענתה במהלך הריצה התובעת נתקלה באחת התלמידות בשגגה וכתוצאה מכך מעדה ונפלה.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ותצהיר משלים לפיהם העידה כי התאונה ארעה בעת שיעור חינוך גופני בשטח המדרכה ברחבה שמחוץ לשער בית הספר. על פי עדותה בשיעור השתתפו בנות בלבד, כ- 15 לערך, המורה חילקה אותן לארבע קבוצות של בנות, כ-3-4 בנות בכל קבוצה.

כל קבוצה עמדה על ריבוע שהיה מצויר על המדרכה. ברגע ההזנקה של המורה, כל קבוצת בנות, מכל קצה צריכה היתה להגיע, בו זמנית, לקצה האלכסוני.

על פי עדותה בחקירה הנגדית, הקבוצות סודרו בטור, בקבוצה שלה היא עמדה בראש הטור ומאחוריה עמדו בנות. העידה כי המורה הזניקה את כל ארבע הקבוצות לרוץ בו זמנית, כאשר כל התלמידות רצו יחד במקביל, בהתאם להנחיות שקיבלו היא רצה לקצה האלכסוני יחד עם הקבוצה שלה. (פרוטוקול מיום 10.12.24 עמ' 18 ש' 15-35).

על פי עדותה, תלמידה בשם ספיר, אשר עמדה בראש הטור בקבוצה האלכסונית, רצה מולה באלכסון, נתקלה בה, כשרגליהן נכרכו זו בזו, דבר שגרם לנפילתה ארצה, ולפציעתה, כאשר תלמידה בשם יובל, שרצה במרחק קצר מאחוריה נפלה עליהן. (עמ' 14 ש' 33-35 ועמ' 15 לפרוטוקול ש' 1-19).

עדותה של התובעת היתה קוהרנטית, בהירה ועקבית ובנסיבות מצאתי ליתן בה אמון.

מטעם התביעה העידה הגב' אורין שר, אשר השתתפה בשיעור ונכחה במקום בעת התאונה. התובעת אישרה כי היא ואורין חברות טובות גם כיום.

במסגרת החקירה הנגדית הציג בא כוח הנתבעת לעדה תצלום שטח המדרכה שבו ארעה התאונה (צורף לראיות התביעה), בו נתבקשה העדה לסמן את מיקום ארבע הקבוצות ולתאר את אופן התרחשות התאונה. התצלום והסימונים הוגשו כראיה וסומנו ת/1.

העדה אורין, אישרה כי ראתה את התאונה, סימנה על פני התצלום את מקום עמידתה, מקום בו עמדה התובעת ותארה את התרחשות התאונה.

על פי עדותה במהלך השיעור, המורה לחינוך גופני הורתה לבצע תרגיל ריצה, בו חולקו הבנות לארבע קבוצות. המורה הזניקה את כל קבוצות הבנות, מכל קצה היו צריכות להגיע בו זמנית, אל הקצה האלכסוני, כאשר תוך כדי הריצה באלכסון התלמידה ספיר שרצה מול התובעת נתקלה בה, דבר שגרם לנפילת התובעת שנחבלה ברגלה, ותלמידה נוספת נפלה עליהן. (פרוטוקול דיון מיום 10.12.24 עמ' 6 ש' 1-35). עדותה של העדה אורין היתה בהירה ועקבית אישרה ותמכה את גרסתה של התובעת לעניין אופן התרחשות התאונה, והותירה רושם אמין.

מטעם הנתבעת 3, העידה המורה לחינוך גופני, גילי כץ לורבר, אשר אישרה בעדותה כי במהלך שיעור חינוך גופני שהעבירה לתלמידות, בו השתתפה התובעת, באחד מתרגילי החימום שבוצע בהדרכתה, היה עליהן לרוץ במקטע שסימנה מקצה לקצה, ועל מנת שיהיה מרווח ביניהן חולקו הבנות על ידה לארבע קבוצות קטנות. כשכולן החלו את הריצה מאותה עמדה בקווים ישרים ולא באלכסון, כאשר תוך כדי הריצה התובעת נתקלה באחת התלמידות בשגגה, וכתוצאה מכך מעדה ונפלה.

לתצהיר עדותה של הגב' לורבר צרפה דו"ח דיווח על התאונה שכותרתו : "דו"ח משלים- אירוע תאונה מספר ...". על פי עדותה בחקירה הנגדית מסרה למנהלת בית הספר אריאלה דיווח מיד לאחר התאונה על פרטי האירוע.

עיון בדו"ח התאונה מעלה כי כותרתו -"דו"ח משלים- אירוע תאונה", אשר נחתם ביום 12.11.13, כ-16 ימים לאחר התאונה שארעה ביום 28.10.13. הנתבעת לא נתנה כל הסבר האם נערך דו"ח תאונה נוסף ומוקדם יותר ואף לא זימנה את מנהלת בית הספר עורכת הדו"ח לעדות לצורך הבהרת עניין זה. על פי הדו"ח שנחתם והוגש כראיה, הגורם המדווח על התאונה הינה המורה לחינוך גופני, גילי לורבר.

עיון בדו"ח התאונה מעלה כי הוא לוקה במספר אי דיוקים בולטים :

נרשם בדו"ח - "מקום האירוע: באולם ההתעמלות".

בעוד שאין חולק האירוע היה בשטח המדרכה שמחוץ לבית הספר.

בדו"ח התאונה נרשם- "תיאור האירוע: התלמידה רצה בשיעור ח"ג, מעדה ונחבלה ברגל. ..."

"נסיבות האירוע : נפילה.".

דו"ח התאונה מתאר נפילה כתוצאה ממעידה של התובעת, תאונה עצמית, ולא כפי הגרסה החדשה שהעלתה בתצהיר עדותה של המורה לורבר, לפיו התאונה והנפילה של התובעת נגרמה כתוצאה מהתקלות בין התובעת לתלמידה נוספת.

המורה העידה כי לאחר האירוע מסרה לבית הספר דיווח, ומולא בהתאם דוח פציעה.(עמ' 33 ש'26).

מכאן שדו"ח התאונה שערכה הנתבעת בסמוך לתאונה, אף לשיטתה של הנתבעת, אינו משקף את נסיבות התאונה ולמעשה חוטא לאמת.

הגרסה החדשה המועלית בתצהיר עדותה הראשית של המורה, העדה גילי, לגבי נסיבות התאונה הינה גרסה כבושה שעולה לראשונה בתצהיר עדותה של הנתבעת, רק לאחר הגשת התביעה, כ- 10 שנים לאחר התאונה, ובנסיבות אלה, לא מצאתי ליתן בגרסה זו אמון.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי גרסת התובעת לפיה רק הרגליים שלהן התנגשו ונכרכו זו בזו אינה סבירה שכן התנגשות עם תלמידה שרצה מולה היתה מובילה לפגיעה לכל הפחות של הכתפיים הנגדיות החולפות זו לצד זו.

מדובר בסברה בלבד, אשר לא נתמכה בחוות דעת של מומחה אשר שיחזרה ו/או הדגימה מגוון האפשרויות של התרחשות תאונה כזו, באופן שיש בו כדי לשלול ההתרחשות כפי שתוארה על ידי התובעת, לפיו לא התנגשו עם הפנים או יתר חלקי הגוף אלא חלפו זו לצד זו ורגליהן בלבד נתקלו ונכרכו זו בזו.

הנתבעת לא הביאה לעדות אף תלמידה שנכחה באותו שיעור חינוך גופני, על מנת שתאמת את גרסתה לגבי אופן ביצוע התרגיל וכל ההתנהלות שלאחריה, אף שהיה בידה לעשות כן. הימנעותה מזימון עדים בעניין מהותי לגבי נסיבות התאונה פועלת לחובתה של הנתבעת.

בהתאם להלכה הפסוקה אי הבאת עד רלוונטי ללא כל טעם סביר, שעדותו היתה יכולה לתמוך בגרסת בעל הדין, חזקה כי אילו היה עושה כן, היה הדבר פועל לחובתו. (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו).

לאור המפורט לעיל, מצאתי ליתן אמון ולהעדיף את גרסתה של התובעת לגבי אופן התרחשות התאונה על פני גרסת הנתבעת.

האחריות

אין כל ספק כי על משרד החינוך, אשר העסיק את המורה לחינוך גופני במועד התאונה מוטלת חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ובטיחותם של תלמידי בית הספר, לדאוג כי הפעילות החינוכית שמעבירים מורי בית הספר תעשה בצורה בטוחה ולא תסכן את שלומם ובריאותם.

השאלה הינה האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה.

בנסיבות, חל על משרד החינוך ובבית הספר חובת זהירות קונקרטית לדאוג כי המורה לחינוך גופני תקיים פעילות אשר אין בה כדי לחשוף את תלמידי בית הספר לסיכונים לא סבירים המסכנים את שלומם של התלמידים.

בהתאם לממצאי פסק הדין, במסגרת שיעור חינוך גופני שבוצעה בהדרכתה של המורה לחינוך גופני , גילי, נערך תרגיל ריצה בו חולקו התלמידות לארבע קבוצות. הוכח לבית המשפט כי על פי הוראתה של המורה כל הבנות הוזנקו והונחו לרוץ בו זמנית בקווים אלכסוניים אל הנקודה בה עמדה הקבוצה הנגדית, תוך שהתובעת חולפת על פני הבנות מהקבוצה הנגדית הרצות בקו אלכסוני מולה.

כאשר התאונה ארעה כאשר התלמידה שרצה באלכסון מולה, רגלי השתיים נכרכו זו בזו וגרמה לנפילתה של התובעת ארצה ולפציעתה בקרסול רגל שמאל.

תרגיל הריצה האמור בו ארבע קבוצות תלמידות רצות בו זמנית בקו אלכסוני וחולפת אחת על פני השנייה, יוצרת סיכון גלוי וברור של סכנת היתקלות והתנגשות פיזית בין חברות קבוצת הרצים מהכיוון הנגדי אשר מגיעות וחולפות מולן. מדובר תרגיל ריצה הטומן בחובו סכנת התנגשות והיתקלות העלול להסתיים בפציעה גופנית.

מדובר בסיכון בלתי סביר. אשר האדם הסביר, כל שכן, מורה לחינוך גופני בעל הכשרה מקצועית וניסיון, יכול וצריך היה לצפותו. גורם מקצוע דוגמת מורה לחינוך גופני לא אמור היה לאפשר ביצוע תרגיל ריצה כזה במסגרת שיעור חינוך גופני לתלמידי בית ספר.

אף אם הייתי מקבל את גרסת המורה לאופן ביצוע התרגיל (וכאמור גרסה זו לא הוכחה לבית המשפט), הרי גם אז התרשלה המורה, שכן הנחתה את כל 4 הקבוצות לרוץ בו זמנית, למרחקים קצרים, מבלי לדאוג למרווח ביניהן, כאשר על התיאור הקבוצות עמדו במרחק קרוב אחת לשנייה, מבלי להורות שכל פעם תרוץ תלמידה אחת בלבד לנקודה הבאה, כך שהיתה נחסכת התאונה.

אף, גרסת המורה לאופן ביצוע התרגיל, היא מודה שהתובעת נפלה מאחר ונתקלה בתלמידה אחרת שרצה מאחוריה בסמוך לה, עובדה המלמדת כי לא דאגה לוודא כי ישמר מרווח בין הרצים שימנע תאונה.

אשר על כן, מצאתי לקבוע כי התנהלות המורה לחינוך גופני, אשר העבירה תרגיל ריצה מסוכן, חרג מסטנדרט הזהירות המקובל הנדרש ממורה לחינוך גופני, העולה כדי התנהלות רשלנית. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת נזק גוף בגינו זכאית לפיצוי.

הנזק

לאחר האירוע התובעת פונתה לבית החולים מאיר בכפר סבא, שם אובחנו חבלות בגפיים תחתונות לרבות שבר קרסול רגל שמאל. אושפזה בביה"ח עברה ניתוח בהרדמה כללית לשחזור סגור של השבר וקיבוע בבורג, והושמה לאחר הניתוח בגבס מגף, כשהיא סובלת לטענתה מאז מכאבים וממוגבלות.

התובעת נבדקה על ידי מומחה מטעמה, ד"ר מאיר נסינג, מומחה לאורתופדיה אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין בצקת והגבלה בתנועות קרסול שמאל.

התובעת נבדקה ע"י מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר קלינגמן מרדכי, אשר קבע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה מהתאונה.

נוכח הפערים בין חוות הדעת אשר הגישו הצדדים, מונתה מטעם בית המשפט מומחית ד"ר מיכל עמית-כהן, אשר קבעה כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 5% לאחר שבר בקרסול, ולנוכח קיומה של נפיחות קלה, רגישות והגבלת תנועה קלה.

הפסד השתכרות לעבר

התובעת ילידת X.X.2001, התאונה ארעה ביום 28.10.2013, בעת שהתובעת הייתה כבת 12 ו-5 חודשים, והינה כיום כבת 23 וכ-10.5 חודשים.

במסגרת סיכומים שהוגשו מטעם התובעת טוענת כי מאז שחזרה באמצע שנת 2023 ארצה מטיול הגדול ועד היום, במשך 17 חודשים השתכרה שכר של כ- 5,800 ₪ בהתאם לתלושי שכר שצרפה לתצהיר המשלים ומבקשת לפסוק לה פיצוי בהתאם לנכות בשיעור 7.5%, בסך 7,395 ₪.

בעת התאונה היתה התובעת תלמידה, סיימה לימודיה וכיום סטודנטית שנה ראשונה במכללת רופין ובמקביל ללימודיה עובדת במשרת סטודנט כמלצרית פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע.

הפסד שכר לעבר הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה, כאשר התובעת לא הראתה כי נפגעה הכנסתה כתוצאה מהתאונה.

על כן, התביעה בגין ראש נזק זה לא הוכחה ונדחית.

הפסד השתכרות לעתיד

בנסיבות בהן התובעת נפגעה בהיותה קטינה כבת 12.5 וכיום הינה צעירה כבת 23 וכ-10.5 חודשים, בהתאם להלכה הפסוקה יש להחיל על התובעת הכללים הנוהגים לגבי חזקות קטינים וצעירים בתחילת דרכם המקצועית אשר טרם מיצו את פוטנציאל ההשתכרות שלהם (ראה: רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' [פורסם בנבו] (2011) בפסקה 6; ת"א (חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") [פורסם בנבו] (2015) פסקה 22).

בהתאם לחזקת הקטינים וצעירים יחושב הפסד ההשתכרות לעתיד, לפי בסיס שכר - שיועמד על השכר הממוצע במשק בסך 13,068 ₪ ברוטו לחודש.

על פי חוות דעת מומחה בית המשפט ד"ר מיכל עמית-כהן, נותרה לתובעת נכות אורתופדית קלה בלבד בשיעור 5% לאחר שבר בקרסול והגבלת תנועה קלה.

בהתאם לפסיקה מקום בו מדובר בקטינים ו/או בצעירים בתחילת דרכם המקצועית הנטייה לזהות את הנכות התפקודית כשווה לרפואית, אולם כאשר הנכות הרפואית נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על חיי היום יום אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית והפרקטיקה הנוהגת הינה לפסוק סכום גלובלי. (ראה : רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה ואח' (22.11.2018)).

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית משלים לפיו לאחר שחרורה משירות הצבאי, שהתה בטיול בדרום אמריקה ולאחרי החלה לעבוד בספטמבר 2023 במכירות והשתכרה בממוצע 5,400 ₪ ומאז 08/204 עובדת במלצרות בשכר ממוצע של 6,800 ₪ לחודש, כשהחל מחודש 11/2024 החלה לימודים אקדמאיים לתואר ראשון ובמקביל עובדת במלצרות במשרה חלקית.

העובדה כי התובעת החלה לעבוד בעבודות מזדמנות של צעירים בתחילת דרכם המקצועית, בין במכירות ובין במלצרות בה עובדת כיום במשרה חלקית תוך שהיא משלבת לימודים אקדמאיים, ומשתכרת למעלה משכר המינימום, מלמדת כי הפגיעה התפקודית של התובעת ככל שקיימת קלה ביותר.

בהתאם להלכה הפסוקה לגבי פסיקת פיצוי לגבי נכויות קלות הנעות בין 5% ל- 10%, מצאתי בנסיבות שתוארו, לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק של הפסד השתכרות לעתיד בסכום גלובלי בסך 130,000 ₪. (סכום העומד בהתאמה ל-70% מחישוב אקטוארי, הנערך ע"פ השכר הממוצע במשק, נכות 5%, מקדם היוון 3%, ל-43 שנה עד לגיל פרישה 67).

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות נקבע בפסיקה פיצוי בשיעור של 12.5% מסכום הפסדי שכר לעתיד, ובמקרה שלפני, הפיצוי לפי 12.5% הינו בסך 16,250 ₪

הוצאות עזרת הזולת

התובעת טוענת בסיכומיה להוצאות עזרת הזולת בעבר, בגין התקופה בה היתה זקוקה לעזרה צמודה מצד הוריה. אושפזה בביה"ח למשך יומיים, בה נדרשו להיות עמה יום ולילה. לאחר שחרורה לביתה ובמשך 5 שבועות הייתה רגלה השמאלית מקובעת בסד גבס, ויכלה להתנייד רק עם קביים ללא דריכה על הרגל. נזקקה להסעות יומיומיות לבית הספר בכל תקופת הגבס ולטענתה גם לאחר הורדת הגבס נזקקה לעזרה. כאשר בחודש יולי 2014 עברה ניתוח נוסף להוצאת בורג הקיבוע וגם אז אושפזה ונזקקה לתקופת החלמה.

בכל הנוגע לעזרת הזולת בעבר, כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ר' למשל רע"א 7361/14פלונית נ' פלוני[פורסם בנבו] (6.1.2015)). לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ר' למשלע"א 515/83 עגור נ' איזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985);ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720 (1990) וכיו"ב).

בענייננו כאמור, התובעת סבלה משבר בקרסול רגלה עברה ניתוח ותקופה בה רגלה היתה נתונה בגבס, וכן, ניתוח נוסף להוצאת הבורג, בהן נזקקה לעזרה צמודה של הוריה. על בסיס ההלכה שצוינה לעיל ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, בפיצוי גלובלי על דרך האומדנה.

בנסיבות העניין מתוך הנחה שהתובעת נזקקה לסיוע בסמוך לאחר התאונה הסכום שראוי לפסוק הוא סכום מתון, גלובלי המתאים לפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מהתאונה, שבר בקרסול רגל, אשר טופל שמרנית בגיבוס, תוך התייחסות לתקופת אי כושר לאחר ניתוח לקיבוע השבר וכן, לאחר הניתוח להוצאת הבורג, בהן נזקקה לעזרה מוגברת.

בנסיבות אלו, ראוי להעמיד את סכום הפיצוי הגלובלי בגין עזרת צד ג' על סך של 10,000 ₪. לאור הנכות הקלה שנגרמה לתובעת, העובדה כי חלפו למעלה מ-11 שנה מהתאונה בהן לא נזקקה התובעת לעזרה וסיוע בתשלום, ואחר שהתובעת שבה לתפקוד יום יומי רגיל ותקין כבני גילה, לא הוכח לבית המשפט כי התובעת תזקק בעתיד לעזרת הזולת.

על כן, התביעה לפיצוי בגין ראש נזק זה נדחית.

הוצאות רפואיות ונסיעות

התובעת מבקשת בסיכומיה לפסוק לה פיצוי בגין הוצאותיה הרפואיות לעבר ולעתיד בסכום גלובלי בסך 40,000 ₪.

בכל הנוגע להוצאות רפואיות ונסיעות, נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ר'ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982). בהינתן עיקרון זה,נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה,הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

הוצאות שהוציא נפגע עד למועד מתן פסק הדין הן בגדר "נזק מיוחד" הטעון פירוט והוכחה, ואולם לעתים ניתן לפסוק הוצאות לנפגע בעבר על פי אומדנה, ובלבד שבית המשפט השתכנע כי אכן הוציא הנפגע הוצאות שכאלו, ובלבד שעצם הצורך בהוצאת הוצאות אלו הוכח בעדויות (ר' דוד קצירפיצויים בשל נזק גוף684-682 (2003)).

התובעת צרפה לראיותיה קבלות חלקיות בגין הוצאות רפואיות בסך כ- 1,900 ₪, כאשר נטען כי לא שמרה את כל הקבלות.

ההוצאות בגין הטיפולים הרפואיים מכוסים במסגרת חוק בריאות ממלכתי, כך שהתשלום שיכול ויידרש בעתיד מהתובעת בגין הוצאות אלה נמוך. בנסיבות העניין, מצאתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בסכום גלובלי בסך 5,000 ₪.

כאב וסבל

התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק לא ממוני של כאב וסבל בסך 200,000 ₪.

לאחר שהבאתי בשיקול דעת מכלול הנסיבות הנוגעות בדבר, הפגיעה שסבלה, שבר קרסול רגל שמאל, אשר הצריך ניתוח לקיבוע השבר וניתוח נוסף להוצאת הבורג, אשפוז בבית חולים ותקופת החלמה בה נמצאה באי כושר, הטיפולים שעברה לרבות פיזיותרפיה, אומד אני את הפיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל בסך של 35,000 ₪.

סוף דבר

כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת נזק המזכה אותה בפיצויים בהתאם לראשי הנזק הבאים:

• הפסד שכר לעתיד גלובלי בסך 130,000 ₪.

• הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות בסך 16,250 ₪.

• עזרת צד ג' לעבר בסך 10,000 ₪.

• הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 5,000 ₪.

• כאב וסבל בסך 35,000 ₪.

   

   

  אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין נזקיה בסך 196,250 ₪, ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 17.7% מסכום הפיצוי, אגרת בית משפט, החזר הוצאות חוות דעת התובעת בסך 4,300 ₪, החזר הוצאות חוות דעת מומחה בית המשפט בסך 1,950 ש"ח, שכר עדים בסך 700 ש"ח.

  הסכומים שנפסקו ישולמו ע"י הנתבעת תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין ובהעדר יישאו ריבית שקלית כדין.

   

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כדין.

   

  המזכירות תשלח פסק הדיין לצדדים.

   

   

   

  ניתן היום, י"ז ניסן תשפ"ה, 15 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.